ממשלתו השניה של לוי אשכול, היתה הממשלה הראשונה שנאלצה להתמודד עם נושא שטחי יו"ש, חבל עזה, סיני והגולן, ששוחררו במלחמת ששת הימים. אשכול עצמו היה בעל השקפה 'יונית' מובהקת בכל הנוגע למשא ומתן לשלום עם מדינות ערב. הוא ראה במלחמת ששת הימים מלחמת מגן צודקת – אבל את הגבולות שנקבעו במהלכה ראה כזמניים וארעיים. בניגוד לתפיסה שראתה במלחמת ששת הימים 'תיקון' של מלחמת העצמאות ביחס לחבלי יש"ע שלא שוחררו באותה מלחמה, לוי אשכול ראה בניצחון במלחמת ששת הימים דווקא הזדמנות חד-פעמית להכרה בינלאומית מלאה ב'קו הירוק' – הגבולות שעוצבו אחרי מלחמת העצמאות ואושרו דה-פקטו בשיחות שביתת הנשק ברודוס. אמונתו התבססה על ההנחה שיום יבוא – והוא אפילו לא רחוק – וישראל תוכר על ידי שכניה הערביים. אשכול האמין באמת שניתן יהיה להגיע להכרה מלאה של מדינות ערב בקיומה של ישראל תמורת נסיגה מרוב השטחים ששוחררו במלחמה. הוא העריך כי תפיסה זו תהיה קבילה על מרבית אומות העולם, ובמיוחד על ארצות הברית. כבר במהלך המלחמה קבע אשכול כי השטחים הללו ישמשו מעתה והלאה קלף מיקוח להסדר מדיני. בנאום הניצחון שלו בכנסת בתום המלחמה התייחס אשכול אל השטחים כאל "נקודת מוצא במשא ומתן הישיר עם ארצו ערב, שהמרכיב המרכזי בו יהיה עיצוב גבולותיה הסופיים של מדינת ישראל".
בנוסף, אשכול הטיל ספק ביכולת להמשיך ולהחזיק בשטחי יהודה ושומרון והרצועה בגלל השיקול הדמוגרפי – הרוב הערבי בשטחים אלו. לכן החל ליזום פעילות מדינית תוך העדפה מובנת למגע עם האמריקנים, ובמישור המזרח תיכוני ניהל מגעים חשאיים עם חוסיין מלך ירדן.
בישיבת מזכירות מפא"י שהתקיימה בכ"ט באייר תשכ"ז, 8 ביוני 1967, יומה הרביעי של המלחמה, אמר אשכול: "אינני יודע מי מנה את עפר ישמעאל. אבל בעזה ישנם 300–400 אלף ערבים, חלק גדול מהם פליטים, לפי שעה – ואני מדבר עוד בטרם נפלה החלטה – ובעניין הזה צריך להתייעץ הרבה. אך כשם שיש לי חשק גדול להשאיר בידינו את לטרון, כך יש לי תשוקה עצומה לעזה. אולי בגלל שמשון ודלילה… כאשר אתה רואה את המפה, ועליה האצבע המצרית של הרצועה, אתה רוצה להשאיר את הרצועה בידך. אבל יחד עם זאת, זו שושנה עם הרבה חוחים. ישנם שם 300–400 אלף ערבים…"
'ההחלטה הסודית'
שלושה ימים אחרי תום המלחמה, ב-13 ביוני 1967, כינס אשכול בביתו ישיבה בלתי פורמאלית בהשתתפות שר החוץ אבא אבן, שר הביטחון משה דיין, יגאל אלון, ישראל גלילי ויגאל ידין, כדי לדון בעמדת ישראל לקראת הסדרי השלום עם שכנותיה. הנושא היה אמור לעלות לדיון בעצרת האו"ם באותם ימים. זה היה דיון מקדים לדיון בממשלה בנושא שבוע אחר-כך. עשרה ימים אחרי המלחמה, בי"א בסיוון תשכ"ז, 19 ביוני 1967, קיבלה הממשלה החלטה סודית מרחיקת לכת כי תהיה מוכנה לנסיגה מלאה לגבול הבין-לאומי בגזרות מצרים וסוריה. לגבי רצועת עזה, שהייתה אף היא מחוץ לתחומי הגבול הבין-לאומי (שנמתח כזכור מאילת אל העיר רפיח), ולמעשה, מאז מלחמת העצמאות הייתה תחת כיבוש מצרי, נקבע כבר בדיונים הפנימיים שקדמו להחלטת הממשלה, כי היא תסופח לישראל. בסעיף העוסק בהסדר עם מצרים נכתב במפורש: "ישראל מציעה כריתת חוזה שלום עם מצרים על בסיס הגבול הבינלאומי וצרכי הביטחון של ישראל. לפי הגבול הבינלאומי, נמצאת רצועת עזה בשטח מדינת ישראל".
ההצעה הישראלית לא הגיעה לכלל מימוש בגלל עמדת מדינות ערב, שגובשה בוועידת ראשי מדינות ערב בחרטום בכ"ו באב תשכ"ז, 1 בספטמבר 1967, ונוסחה כ'שלושת הלאווים': לא הכרה בישראל, לא משא ומתן איתה ולא פיוס עם ישראל.
שנה לאחר מכן, בט' בחשוון תשכ"ט, 31 באוקטובר 1968, קיבלה הממשלה החלטה חדשה: כתנאי לשלום עם מצרים תתבע ישראל להשאיר בידיה את שרם א-שייח' עם רציפות יבשתית בינה לאילת. בכך התבטלה למעשה 'ההחלטה הסודית' מ-19 ביוני 1967.
צעדים מעשיים לשליטה ברצועה
אשכול גם השלים עם שליטת ישראל ברצועה, בניגוד להשקפתו הבסיסית, החוששת מהמשך השליטה על האוכלוסייה הערבית. פחות מחצי שנה אחרי המלחמה, בפגישה שקיים בלשכתו עם אנשי 'התנועה למען ארץ ישראל השלמה' בט' בחשוון תשכ"ח, 12 בנובמבר 1967, אמר אשכול: "עזה לא תחזור עוד למצרים. הנדוניה – 350 אלף פליטים. אנו (נמצאים) בקצה ה'חבית של המים' המקומיים ברצועה…". במקביל החל משרד הביטחון לטפל בנִרמול החיים בשטחים המוחזקים באמצעות הפעלת מנגנון המִימשל הצבאי שם על ידי צה"ל. קצינים בכירים התמנו כמושלי אזורים וערים ביהודה ושומרון וברצועה, ומנגנונים צבאיים שסיפק צה"ל, הפעילו מיד את המוסדות המטפלים באוכלוסייה, כמו אספקת מזון ודאגה לרשתות החשמל והמים.
אבל מה עושים עם מיליון וחצי ערבים, המגדירים עצמם 'עם פלשתיני?' אשכול שיגר את איש משרד החוץ משה ששון, לנהל מגעים עם אישים פלשתיניים ביש"ע, בניסיון לברר אם יסכימו להקים שלטון אוטונומי ביהודה ושומרון ואולי גם ברצועת עזה, שיקבל על עצמו, לפחות בשלב הראשון, את האחריות לעניינים האזרחיים תוך השארת השליטה הביטחונית בידי ישראל. האישים הפלשתינים דחו את ההצעה. הם דרשו שפתרון בעיית שטחי יש"ע יהיה חלק בלתי נפרד מפתרון כולל של הסכסוך במזרח התיכון.
אחת ההצעות לפתרון בעיית הפליטים הייתה זו שלימים תכונה במילה 'טרנספר' – שיקום אוכלוסיית הפליטים והעברה מסודרת ומתואמת שלהם לאתרי התיישבות מתוכננים, חלקם מחוץ לרצועה. חמישה חודשים אחרי תום הקרבות, בערב ראש השנה תשכ"ח, 28 בספטמבר 1967, התכנסה לראשונה ועדת מנכ"לים שהקימה הממשלה, לטיפול בכל הנושאים האזרחיים של ערביי יש"ע, סיני והגולן. בדיון על הבעיות הכלכליות שגרמה החלת הלירה הישראלית כמטבע החוקי ביש"ע, השמיע יו"ר הוועדה, סגן שר האוצר דאז, ד"ר צבי דינשטיין, הערה שממנה השתמע כי ראש הממשלה אשכול לא שלל צעדים שיביאו לעזיבת ערבים את השטחים: "היוזמה לא יצאה ממני, ראש הממשלה קרא ואמר לי שישב עם שר הביטחון. המדיניות שעליה הוחלט היא שיש לקפוץ את היד. ואם כתוצאה מכך יעזבו את ישראל עוד כמה אלפים לא נתרגש…"
צעד נוסף נעשה בחודש ספטמבר 1967: אשכול מינה 'ועדת פרופסורים' בראשות פרופ' רוברטו בקי לשם "מציאת פתרונות קונסטרוקטיביים לבעיית הפליטים". דוח הוועדה הובא לפני אשכול ולעיני פורום מצומצם, וקיבל את הסיווג 'סודי'. בדוח צוין כי "המערכת הכלכלית של הרצועה תשולב בזו של ישראל". יתרה מזו, בדוח הוצע כי "40 מליון ממע"ק מים לשנה יוקצו לרצועה ממקורותיה של ישראל, לכיסוי שאיבת היתר והשקיית מטעים צעירים". ועוד סעיף היה בדו"ח: "יוקמו 4-5 יישובים יהודים בעיקר בסביבות רפיח". המשמעות של ציון רפיח הייתה ברורה: להקים חיץ יהודי בין חצי האי סיני לבין הרצועה. זה היה הבסיס להתיישבות ברצועה.
מוחקים את 'הקו הירוק'
השלב הבא במאבק המדיני של ישראל נפתח בניו-יורק ב-17 בספטמבר 1967, עם תום מושב החירום של העצרת והעברת הסכסוך הישראלי-ערבי למועצת הביטחון. אשכול עמד על דעתו, כי ישראל אכן מתכוונת לסגת מרוב השטחים שנכבשו במלחמה, אך היא מתווה קווים אדומים שבלעדי יישומם לא ניתן יהיה לבצע את אותה נסיגה. הוא שלח איגרת לנשיא ארה"ב ג'ונסון, ובה מנה את התנאים הבסיסיים שהציבה ישראל לנסיגה מהשטחים שכבשה: הצורך במשא ומתן ישיר בין ישראל ושכנותיה ואי חזרה לגבולות הקו הירוק. בלי עמידה בשני התנאים המוקדמים האלה, קבע אשכול, ישראל תתנגד לכל החלטה שתתקבל באו"ם או בכל פורום בינלאומי אחר.
מחיקת 'הקו הירוק' נעשתה בכמה מהלכים. בי"ח בסיוון תשכ"ז, 26 ביוני 1967, החליטה רשמית ממשלת אשכול על סיפוח מזרח ירושלים, ואיחודה של העיר. בכ"ו בתשרי תשכ"ח, 30 באוקטובר 1967, כחמישה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים, וחודש אחרי שהיישוב הראשון ביו"ש, קיבוץ כפר-עציון, כבר עמד על תילו, העביר שר העבודה דאז, יגאל אלון ז"ל, הנחיה בכתב אל מנהל מחלקת המדידות במשרדו, שהיתה אחראית על הדפסת המפות הרשמיות של מדינת ישראל. הנחיית השר, על נייר פשוט שאינו נושא את סמל המדינה ונראית כחלק מתכתובת פנים-משרדית שיגרתית, נגעה לדרך שבה ישורטטו גבולות המדינה. "קווי גבולות המנדט וקווי שביתת הנשק", כתב אלון, "לא יודפסו במפות החדשות". וכך היה. בל' בתשרי תשכ"ח, 3 בנובמבר 1967 אישרה ועדת השרים לענייני ביטחון את עמדתו של יגאל אלון להפסיק לסמן במפות את הקו הירוק, ובמקומו לסמן את קווי הפסקת האש החדשים, שיסומנו בצבע סגול.
המחיקה בוטאה גם בשטח. כיוון שבאותן שנים לא היתה גדר לאורך הגבול, אלא רק שביל פטרול שסימן את הגבול בשטח, לא היה צורך בהחרבת גדר כלשהי (למעט חומת הבטון שחצתה את ירושלים באיזור ממילא, שהופלה מיד עם תום המלחמה, וכמה גדרות תיל חלודות בתוך ירושלים). חיבור כבישים משני צידי הקו ביטא למעשה את מחיקתו בשטח.
אשכול לא הספיק לקדם את המדיניות שבה דגל – השגת הסכם שלום תמורת מסירתם של כל השטחים. הוא נפטר בעת כהונתו, פחות משנתיים אחרי מלחמת ששת הימים, בח' באדר תשכ"ט, 26 בפברואר 1969.
