כשהסתיימה מלחמת ששת הימים, שררה בציבור הישראלי בכללו אווירת שיכרון חושים. נופי ארץ ישראל השלמה פסקו מלהיות חלום והפכו למושג ממשי. שטחי יהודה, שומרון, בנימין, חבל עזה, סיני והגולן הפכו תוך שבוע ממושא כיסופים למקומות בני השגה. לא ארכו הימים והמונים נהרו לבקר ולטייל באזורים ומקומות שעליהם יכלו עד כה לקרוא ולשמוע בלבד. סיפורי התנ"ך קמו לתחייה. עם ישראל חש שחזר הביתה, לארצו שלו – כולה.
ב-27 ביוני 1967, שלושה שבועות אחרי שיחרור מזרח ירושלים והעיר העתיקה, החליטה הכנסת על סיפוח מזרח ירושלים, ואיחודן של שתי הערים, הישראלית והירדנית-לשעבר, לעיר אחת בריבונות מדינת ישראל. חודשיים אחרי המלחמה, ב-13 באוגוסט, החליטה הממשלה "להטיל על ראש הממשלה לוי אשכול, לטפל בהחשת הבניה ואיכלוסה של ירושלים רבתי". האתר הראשון שבו החל מימוש ההחלטה היה הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים. שנה אחרי מלחמת ששת הימים, בחודש ניסן תשכ"ח, אפריל 1968, הפקיעה המדינה את שטח הרובע היהודי, לרבות רחבת הכותל והמבנים שהיו בה, והחלה לשקם את המבנים לצורך בתי מגורים.
אלא שהממשלה בראשותו של לוי אשכול היססה באשר לעתיד חבלי יש"ע – משיקולים דמוגרפיים. אשכול עצמו נתן ביטוי לשניות ביחסו לחבלי הארץ המשוחררים באמירה ההומוריסטית "אנחנו רוצים רק את הנדוניה – בלי הכלה." וה"כלה" היו תשע מאות אלף ערבים, שהגדירו עצמם כפלשתינים.
בני כפר עציון היו הראשונים שביקשו לחזור הביתה, לא כמליצה אלא בפועל.
המהלכים והשיקולים המדיניים של הממשלה, מקצתם סודיים כמו החלטת הממשלה ה'סודית' והמגעים החשאיים עם המלך חוסיין, לא היו ידועים, מטבע הדברים, לצעירים הנלהבים שרצו לחזור לביתם בגוש עציון. באותם ימים שלאחר המלחמה הם לא הבינו עדיין את הקשיים העומדים בפניהם. משוכנעים היו שהממשלה תאפשר להם להקים מיד את ביתם ולא תערים עליהם קשיים. בתמימות של צעירים חשבו: נחזור הביתה, והקשיים היחידים שיעמדו בפנינו יהיו אלו שעמדו בפני הורינו, בעיות של אדמה סלעית ומחסור במים.
אבל הממשלה היססה, ואת המגמה הזאת הוביל ראש הממשלה לוי אשכול. בה' אלול תשכ"ז, 10 בספטמבר 1967, ביקש ממנו יגאל אלון, שריכז בממשלה את נושא ההתיישבות ב"שטחים", להעלות לדיון את נושא הקמת היאחזויות נח"ל בבקעת הירדן ובגוש עציון. כשהסכים ראש הממשלה לקבל משלחת של בני כפר עציון, בתיווכו של חזני, כבר הבשילה אצלו, ככל הנראה, ההסכמה לאשר את חידוש היישוב.
הפגישה הראשונה של נציגי הבנים עם לוי אשכול, שהיתה פגישת הכנה לקראת ישיבת הממשלה, נערכה בי"ז אלול תשכ"ז, 22 בספטמבר 1967, בהשתתפות חברים מוותיקי כפר עציון, וכמובן בהשתתפותו של חזני. לדאבונם, יצאו ממנו ללא תשובה חיובית.
3 ימים אחר כך, בכ' באלול, 25 בספטמבר, הגיעו כמה מבני כפר עציון ללשכתו של אשכול, מלווים במיכאל חזני. אשכול התייחס לאורחיו בחביבות, אך גם כאל בני נוער לא ממש רציניים. "נו קינדערלאך", אמר להם בעברית האידישאית העממית שלו, "מה אתם רוצים?" "אנחנו רוצים לחזור הביתה, לכפר עציון", השיב לו חנן. "נו", השיב אשכול, "אם אתם רוצים לעלות, יכול להיות. יש מקום לחשוב שתעלו".
כשראו שהתשובה החיובית לא ניתנת, העלה חנן הצעה חדשה: "אם אדוני ראש הממשלה יסכים, אולי יש מקום שנתפלל שם בראש השנה?" אשכול השיב: "נו קינדערלאך, רוצים להתפלל, תתפללו".
חנן פורת, שלא היה בטוח אם האמירה הזו משמעותה אישור להקמת יישוב, חזר ודיבר "ברחל בתך הקטנה": "אדוני ראש הממשלה, לא מדובר פה בהנצחה בלבד, אנחנו רוצים להקים יישוב של חיים שיהיה בניין עדי עד".
אשכול התרגז במקצת: "כשמדברים איתי במילים גדולות קצת מבהילים אותי. בואו נדבר על זה בצורה יותר מצומצמת. עלו להתפלל וזהו".
ואז ניגש אשכול למפה שהיתה תלויה על הקיר ושאל: 'איפה זה גוש עציון? כאן?' ואז הניח את כף ידו הפרושה על המפה באופן שכיסה את כל הר חברון, ואמר: 'אז נגיד שהרחבנו קצת את ירושלים'".
הגם שלא היה סיכום בכתב של הפגישה, הנחה לוי אשכול מיד את מחלקת ההתיישבות בסוכנות לטפל בעניין. שם נטל את הנושא על שכמו יהודה דקל, אז ראש חבל ההר במחלקה להתיישבות. הציוד כולו, כזכור, כבר היה מוכן על המשאית.
מבניין הקסטל נסעה קבוצה מהמארגנים לפגישה עם רענן וייץ, מנהל מחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית. עודם יושבים ומתכננים את העלייה לפרטי פרטים, נפתחה לפתע הדלת ולחדר נכנס אברהם הרצפלד, אבי ההתיישבות. הרצפלד הקשיב לרגע למתרחש בחדר, ואז קרא בפנים מאירות: "רענן, הבא יין, נשתה לחיים". כשהשיקו כוסיות החל לשיר בדבקות חסידית את שירו הנצחי, הקלאסי: "שורו הביטו וראו, מה גדול היום הזה. אש יוקדת בחזה, והמחרשה, שוב פולחת בשדה…". והם, הצעירים, הצטרפו אליו בשירה.
בכ"ב באלול תשכ"ז, 27 בספטמבר 1967, בשעות הבוקר, התאספו עשרות אנשים במגרש החניה של בנייני האומה בירושלים. המחלקה להתיישבות הזמינה אוטובוסים מחברת אגד. אגד שלחה את אחד המשוריינים המקוריים מתש"ח, מאלו שנשארו במחסן, וכדי שהאווירה תהיה נוסטלגית עד הסוף נסע בראש השיירה "פורץ המחסומים" הידוע, אותו משוריין שנסע תמיד בראש השיירות בתש"ח.
הציוד, כזכור, כבר היה מוכן ומאורגן מראש. בזכותו יכלו לעלות על הקרקע יומיים אחרי קבלת האישור.
בערבו של אותו יום, לאחר הטקס החגיגי והנאומים הנמלצים, נכנסו החברים לבתים הירדניים הנטושים, ה"ניסנים" קשותי הגג, להתארגן למגורים. חלום בן תשע-עשרה שנה קרם עור וגידים. כפר עציון, ראשון היישובים היהודיים ביהודה ושומרון אחרי קום המדינה, היה לעובדה קיימת.
באותו יום היו מאות אנשים על ההר. אבל בערב כבר בקושי נמצא מניין לתפילה. ראשונים היו – ויחידים.
"טבעי שגם אנשי הנח"ל מזדקנים"
למחרת העלייה, בעוד בני כפר עציון מתארגנים ביישוב בן יומו, שוב התכנסה ממשלת ישראל. הדובר העיקרי באותה ישיבה היה משה דיין, שלא הסתיר את חוסר התלהבותו מהיישוב החדש: "ייתכן שבעוד חודש, או חודשיים, או כמה חודשים, יהיה כבר מצב אחר", אמר לחבריו, "אבל עתה, בשלבים הראשונים, אני מציע שנעסוק בהתיישבות אך ורק במסגרת נח"ל ובמסגרת מחנות צבאיים… צריך להפקיע בגוש עציון קרקעות כאלה הראויות לעיבוד".
דיין, כך נראה, חשד כבר אז שלצעירים הללו יש מגמות ארוכות טווח מעבר לרצון לחזור "הביתה". כיוון שחשש שאזור בית לחם לא יישאר בידי ישראל, החל מוחו הפורה לחשוב על פתרונות אחרים: "אנחנו רוצים לקשור את הגוש עם ישראל הקודמת, שזה לא יהיה אי לחוד, איזו אינקלבה (מובלעת) שלמה כזאת. לסלול דרך באורך 15 קילומטרים מגוש עציון עד חבל לכיש… זוהי תוכנית לשטח הכולל גם את המקום שהיה בשעתו מחנה גוש עציון, אבל מתמשך לפי התנאים הנוכחיים ולא לפי אלה של 1948. אז היה גוש עציון קשור בירושלים… נמשיך ונזרע עד שנפקיע קרקעות ועד שנסלול דרכים ועד שנקים משק ועד שנמצא מים… לעשות את כל העשייה שאנחנו רוצים לעשות בלי לעכב דבר ולעשות זאת במסגרת צבאית".
מנהיג המפד"ל באותם ימים, חיים משה שפירא, שהיה "יונה" בתפיסתו המדינית, בוודאי הרבה יותר ממשה דיין, ביקש את רשות הדיבור וחלק במפתיע על דברי דיין: "בנוגע לגוש עציון ולבית הערבה, אין לנו צורך להגיד ש'זהו נח"ל'. אלא לומר במפורש: חוזרים המתיישבים של גוש עציון".
כאן העיר שר המשפטים, יעקב שמשון שפירא: "התערבו בזה אנשים קצת צדדיים, והם רצו להמריד לעלות למקום בלי הסכמת הממשלה…" הוא רמז למעורבותם של הרב לוינגר וחבריו, כמו של אישים פוליטיים מהאופוזיציה, דוגמת שמואל תמיר שפרש שנתיים לפני-כן מ'חרות' ועו"ד אליקים העצני, שהתפרסם במאבקו במימשל בן-גוריון בשנות החמישים, לפני שקנה את שמו כאחד ממקימי קרית-ארבע.
ראש-הממשלה לוי אשכול החרה-החזיק אחריו: "אקט של מרי…"
יעקב שמשון שפירא המשיך את דבריו: "אנו לא נתנו. הצטרפו לזה כל מיני יהודים, שבדרך כלל אין רואים אותם בתוך העניינים הללו של ההתיישבות…"
יגאל אלון העיר כלפי יעקב שמשון שפירא: "מדבריך יוצא שבגוש-עציון מותר לנו כי יש שם זכות אבות, לא רק קדמוניים, אלא אבות קונקרטיים".
בפשרה מפא"יניקית טיפוסית קיבלו השרים החלטה קצרה שאפשרה לכל בעלי הדעות לחיות איתה בשלום: "כל התיישבות חדשה בשטחים המוחזקים על ידי צה"ל טעונה אישור מוקדם של הממשלה".
כדי לחזק את הרושם שלא מדובר ביישוב אזרחי אלא בהיאחזות צבאית נשלח ממשרד הביטחון לכפר עציון שלט גדול מעץ ובו כתוב "היאחזות נח"ל כפר עציון", דבר שלא היה ולא נברא. חברי הקיבוץ, כועסים, מצאו לשלט שימוש הרבה יותר יעיל לטעמם: הם הניחו אותו על הרצפה בכניסה לחדר האוכל וחיברו לו ברזלים שעליהם גירדו את הבוץ מהנעליים. ישראל הרשמית המשיכה בשבועות הראשונים להתייחס למקום כהיאחזות נח"ל. כשסיפרו פעם אחת ללוי אשכול שיש בין המתיישבים אנשים עטורים בזקנים לבנים הוא הפטיר בחיוך מושחז: "נו, טבעי שגם אנשי הנח"ל מזדקנים".
כתיבה: חגי הוברמן
