רענן ויץ יורשו של לוי אשכול במחלקה להתיישבות הקדיש את ספרו "תחזית החקלאות וההתיישבות בישראל והכוונתן"[1]ללוי אשכול במילים: "לאשכול-עוד עינב". ואשכול ענה לו: "הלוואי שענבו יהפוך לאשכול"[2].
נפתח דווקא בדברי הביקורת על אשכול כפי שכתב אותם פרופ' זאב צחור ז"ל:
כוונתו של בן-גוריון בהליכה לנגב הייתה לפנות אל "החזקים" קרי, בני ההתיישבות העובדת, בני הארץ, חניכי תנועות הנוער וכדומה. מי שהיו אמורים לבחור בנגב מרצונם כאתגר מלהיב. פנייתו של אשכול אל ההתיישבות החדשה, שהייתה בעיקרה יישובי העלייה החדשה – מהאונייה והנמל אל ההתיישבות, הייתה בבחינת עקיפת רצונו של המנהיג הבכיר בן-גוריון[3]. אולי התיאור המובא בספר חוויותיו של תלמיד כדורי בימים ההם יסביר את העניין. אשכול התייצב בפני תלמידי הכתה הגבוהה בבית הספר החקלאי שבעמק (בבית הספר למדו אז שנתיים בלבד) כדי לגייסם כמדריכים למושבי העולים ב-1952. מהזיכרון הוא מתואר כבן 55, גבוה, מעיל שחור, מגבעת אפורה, משקפיים, שפם מרובע. יחד עימו נכנסו לחדר האוכל, מתוך הגשם בערב של דצמבר, גם עוזריו הצעירים ומנהל המוסד נתן פיאט. השיחה לא צלחה (בדומה לאירוע הגדול שכינס בן-גוריון בשיח מוניס ב-1954) והתלמידים לא התגייסו לקול קורא שהופנה אליהם לשמש כמדריכים ביישובי העולים החדשים. "לא היה להם ראש" כפי שמתאר הכותב לעולים החדשים וצורכיהם. את החקלאות "ששמו עליהם הוא מתאר כפרימיטיבית". כאמצעי ייצור נתנו להם: 20 דונם קרקע, חצי סוס, פרה אחת ו200 תרנגולות. רק שחסר להם ידע מה לעשות בכל אלה. המדריך החקלאי במושב נועד להיות מי שילמדם כיצד לחרוש ומה לזרוע, איך להאכיל את הפרות ומתי לחלוב, איך לטפל בעופות ולאן לשלוח את הביצים. מעניין אם מאוחר יותר, כשיצאו בני המושבים למושבי העולים, הצטרפו אליהם גם בוגרי כדורי?[4].
שורשיו של אשכול
אשכול עלה ארצה בסוף העלייה השנייה בשנת 1914. נודע בצעירותו כ"אלוף הטורייה" ב -1918 התגייס לגדוד ה-40 לקלעי המלך שבצבא הבריטי. כחבר קבוצת דגניה ב' היה איש "חבר הקבוצות" ומפלגת "הפועל הצעיר" שתהיה עם מפלגת אחדות העבודה למפלגת פועלי ארץ-ישראל (מפא"י). ב-1930 והיה מראשי המרכז החקלאי. מפעלו ההתיישבותי הראשון היה "התיישבות האלף" בשנת המשבר הכלכלי ב 1927.
בין היתר ביקש ללמוד מניסיונם של היוונים ביישוב מגורשי הטרנספר הטורקי בשנות העשרים.
אשכול היה ממייסדי חברת המים "מקורות" (1937) שחפרה בארות והניחה את קווי התשתית שהיו הבסיס לעצמאות המדינית. עמד בראש מפעל הנחת קווי ה "6 צול לנגב מניר-עם ב-1947. הוא היה אבי הקמת אחת עשרה הנקודות בנגב ושמחה בלאס רואה זאת "כזכותו הבלעדית"[5].
בימי מלחמת העצמאות גויס להיות עוזרו של בן-גוריון כאחראי לתיק הביטחון.
לאחר שפיטר בן גוריון את ישראל גלילי מתפקיד ראש המטה הארצי (רמ"א) מונה אשכול לסגנו.
בתמונה המפורסמת של אלופי המטה הכללי ב-1948 (ראה להלן) הוא יושב לצידו של בן-גוריון. בספטמבר 1948 הוא החליף את אליעזר קפלן שמונה לשר האוצר הראשון כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית.
יעדי ההתיישבות בעשור הראשון למדינה
ההתיישבות החקלאית נועדה לשמש ככלי ביסוס השליטה היהודית ברחבי מדינת ישראל במרחבים החדשים שנפתחו לאחר עזיבת הבריטים ונטישת המרחב הכפרי הערבי.
28 יישובים חדשים הוקמו עוד בימי הקרבות מאפריל ועד אוקטובר 1948. עוד תשעה כפרים הוקמו עד סוף הקרבות. הממשלה תכננה להקים עוד 120 יישובים לאורך הגבולות, והשאלה הגדולה שעמדה בפניהם הייתה: מתיישבים מאיין? היעד שקבע אשכול היה 1,000 כפרים חדשים בכל רחבי הארץ. כפרים שיסייעו להביא את ישראל לייצור מזון באספקה עצמית. כך הוקמו שרשרת יישובי משלט מפרוזדור ירושלים (תשעה במספר), ארבעים יישובים בגליל ועד עשרים ושניים בנגב[6].
האוכלוסייה, שגדלה והוכפלה בתוך שלוש שנים – "העלייה הגדולה", מנתה עד סוף 1951 700,000 עולים. אלו, היו ברובם חסרי ההכשרה האידיאולוגית והמעשית שנדרשה להקמת מושב העולים על חוקיו ונהליו. מול תוכניות שונות שהועלו בחר אשכול בהקמת מושבי עולים בהדרכתם של בני ההתיישבות הוותיקה. הפתרון של אשכול למחסור באמצעים היה לנצל את הבתים הנטושים בכפרים שהתרוקנו מתושביהם הערביים. רעיון שנבט במוחו בנסיעה בדרך בורמה וסיור בכפר הנטוש אל-בירה. אשכול נסחף: "הרי בארץ יש כמה עשרות כפרים נטושים. נקים פלוגות בניין, נמצא קבלנים שיעסיקו את העולים החדשים, ננקה את הבתים ונכשיר אותם למגורים של משפחות עולים"[7]. את תוכניתו הציג לראשי תנועות ההתיישבות ובישיבה משותפת של הנהלות הקרן הקיימת והסוכנות היהודית. בחורף 1948 לא דיברו עוד בישיבת ההנהלות על חזרת פליטים ערביים וניתן היה לתכנן את יישובם מחדש של הכפרים הערביים בפליטים יהודיים.
קליטת חלק מהעולים החדשים הייתה ליעד כלכלי-חברתי של היישוב הוותיק שביקש לקלוט את הבאים מאירופה ומארצות המזרח וצפון אפריקה בהתיישבות החקלאית. ברוח האתוס הציוני, האוכלוסייה החקלאית אמורה הייתה להיות לבסיס מוצק לחברה הישראלית כולה. כחברה יצרנית, קשורה ומתפרנסת מעבודת האדמה. זה היה התפקיד המרכזי שנועד להתיישבות החקלאית בשינוי החברתי והתרבותי של העולה החדש מן הגולה. להשגת האמצעים לביצוע התוכנית שלח אשכול את רענן ויץ לארצות הברית שם פגש את שר האוצר אליעזר קפלן והכינו שם יחד תוכנית לחלוקת כספי המלווה שכלל 75 מיליון דולר.
הסבתם של עשרות אלפי עולים, שבאו מרקע עירוני וממושגים זרים לסוציאליזם הציוני והמודרנה הישראלית, הייתה כרוכה בקשיים חברתיים וכלכליים. אופטימית מדי הייתה הנחת המיישבים כי על פערים אלה ניתן יהיה לגבור באמצעות הדרכה והכשרה. ביטוי קשה לכך היה במספר הנוטשים את מושבי העולים. בתים ריקים היו ממאפייני המושבים החדשים אז, והיו אף מושבים שיושבו שוב ושוב. קיימים במפת הארץ גם אתרים שהיו יישובים וניטשו – כמושב כרמון באזור ג'וליס שבמישור החוף הדרומי.
שתי בעיות עמדו בפניו של אשכול כקולט עלייה: למצוא קורת גג להמוני המגיעים מהגולה ולספק לאוכלוסייה מזון טרי שמגדליו הערבים נטשו את שדותיהם בעקבות מלחמת העצמאות. שתי ציפורים אותם ביקש אשכול לתפוש יחדיו. גם בית למתיישב במושב וגם מי שייצר את המזון החסר למדינה שנכנסה לתקופת הצנע.
"אני הייתי השמש שהדליק את החנוכייה להאיר את דרכם של הבאים הרבים ממזרח אירופה, מצפון אפריקה, ומכל קצות תבל. אתם יישבתם את הנגב… אתם העושים במלאכה – ואני רק הדלקתי הנרות." (מדבריו בפני אספת חברי תנועת המושבים לכבודו, בחבל תענך, עם התמנותו לראש הממשלה 1963).
מפעל ההתיישבות הדרמטי של חמש השנים הראשונות למדינה היה גדול יותר מחמישים שנות המעשה ההתיישבותי שקדמו להן. השטח המעובד גדל פי שלושה. בהשוואה למפעלי התיישבות בעולם בעת החדשה, מארגנטינה ועד יפן, היו ההישגים והקשיים גדולים יותר.
אשכול, בלשונו של מיכה טלמון, שהיה מנהל חבל הנגב במחלקה להתיישבות, נתן לאנשים בשטח להרגיש שהוא כתובת לכל צרה ובעיה.
בלשונו הפיוטית של אשכול הייתה המשימה: "לפנינו שממות ארץ מצד אחד, והמוני יהודים תלושים מעבודה ומקרקע מצד שני. היאך לקשר את שממת הקרקע עם שממת האדם?.".
התיישבות כפרית בנוסח אשכול
סיסמתו של לוי אשכול – ראש המחלקה להתיישבות מ-7.9.1948: "מן המחנות אל הכפר" ובלשונו: "חטוף ובנה, חטוף ויישב, חטוף והשרש!".
עצתו של המומחה החקלאי יצחק וולקני לשאלתו של אשכול : "מה דעתו כי 'חוטפים' להתיישבות יהודים שאינם יודעים כיצד לרתום את הפרדה בזנבה או באוזניה".
תשובת וולקני: "אל תדאג, חטוף ומלא את הריקנות, תמיד אפשר יהיה לתקן".
זו הייתה תגובת הנגד של אשכול לימי העלייה הרביעית (שנות ה-20 עליית גזרות גרבסקי מפולין): "לא נושיב עוד יהודים בערים בלבד כי יהיו למוכרי גזוז, אלא נגיש להם סדן לפעילות יוצרת ואפשרות להיאחז במציאות החדשה".
התפיסה הקיבוצית – רק חלוצים משלנו
זאב צור נאם במועצה החקלאית ב-10.12.1950: "העלייה הזורמת סטיכית (בלתי נשלטת, אינה מאורגנת) היא. ואולם רע מאד יהיה אם נקודת המוצא היום היא –'העולה אומר', 'העולה רוצה', 'יש לכבד את רצונו של העולה'. השאלה היא מה אנו, ההתיישבות הוותיקה, אומרים ובאיזה מידה לומד הוא המתיישב החדש לכוון את מחשבתו ורצונו לאפיקים שלנו!…האם גם בלחץ הזמן ובלהט העלייה אין להבחין בין קצב מוגבר לבין 'התיישבות מבוהלת'"? והפתרון: מעברות הכשרה, קודם להתיישבות על הקרקע, הן שהיו מאפשרות בירור החומר האנושי וארגונו…".
חוות שחריה בחבל לכיש
הניסיון המעשי של הקיבוץ-המאוחד להקמתה של חוות הכשרה חקלאית למשפחות המיועדות לקיבוצים בחוות שחריה במסגרת חבל לכיש, נכשלה כשלון חרוץ. הפער האידיאולוגי היה גדול מדי. למרות שהחווה נקראה בשמה של חוות הכשרה לחלוצים משנות השלושים בפולין, לא היו עולי שנות החמישים דומים, ויותר מכל קלטה החווה לא רווקים בודדים אלא משפחות שלמות.
את התשובה לשאלה – מדוע תלך העלייה החדשה ברובה להתיישבות המושבית, נתן אשכול במועצה החקלאית ברמלה עוד ב 1949: "מצאנו שביל ונתיב לאותם מאות ואלפי אנשים, אשר לפני שנה פקפקו רבים בכושרם, ובנכונות מאמצינו להובילם להתיישבות. התגברנו על הספקות והפקפוקים. הקו שלנו היה – פקפוקים חיוביים, הייתי אומר 'היסוסים פלוס'. ויש חברים הממשיכים עדיין ב'היסוסים מינוס'…אתמול שמענו שקובלים, כביכול, שאין אנו מובילים אותם לתנאי התיישבות אידיאליים, ובמקום זה מיישבים אותם בתרשיחה. כאשר טענה זו באה מפי אנשים השוללים כמעט את כל העניין, הרי זה משונה ומפחיד".
"צריכים למצוא את האנשים ואת האמצעים כדי לקשור את העם היהודי עם האדמה היהודית שישנה עכשיו למכביר. ולא רק מכפר-יהושע, נהלל וכפר-ויתקין, אני מאמין ושואף לכך שגם מעין-חרוד ומתל-יוסף ייחלצו חברים וחברות לתפקיד זה".
זאת אמר למגינת לבם של ראשי התנועה המושבית של מפלגתו מפא"י.
יצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ-המאוחד, הכריז ב- 1949: "העבודה השכירה בקיבוץ – פיגול
היא!". כתגובה לרצונו של בן-גוריון שהקיבוצים יעסיקו את העולים החדשים ויתנו להם פרנסה.
התגובה של בן-גוריון להתנגדות התנועות הקיבוציות האופוזיציוניות שאלה: האם הולמות סיסמאות העלייה השנייה תקופה זו? ובנאום בכנסת אמר – "אני בוש ונכלם"!
הזווית הפוליטית בעיני משקי מפ"ם הייתה: מושבי העולים של תנועת המושבים, הם בבחינת תוספת כוח למפא"י!
הרעיון של אשכול – תחליף למציאות הקשה במחנות העולים ובדרך ל-25% חקלאים. בפועל היו 325 אלף נפש בהתיישבות החדשה ולא 520 אלף כמתוכנן.
– המשמעות הכלכלית: העדפת המגזר החקלאי בהשקעות המדינה – 30% מסך ההשקעות במשק בחקלאות ובמפעלי מים.
– על פי הניסיון של עשור "תקופת הסער" בשנות הארבעים. אלא שאז היו אלו גרעיני ההכשרה של הקיבוצים שהמתינו לבוא יומם לעלות על הקרקע. כאן נלקחו העולים ממחנה שער העלייה או מן האונייה אל יישוב היעד.
– ברמה הלאומית – הצורך בתוספת מזון במקום הכפרים הערביים כמייצרי המזון לכלל האוכלוסייה.
– השקעות בפיתוח חקלאי בעזרת סעיף 4 האמריקאי = מלווה 100 מיליון $ מהבנק ליבוא ויצוא, מהם 60 מיליון $ להתיישבות החדשה
– חזונו של לוי אשכול קרא: "גילת – כפר-ויתקין של הנגב"
אשכול בביקור במושב תפרח
בניית מושב תפרח החלה בספטמבר 1949. מתיישבי תפרח היו יוצאי הונגריה וטרנסילבניה שעברו את מוראות השואה…מאחר והאנשים דיברו אידיש, קלחה השיחה למישרין. אז שאל אחד המתיישבים: "למה בונים את הבלוקונים (24 מ"ר) ללא טיח בחוץ?" (לבלוקונים קרא אשכול 'בית-ראשית' או 'ראשית-בית') .
ענה אשכול: "זה נגב, אין פה גשם, אין צורך בטיח".
ומקשה השואל: "אז למה הטרקטור חורש בשטח (בהכנה לזריעת) תבואות חורף?"
ואז אמר אשכול באידיש "דאז איז גוד אנד אונדרע זאך" ("זה בכלל דבר אחר") והחיוך כיסה על המבוכה[8].
הסיור לשטח הבצל במושב חלץ
בימי שישי ירד אשכול מירושלים לסיור בהתיישבות. לפקח, לעודד, להמריץ ולפעמים לנזוף. הוא סייר בחלץ בראשית שנות החמישים, שם התיישבו עולי תימן. תוך כדי סיור בחלקות המתיישבים שם אשכול לב ששטח הבצל היה משובש בעשבים. פנה לעמירם שפרינצק, מרכז האזור בחבל הנגב של המחלקה להתיישבות, ושאל: "למה הבצל לא מעושב?"
ענה עמירם: "מה אתה רוצה שאני אעשב את הבצל?"
ענה לו אשכול: "לא מעניין אותי מי יעשב את הבצל. אני רוצה ששטחי הבצל יהיו נקיים מעשבים".
אשכול חזר וביקר בחלץ פעמים נוספות לבדוק האם עושב הבצל. "ואנחנו המדריכים
התרוצצנו ביישובים לדאוג שהשדות יהיו נקיים מכל עשב, מחשש שיגיע אשכול ויתפוש אותנו בקלקלתנו". הייתה זו אחת מגדולותיו של אשכול.(מיכה טלמון 1998).
מעבודת המ.א. של עזרא פימנטל. [9]
התפיסה של ותיקי תנועת המושבים – חלקה צמודה לבית המגורים בגודל 20-25 דונם. משהתנגדה המחלקה להתיישבות לדרישתם הטיח שמואל דיין בפני אשכול:
" אנו המתיישבים ואתם המיישבים. אם לא תיישבו אותנו כמו שאנו רוצים אז נמצא מיישבים אחרים".
התוצאה על פי "אסכולת רחובות": "מושב המגבת" – כפר רחוב אין-סופי . ביטוי לכפיית מודל "המושב הקלאסי" על המתיישבים החדשים.
המושבים התפרסו על קוטר של שני קילומטרים. טווח ארוך ורחוק לשירותים המרכזיים (צרכנייה, מרפאה, גן ילדים) בעידן של טרום הרכב הפרטי.
סיפר אהרון אוזן: "בשנות השישים, כשאשכול היה ראש ממשלה, הוא ביקר בביתי בגילת, ובנוכחות חברים רבים אמר: " כשהתחלתי במפעל התיישבות העולים הבטיחו לי המתנגדים
שאם אכשל, יתלו אותי על עץ גבוה, והנה אתה רואה, המפעל הצליח, ואני בריא ורענן".
( מיכה טלמון, יש מאין. 1998).
ב 1950 הוביל אשכול סיור בן שלושה ימים לנגב הדרומי עד אילת. בין המשתתפים היו פנחס ספיר, מהנדסי המים, האדריכל הראשי ונציגי חבל הנגב. יישובים ראשונים הוקמו במקומות בהם נמצאו מים (יטבתה, עין יהב וחצבה). פיתוח הערבה נדחה עד למציאת מים נוספים[10].
צעד של ממש היה הקמת אזורי הניהול של המחלקה להתיישבות שכונו חבלים. ראשון שבהם היה חבל הנגב ובראשו הועמד מתתיהו כהנוביץ. אשכול הסכים אפילו להעלאת משכורותיהם של עובדי החבל שהעבירו ביתם לעיר העולים באר שבע. הם קיבלו " תוספת נגב" והמשרד שלהם היה "לפנינה" שהוכנה ע"י החבל לשירות עובדיו ופעילי המשקים.
אשכול, בתפקידיו השונים כשר חקלאות (לאחר הבחירות לכנסת השנייה יולי 1951) וכשר אוצר (מינואר 1952), הפנה תקציבים למושבים וסייע בפיתוחם. הוא רקם קשרים אישיים עם מנהיגי העולים והיה, בזכות הלבביות והחום האישי, לידיד שהתארח בביתם כשהוא משדר אכפתיות, דאגה ומסירות. לא פלא שהתיישבות העולים כונתה "ההתיישבות של אשכול'.
אשכול בהיאחזות הנח"ל עין יהב בערבה התיכונה
שנות השישים היו שנות דלדול בצמיחת יישובים חדשים. דווקא אז צמחה מלמטה התביעה ליישוב הערבה התיכונה (שי בן-אליהו וחגי פורת) שמצאה אוזן קשבת אצל בן-גוריון, על אף התנגדותו של רענן ויץ שהחליף את אשכול בראש המחלקה להתיישבות. מושב תאום לעין-יהב הוקם בחצבה. בטקס איזרוח מושב חצבה (טקס המעבר מהיאחזות נח"ל צבאית ליישוב אזרחי) נכח גם ראש הממשלה אשכול (21.11.1967) יחד עם הרמטכ"ל יצחק רבין, אלוף הפיקוד שייקה גביש ומפקד הנח"ל צבי שמאלי. בדברי ברכתו אמר אשכול:" המראה הנהדר של הסביבה ושל המעמד החגיגי וקריאתנו מחג זה יגיעו לתפוצות ישראל בארצות הרווחה, שיבואו אלינו באלפים וברבבות, כדי שנהיה לגוי גדול בארץ הזאת ויחד נחייה את השממה ונפתח את מורשתנו ההיסטורית והרוחנית"[11].
שבוע אחר כך (28.11.1963) נערך טקס עליה על הקרקע בהיאחזות מי-עמי שבנחל עירון בהשתתפות ראש הממשלה אשכול ושר החקלאות משה דיין. אשכול אמר בברכתו:" אצה לנו הדרך, עלינו להכניס יותר ויותר עולים לארץ, לכן לא הכול נעשה לפי החזון…לאט לאט, מהדור הצעיר, מהעולים החדשים , מהם ובתוכם נקים יסודות איתנים, נבצע מהפכה חברתית". את המסדר של חיילי ההיאחזות קיבלו הרמטכ"ל צבי צור, מפקד הנח"ל שמואל אייל וראש אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון אלחנן ישי[12].
תוכנית בלאס ל 11 נקודות בנגב ב-1954
בן- גוריון בחודשי ישיבתו בשדה-בוקר אסף אליו את מומחי פיתוח הנגב לדיון על מה עוד צריך לעשות ליישוב הנגב. היו שם יוסף ויץ, שר הפיתוח דוב יוסף, שמחה בלאס מהנדס המים וחברי היישובים השכנים רביבים ומשאבי שדה. בלאס פרס בפניהם תוכנית המבוססת על הזרמת מי הצפון לנגב הדרומי שכללה 11 נקודות התיישבות חדשות לאורך ציר 40 בדרך לאילת. התוכנית נתקלה בהתנגדותו הנמרצת של שר האוצר לוי אשכול שדאג לאוצר המדינה ולא ראה ערך כלכלי אמיתי בהתיישבות חדשה על מים יקרים מרחוק. ובן גוריון שלא כפה את דעתו על אשכול הגיב, כפי שהעיד שמחה בלאס: "כנראה צריך למצוא שר חקלאות ושר ואוצר מיוחדים לפיתוח ממלכת אדום"[13].
היאחזות הנח"ל בארותיים
בן-גוריון ואשכול התעמתו סביב קיומה של היאחזות בארותיים כבר ב 1957. הרמטכ"ל משה דיין ואשכול נועדו ביניהם והחליטו להעביר ההחלטה על קיום ההיאחזות
לבן-גוריון. דיין ראה את התכלית בהקמת עיר הבה"דים באזור שבטה. לשאלת אשכול: "מה יהיה בציר ניצנה"? השיב בן-גוריון: "שלח להם מים ויעבדו את אדמתם".
ואשכול לא ויתר והשיב:" מוטב לשלוח צ'ק מאשר מים עם סובסידיות.
ובן-גוריון הכריע:" בינתיים אשכול לא יכווץ שום דבר ולא יצמצם ההתיישבות בניצנה ולא יוריד ממקומה את בארותיים"[14].
אשכול חזר לבארותיים ולפתחת ניצנה עם יוסף ויץ ויהודה קידר ב-1958. קידר הסביר לאשכול את משמעות חקר החקלאות הקדומה שהתבססה על מי נגר. צבי וייניגר ייצג בסיור את חבל הנגב של הסוכנות היהודית. צבי אמר לאשכול : ש"רק רמת חיים של חמור במסיק זיתים תיתכן שם" אשכול הגיב: "יונגרמן אתה משתולל" ואילו צבי התעקש וענה: "אני אולי משתולל אבל משתדל לא לחלום חלומות מלפני 1,500 שנה".[15]
אשכול וחבל הבשור
מול חזון הנגב של בן-גוריון ביקש אשכול להניף דגל משלו. מכאן המאמר שכתב הנקרא: "הבשור – אתגר לדור" (ספטמבר 1960).
חבל הבשור היה אחת התוכניות שהוכנו במחלקה להתיישבות בשנות השישים.
הרעיון היה להציב מטרה חלוצית בפני הדור הצעיר כאתגר חדש יוצר ומלהיב. בכך ישוב להקים חברה חדשה וסוציאליסטית כבימי טרום המדינה, בניגוד למשטר הבירוקרטי, שקם עם המדינה והחליף ללא הצלחה את רוח ההתנדבות שקדמה לה.
אשכול הרחיק לחזות, "לשם גאוות נפש קולקטיבית זו, בראש ובראשונה, הוצעה הקמת חבל הבשור".
"יוקמו בו עשרות כפרים, קבוצות וקיבוצים ומושבים, מרכזים כפריים ועיר שתהיה מרכז לכפרים שסביבה ותהיה גם חלק אורגאני מהנוף החקלאי שמסביבה".
בין התוכניות לחבל החדש תיאר אשכול: "היישובים יתאגדו לקהילות-קהילות, שבטבורם המרכזים הכפריים…"
ההישגים במספרים – אשכול בוועידה החקלאית ב 1960
- על 256 יישובים ב-1948 נוספו 482 יישובים חדשים.
- מספר העוסקים בחקלאות עלה מ-30 אלף ל-80 אלף ובסקטור החקלאי חיו 400 אלף נפש.
- תפוקת המים גדלה מ-300 מיליון למיליארד ורבע ממ"ק. בתוך זה הושלם מפעל ירקון-נגב. אחריו בא מפעל המוביל הארצי ועוד הגיעו קווי השפ"דן וההתפלה.
- ניטעו 30 מיליון עצים ב-200 אלף דונם יערות.
- באזורי ההר הוכשרו 170 אלף דונם אדמות טרשים לעיבוד חקלאי.
- הוקמו גושי התיישבות חדשים בעדולם, תענך, בערבה.
ובלשונו הפואטית של אשכול: "מפעלי פיתוח חקלאיים אלה, ורבים אחרים אשר לא מניתי כאן, גירשו את השממה ואת היתמות, שינו את פניה האפורים-צהובים של אימא אדמתנו והחזירו לה מקצת מן הצבע הירוק והרענן".
חבל הבשור היה לחבל אשכול
חבל מעון נקרא על שמו של אשכול בידי ועדת השמות, כהערכה למפעלו כמיישב לאחר מותו. הוא אכן היה "הבונה" של ההתיישבות – מפעל חייו שליווה אותו בכל. חבל שכלל עד 1982 גם את יישובי פתחת רפיח. על שטח של 750 אלף דונם הוקמו 30 יישובים.
ציפייתו האישית: שהצלחתו של חבל הבשור תשפיע על אופייה של החברה בישראל ושעשויה לתרום לפתרון בעיות, שהאנושות כולה מתלבטת בהן בדורנו.
חבל אשכול
חבל מושבי וקיבוצי עוטף עזה.
היישובים שניטשו או החליפו אוכלוסייה: מבטחים, צאלים, צור-מעון, נווה-יאיר,
כרם-אבשלום, היאחזות דקל, יישובי פתחת רפיח.
מפוני קטיף הקימו את מרכז אשכול על שמו.
הוא אכן היה "הבונה" של ההתיישבות – מפעל חייו שליווה אותו בכל.
אריה פינקוס, יו"ר הנהלת הסוכנות, ציטט את אשכול בהיפרדו מההנהלה הציונית משהיה לראש ממשלה: "אולי לא תאמינו, אני מאמין עמוק, עמוק כי נחפור באדמה נמצא שביל המוביל לשמים".
"לא רק הטורייה שבידו הבריקה כמו כסף. היה זה לבו הרחב. אשר הבריק כמו כסף, ואלה אשר הייתה להם הזכות לעבוד במחיצתו ולהקשיב לשיחותיו הוקסמו מברק זה, כי אמן השיחה היה אשכול. לעתים היה זה שיח לוחמים, לפעמים שיח חולמים, לזמנים שיח אבות והרבה פעמים שיח בנים ותמיד שיח בנאים כי מכל אמות המידה שהיו נקוטות בידו, עיקרית שבהם הייתה אמת הבניין".
כתיבה: ד"ר זאב זיוון
מקורות:
- אליאב, א.- קפיצת הדרך. עם עובד, תל-אביב.1970.
- אשכול, ל.- ברית אדמה. תרבות וחינוך, תל-אביב. 1969.
- אשכול, ל.- במעלה הדרך. עיינות, תל-אביב. תשכ:ו.
- אשכול, א. – בדרכי. עין המפרץ. 2013.
- בלאס, ש.- מי מריבה ומעש. מסדה, רמת גן.
- גולדשטין, י.- אשכול- ביוגרפיה. כתר, ירושלים, 2003.
- גולן, א.- ההתיישבות בעשור הראשון. עידן 20. יד בן-צבי, ירושלים. תשנ"ח.
- דיין, ש.- דמויות בשדות. מסדה, רמת-גן. 1964.
- הכהן, ד.- הגרעין והריחיים. עם-עובד, תל-אביב. 1998.
- וולף, כ.- צבי פלדמן, איש הנגב. עומר. 2010
- ויץ, ר.- המחרשה הגדולה ומפת התכנון- מבט על תולדות ההתיישבות במדינת ישראל. מוסד ביאליק, ירושלים. 2003.
- זיוון, ז.- מניצנה עד אילת. סיפורו של הנגב הדרומי 1957-1949. המכון למורשת בן גוריון. 2012.
- זיוון, ז.- מרמת נגב עד אילת, עשור שני למדינת ישראל בנגב הדרומי 1967-1957. (בהכנה).
- טלמון, מ.- יש מאין-פרקי זיכרונות. באר שבע. 1998.
- עד, מ.- השר הראשון, כך צמחו מושבי הנגב. גלגל, באר שבע. תשל"ז.
- פימנטל, ע.- יעקב מטריקין ותכנון יישובי הנגב. קתדרה 103, יד בן צבי, ירושלים. תשס"ב. 164-151
- פלמון, א.- שנים של חיטה. כדורי/ ישראל 1952-1950. מירב, 2000.
- צחור, ז. – היינו התקומה. הקיבוץ המאוחד. 2015.
- קורן, י.- קיבוץ הגלויות בהתנחלותו. עם עובד, תל-אביב.1964.
רוזנמן, א.- השמשים רופין ואשכול. מוסד ביאליק ,ירושלים.
[1] . רחובות, 1962.
[2] . ויץ, ר.- המחרשה הגדולה ומפת התכנון. מבט על תולדות ההתיישבות במדינת ישראל. מוסד ביאליק, ירושלים. 2003. עמ' 11.
[3] . צחור, ז- היינו התקומה. הקיבוץ המאוחד, 2015. עמ' 168-167.
[4] . פלמון, א.- שנים של חיטה. כדורי/ישראל 1952-1950. מירב, 2000. עמ' 147-146.
[5] . בלאס, ש.- מי מריבה ומעש. מסדה, רמת גן. 1973. עמ' 25.
[6]. ויץ, ר. – המחרשה הגדולה ומפת התכנון. מוסד ביאליק, ירושלים. 2003. עמ' 34.
[7] .ויץ, ר. – המחרשה הגדולה ומפת התכנון. מוסד ביאליק, ירושלים. 2003. עמ' 37.
[8]. טלמון, מ. יש מאין-פרקי זיכרונות. . באר שבע, 1998.
[9] . פימנטל, ע.- יעקב מטריקין ותכנון היישובים בנגב. קתדרה 103, יד בן צבי ירושלים. תשס"ב. עמ' 164-151.
[10] . ויץ, ר. -המחרשה הגדולה ומפת התכנון. מוסד ביאליק, ירושלים. 2003. עמ' 54.
[11] . דואר, י.- לנו המגל הוא חרב. יד טבנקין. 1992. עמ' 110.
[12] . דואר, י.- לנו המגל הוא חרב. יד טבנקין. 1992. עמ' 143.
[13] . זיוון, ז. -מניצנה עד אילת-סיפורו של הנגב הדרומי 1957-1949. המכון למורשת בן-גוריון. 2012. עמ' 198-197.
[14] . דיין, מ., אבני דרך-אוטוביוגרפיה. 1976. עמ' 350.
[15] . זיוון, ז.- מרמת נגב עד אילת-עשור שני למדינת ישראל בנגב הדרומי (בהכנה).
