אחד המבצעים הצבאיים האחרונים שלוי אשכול הספיק לאשר חודשיים לפני פטירתו, היה 'מבצע תשורה' – פעילות צה"ל בשדה התעופה של ביירות, שעוררה רעש גדול בארץ ובעולם. בציבור הישראלי, ובתודעת העולם, נתפס המבצע כהצלחה צבאית, אבל דווקא לוי אשכול כראש הממשלה, חש חמיצות וטעם מר בפה מתוצאותיו המוצלחות.
זה לא היה המבצע היחידי אחרי מלחמת ששת הימים, שלוי אשכול אישר. קדם לו 'מבצע תופת' – פעולת צה"ל בעיירה כראמה בירדן, שבזמנו נחשבה גם היא להצלחה, וכיום ידוע שהיתה אחד הכשלונות הקשים של צה"ל אחרי מלחמת ששת הימים, שהשפיעו גם על ראש הממשלה אשכול.
עם סיום מלחמת ששת הימים ביוני 1967, היו כוחות צה"ל פרושים בגבול המזרחי לאורך נהר הירדן. יום ביומו ניהלו לוחמי הצנחנים, בסדיר ובמילואים, מרדפים אחר חוליות מסתננים שחצו את גבול ירדן על מנת לפגוע באזרחי מדינת ישראל. אופי לחימה זה ומספר האירועים הרב הם שהביאו לכינויו של האזור "ארץ המרדפים".
בי"ט באדר תשכ"ח, 18 למרץ 1968, עולה אוטובוס של תלמידים מהגימנסיה הרצלייה שיצא לטיול שנתי על מוקש ליד באר אורה בערבה. שני הורים מלווים נהרגו ותלמידים רבים נפצעו בתקרית.
אשכול חשש מפעולה נגד ירדן, בעיקר בגלל המסרים שקיבל מארה"ב, שהממשל האמריקני של הנשיא ג'ונסון לא יקבל פעולה כזו, עקב קשריו הטובים עם ממלכת ירדן. אשכול כינס את הממשלה פעמיים קודם שנתן את אישורו למבצע. רוב שרי הממשלה תמכו בפעולות למעט השר משה חיים שפירא מהמפד"ל.
אבל דעת הקהל והמטה הכללי לחצו, ולאשכול לא נותרה ברירה. צה"ל יצא למבצע 'תופת' בשמו הצבאי הרשמי, שבוצע בכ"א באדר תשכ"ח, 21 במרץ 1968. המשימה הייתה להכות מכה ניצחת בארגוני המחבלים שהתבססו מזרחית לירדן, בעיקר בעיירה כראמה שהיוותה מפקדת הפת"ח ובסיס יציאה לפעולות טרור בתוך ישראל. זו היתה הפעולה הנרחבת הראשונה של צה"ל אחרי מלחמת ששת הימים, שכללה תקיפה נרחבת של כוחות שריון, צנחנים וחיל אוויר של צה"ל, על הכפר הירדני כראמה שבדרום בקעת הירדן, ונגד מפקדת הפתח' בכפר והעומד בראשה, יאסר ערפאת.
המבצע לא היה מוצלח במיוחד, בגלל האבידות הישראליות הכבדות – 33 הרוגים, בהם שלושה נעדרים עד היום – הפלת מטוס ישראלי והשארת טנקים ושריוניות ישראלים בשטח ירדן, שהוצגו לראווה במצעדי ניצחון ירדנים. ובעיקר העובדה שהמטרה העיקרית של אותו מבצע – חיסולו הפיסי של היעד הבכיר ביותר של הפעולה, יאסר ערפאת – לא הושגה. יאסר ערפאת, שהצליח להימלט מהעיירה בדקה האחרונה, ניצל את אבידות צה"ל והכריז על ניצחון גדול מה שהביא לעליית קרנו של אש"ף וכך להתגברות פעילויות החדירה משטחה של ירדן. מאז הנהיג ערפאת את אש"ף להתמודדות ממושכת מירדן ומלבנון.
10 חודשים אח"כ יצא צה"ל למבצע נוסף נגד אירגוני הטרור: מבצע 'תשורה'.
להעביר מסר למימשל הלבנוני
הרקע היה האירוע הקשה באתונה בה' בטבת תשכ"ט, 26 בדצמבר 1968. מחבלים של אירגון הפתח' בפיקודו של יאסר ערפאת, שיצאו מביירות, חדרו לנמל התעופה באתונה, בניסיון לפגוע ולהשמיד מטוס של חברת אל-על. בקלות יחסית הם ירו וזרקו רימוני יד לעבר מטוס 'אל על' כשזה החל בריצת המראה על המסלול בדרכו לניו-יורק. השמדת המטוס כולו נמנעה, למרבה המזל, ושני המחבלים נלכדו בידי אנשי ביטחון ישראלים. כתוצאה מהירי נהרג מהנדס ישראלי, דיילת נפצעה ולמטוס נגרם נזק.
"ברחוב הישראלי היתה אווירה של ערב תגובה צבאית על פעולת המחבלים" – כותב על כך אל"מ מיל' ישראל ליאור, מזכירו הצבאי של אשכול, בספרו 'היום תפרוץ מלחמה' (שכתב למעשה איתן הבר בשמו, עמ' 325)… כזאת היתה גם האווירה בלשכת ראש הממשלה…". לוי אשכול, חולה על סף מותו – הוא הלך לעולמו כאמור חודשיים אחרי הפעולה – החליט באחת ההחלטות האחרונות בחייו על פעולה צבאית שתפגע בתעופה הערבית. מאחר ששני המחבלים שחטפו את מטוס 'אל על' יצאו מלבנון ואומנו בה, כנראה תוך שיתוף פעולה מלא עם שלטונות לבנון, הוחלט כי המבצע ייעשה בשדה התעופה הבינלאומי של לבנון, יהיה קצר ושקט, ויסתיים בתוך כחצי שעה.
המבצע תוכנן לפי העיקרון של העברת מסרים מדיניים בדרך הכואבת: להבהיר למימשל הלבנוני, שבאותה שנה, 7 שנים לפני פרוץ מלחמת האזרחים במדינה, עוד היה משמעותי, את מידת אחריותו לפעילות המחבלים משטחו.
ביצוע הפעולה הוטל על סיירת מטכ"ל והצנחנים בפיקודו של קצין צנחנים ראשי אל"מ רפאל איתן – לימים הרמטכ"ל. ישראל ליאור מצטט את תגובת שר הביטחון משה דיין כשהרמטכ"ל בר-לב אמר לו שרפול הוא מפקד הפעולה: "אאאו, רפול כבר באמת לא פעל זמן רב". אם כי רפול עצמו, בספרו האוטוביוגרפי 'סיפורו של חייל', מתלהב הרבה פחות מיחסו של דיין כלפיו: "היחסים שלי עם משה דיין לא היו אף פעם יחסים של אהבה ממבט ראשון, או מכל מבט אחר".
השאלה הייתה כמה מטוסים יושמדו. ישראל ליאור מצטט את חיים בר-לב בדיון בממשלה על אישור הפעולה, כשהוא עומד לצד תצלום אוויר גדול של נמל התעופה הבינלאומי של ביירות ומדגיש: "אין לנו ידיעות מדויקות כמה מטוסים יימצאו במקום. אולי יהיו ארבעה מטוסים, אולי שישה". כך הבין ראש הממשלה, שמספר המטוסים שיושמדו יהיה בין ארבעה לשישה.
נס המטוס שלא התפוצץ
במוצאי שבת, אור לח' בטבת תשכ"ט, 28 בדצמבר 1968, בשעה 20:30 לערך הוטסו 66 לוחמים לביירות במסוקי 'סופר פרלון' מתוצרת צרפת. לאחר טיסה של כשלושת רבעי שעה, נחת הכוח בשדה התעופה הבינלאומי מוצף האורות של ביירות, שהיה אז הגדול במזרח התיכון. הלוחמים התפצלו לחוליות והניחו שני מטעני חבלה על כל מטוס שזוהה כשייך לחברת תעופה ערבית. בחלק מהמטוסים שהו נוסעים, וטרם מילכודם הורו הלוחמים לנוסעים לרדת מהמטוסים. במקרים בודדים סירבו הנוסעים לרדת מהמטוס והלוחמים נאלצו לירות באוויר לשם פינוים.
במהלך המבצע מולכדו 15 מטוסים. אחד מהם היה מטוס ישן, שבעת המבצע היה בתוך האנגר לתיקונים. למזלה של מדינת ישראל, לא התפוצצו המטענים שהונחו על אותו מטוס, כי במטוס התחבאו מספר עובדים של שדה התעופה. התקלה מנעה הרג מיותר ולא רצוי, והסתבכות מיותרת של מדינת ישראל.
וכך, לאחר כחצי שעה הושמדו 14 מטוסי נוסעים אזרחיים, שהיו בבעלות שלוש חברות תעופה לבנוניות.
במקביל לפעולת הלוחמים בנמל התעופה, חסמו מסוקים אחרים את צירי הגישה לנמל התעופה. לקראת ההתארגנות לפינוי, הבחינו טייסי המסוקים בשריונית ומשאית שניסו להגיע לשדה התעופה. טייס מסוק ה'בל', אליעזר כהן (צ'יטה), לימים ח"כ במפלגתו של אביגדור ליברמן, הורה לקצין הטכני של המסוק לפתוח באש מא"ג לפני גלגלי כלי הרכב. משהמשיכו כלי הרכב להתקדם, פתח לעברם הקצין הטכני באש ממקלע כבד. השריונית והמשאית נפגעו ונעצרו. פינוי הלוחמים התבצע על ידי מסוקי הסופר פרלון ללא הפרעה.
"היחסים מעולם לא היו טובים"
הלוחמים חזרו הביתה בשלום, עליזים וצוהלים על ההצלחה – ואז נתקלו בחמיצות הפנים של הפוליטיקאים. "את מצב הרוח קילקל לי מעט דווקא ראש הממשלה, אשכול", כותב ישראל ליאור בספרו (עמ' 329), "כאשר דיווחתי לו על הפגיעה ב-14 המטוסים הייתה שתיקה של שנייה או שתיים מאחורי קו הטלפון, או שרק נדמה היה לי, ואז שמעתי את קולו הרוטן, אולי יותר מזה: 'היה מדובר בשלושה ארבעה חמישה מטוסים, איך זה קרה שפגענו בכל כך הרבה מטוסים?'… כבר ראיתי בעיני רוחי את הסערה המתרגשת לבוא. ידעתי שזה עניין של שעות אחדות בלבד…"
ואילו רפול מספר בספרו על תגובה אחרת של משה דיין: "נחתנו בבסיס היציאה. היו שם הרמטכ"ל ושר הביטחון. דיווחתי על תוצאות הפשיטה. חשתי, כי שר הביטחון, משה דיין, רותח מזעם. היכרתי את האיש ואת הבעות פניו. הוא שתק, וניכר בו יפה כי השתיקה כרוכה במאמץ. לבסוף לא יכול היה להתאפק עוד והתגולל עלי במלים קשות: 'מדוע לא הרסתם את השדה, מדוע?' הייתי מוכה תדהמה… הרמטכ"ל נחלץ לעזרתנו: 'לא הורו להם להרוס את השדה. לא היתה כוונה כזאת. הם ביצעו את משימתם בדיוק כפי שהוטלה עליהם'".
גם ישראל ליאור מאשר שבעוד ראש הממשלה זועם על המספר הגבוה של מטוסים שנפגעו, דיין זעם שהשדה כולו לא נפגע. וכך מספר ליאור: "נשארתי לבד עם הרמטכ"ל. חיים בר-לב סיפר לי כי היפנה את תשומת לבו של דיין למספר המטוסים בביירות. הוא הציע לו להגביל את מספר המטוסים שייפגעו בנמל התעופה. הוא אמר לו שכדאי לתת בהתאם לכך את ההוראות המתאימות לכוחות היוצאים לדרך… בר-לב אמר לי שדיין לא היה מוכן לקבל את הצעת הרמטכ"ל. הוא עמד על כך שהכוחות יחבלו בכל המטוסים, כולל מיתקנים. ועוד סיפר בר-לב: כאשר הכוחות חזרו ושר הביטחון שמע שהם לא חיבלו במיתקנים, הוא עיקם את האף…" וליאור מסכם: "כך, פחות או יותר, הסתיימה הפרשה שהעיבה כצל כבד על היחסים בין אשכול ודיין, אשר לא היו טובים מעולם ועכשיו היו עוד פחות טובים…" (עמ' 333-334).
היחסים הרעועים הללו לא נמשכו כאמור עוד זמן רב. חודשיים אח"כ, בח' באדר תשכ"ט, הלך אשכול לעולמו – ראש הממשלה היחיד עד כה שנפטר תוך כדי כהונתו (למעט יצחק רבין שנרצח).
שאלת מספר המטוסים שפוצצו המשיכה להעסיק את ראש הממשלה וחלק גדול מהשרים, ש'התפוצצו' מכך שכל כך הרבה מטוסים פוצצו, ובישיבת הממשלה הם התנפלו על הרמטכ"ל בר-לב בנושא. זאת בניגוד לתחושה הציבורית הכללית, שדווקא חשה סיפוק רב מהפעולה וממספר המטוסים שהושמדו.
תוצאה קשה אחרת של הפעולה, שכעבור שנים התברר שהיתה דווקא חיובית, היתה תגובתו של נשיא צרפת שארל דה גול. הוא זעם על הפגיעה בלבנון בת חסותו, ועוד באמצעות מסוקים תוצרת צרפת, ולכן החריף עוד יותר את האמברגו שהוטל על ישראל עוד קודם לכן, והפך אותו למוחלט על כל סוגי הנשק והחלפים, לרבות 50 מטוסי מיראז' 5 שהוזמנו על ידי חיל האוויר הישראלי. צרפת החזירה לישראל את התשלום על המטוסים ומכרה אותם ללוב, ומשם הגיעו למצרים להשתתף במלחמת יום הכיפורים מהצד המצרי.
בהחלטת דה-גול תמה למעשה תקופה ארוכה של הצטיידות צה"ל בנשק צרפתי, שהומרה ברכש נשק אמריקאי החל מסוף שנות ה-60 של המאה ה-20. מכאן ואילך יהיה חוט השידרה של חיל-האוויר מבוסס על מטוסים אמריקניים שהיו הרבה יותר טובים ומשוכללים מהצרפתים, למעשה עד ימינו. מעז יצא המון מתוק.
כתיבה: חגי הוברמן
