כמי שראה בהבאת מים ליישובים החקלאיים את המפתח להצלחתם, הוא דימה את קווי המים לצינורות הדם בגוף האדם. אשכול החל את פעולתו בקידוחי מים בעמק זבולון (מפעל הקישון) כבר משנת 1935[1]. ממשלת המנדט ראתה בחברת 'מקורות' את מה שיזעזע את תפיסת חוסר הפיתוח הצפוי בארץ. היא החלה להילחם ב'מקורות' בכל האמצעים שבידה. חוק המים, שביקשה לחוקק, נועד לאסור על העברת מים מאזור לאזור.
בשנת 1937 הקימו לוי אשכול ופנחס ספיר את חברת 'מקורות' שהייתה עם השנים לחברת המים הלאומית של ישראל. כמנהלה הראשון של החברה דאג אשכול להגעת מים ל-17 יישובים ולעיר חיפה. בעשר השנים הבאות, עד להקמת המדינה, הניחה חברת מקורות 200 ק"מ של צינורות. יכולתו הארגונית, יכולת עבודתו וההנהגה שלו קידמו אותו לתפקידים מרכזיים, מגזבר הסוכנות היהודית עד לראש המחלקה להתיישבות, שר אוצר ולראשות הממשלה.[2]
הרעיון הגדול של שמחה בלאס
ב- 14.4.1943 התכנסו במשרדו של שמחה בלאס בתל-אביב חבורה של אנשים חשובים, מאברהם גרנות (יו"ר קרן קיימת) וברל כצנלסון (מנהיג תנועת העבודה), אשכול ופנחס ספיר, אליעזר קפלן גזבר הסוכנות. בלאס הציג בפניהם את "הרעיון הגדול" של תפיסת המים בצפון ועד לנגב דרך בקעת הירדן ומנהרה מתחת לירושלים. זו התוכנית שנועדה להשקיית 8 מיליון דונם וכללה 4,3 מיליון מ"ק לשנה. וזו התוכנית שתהיה לימים ל"מוביל הארצי ירדן-נגב". ספר התוכנית זכה למוטו בשם "נביא המים התנ"כי" : " אפתח על שפיים נהרות ובתוך בקעות מעיינות, אשים מדבר לאגם מים וארץ צייה למוצאי מים" (ישעיה מ"א).[3] מאחורי חברת מקורות של אותן השנים עמד הכוח המרכזי בארץ-ישראל באותה תקופה: הסתדרות העובדים. עבור אשכול הייתה תוכנית המים באותן שנים: "משימת חיים" וכך הייתה גם עזרתו להגשימה.
ועדת אונסקופ מגיעה לנגב
כשהגיע לנגב עם ועדת אונסקופ בשנת 1947 שאל אשכול, לאחר הביקור, את מוכתר ניר-עם יאנצ'י גברי על מה שוחחו. יאנצ'י סיפר לו על תגובת הנציג היוגוסלבי שאמר:" זה מדבר שממה, רובו ריק מתושבים, פרט לעיר באר-שבע ועוד אי אלה ישובים. רוב התושבים בדווים, ואתם מיעוט קטן ומבוטל בתוכם. אם נחליט להשאירו בידי תושביו, הוא יישאר מדבר שממה עוד אלף שנים. אך אם נמסור אותו לכם, אתם במרצכם תהפכו חלק גדול ממנו ליישובים פורחים. לכן דעתי האישית היא, שאת הנגב יש לתת ליהודים". אשכול הניד ראשו בשביעות רצון ואמר:
" וכל זה הודות לצינור המים שהעברנו לנגב. זה הרשים מאוד את כל חברי הוועדה, וגם את היוגוסלבי שלך"…[4].
ב- 1954 כינס בן-גוריון בשדה-בוקר מפגש של המעורבים בפיתוח הנגב ובלאס הציג בו תוכנית לאחד עשר יישובים דרומה משדה-בוקר לאורך כביש 40 (של היום). במפגש שני בבית בן-גוריון בתל-אביב התנגדו לתוכנית לאספקת המים לנגב הרחוק כל השרים בראשותו של אשכול. בן-גוריון הגיב: " כנראה, צריך למצוא שר חקלאות ושר אוצר מיוחדים לפיתוח ממלכת אדום"[5]. שר אחר לא נמצא ואשכול כשר אוצר היה גם שר המים של המדינה עד היותו לראש הממשלה ב-1963. האם צדק בלאס כי אבד לאשכול אמונו בחקלאות ככלי לפיתוח הנגב הדרומי והוא בחר בתעשיית הטקסטיל של פנחס ספיר להחליפה?
ב-1955 קיבל אשכול חוות דעת ממומחה אמריקאי לכלכלה חקלאית בו הזהיר את "הסמכות העליונה" משימוש בשיטת ההמטרה. בלאס שנקרא להסביר לאשכול את חוות הדעת, טען שההמטרה בתנאי הארץ והחומר האנושי העוסק בחקלאות על אף חסרונותיה היא העיקרית בשבילנו. התשובה השקיטה את דאגתו של אשכול. בלאס ידע שיש גרעין של אמת בביקורת של המומחה האמריקאי ולימים יוליד את שיטת הטפטוף הנקראת בשמו "שיטת בלאס"[6].
בחנוכת קו המים ירקון-נגב ב-1955 אמר אשכול: "עם גילוי המים, על סוד החיים השוקקים בהם, העמיסה מקורות על שכמה מלאכת תיקון, כביכול, של מעשי בראשית: להעלות מים מעמקי תהום, להטות זרמי נהר ומעיינות! לבנות סכרים , לפקוד על המים להיקוות אל מקווים קבועים וערוכים מראש. להציפם מצפון לדרום וממערב אל מוצא השמש. לבצע ניתוחים בגוף האדמה, להשתיל בה אגדים של תעלות, יובלים, צינורות מושכי מים ונהרות מהלך מאות פרסאות. לבנות ולכונן לבבות של פלדה ובטון, במתכונת בתי שאיבה אדירים, המצווים על המים לזרום ולהשקות, להרוות ולהפרות. אולם מפעל הירקון שאנו חונכים היום הריהו גולת הכותרת של אנשי מקורות. קו הירקון פותח פתח חדש בדברי ימי התנחלותנו. בעקבותיו יבוא אחיו הגדול ממנו – הלא הוא הירדן עצמו"…
בשנת 1953 החלה העבודה על מוביל נהר הירדן-נגב שזכה לכינוי "המוביל הארצי", שהעביר את מי הכנרת לנגב. העבודה על העברת הקווים נמשכה עד לשנת 1964. הפרויקט שהיה קרוב מאוד לליבו של אשכול, דחק את המדבר דרומה. אגם המים שבבקעת בית נטופה נקראו על שמו "אגם אשכול".
אורך הצינור כ-130 קילומטרים והגיע עד לקיבוץ צאלים ומשם המשיך ומגיע כיום עד למצפה-רמון.
זהו הרעיון שהועלה בידי מומחה המים האמריקאי וולטר קליי לאודרמילק עוד בשנת 1939 בספרו "ארץ ישראל הארץ היעודה" (Palestine Land of promise) בו הציע להקים את ה"רשות לעמק הירדן" שתעביר את מי הצפון להשקאת העמקים והנגב. מהנדס המים שמחה בלאס הכין בימי מלחמת העולם השנייה לבקשתו של ד"ר ארתור רופין " פנטזיה להשקיית הנגב". התוכנית החלה להתרקם בראשית שנות החמישים, בהכנת תעלת ההטיה בשטח המפורז בגזרת משמר הירדן (בתוואי נהר הירדן ההררי). הסורים שהגיבו באש הביאו לוויתור בלחץ האו"ם על שלב זה בתוכנית ולהעתקת תחילת שאיבת המים לחוף הכנרת הצפוני -מערבי (אתר ספיר היום).
העבודה נעשתה תחת איום מדינות ערב למלחמה בישראל על רקע "גנבת" מי נהר הירדן. את התוכנית לחלוקתו כנהר בינלאומי הגה האמריקאי אריק ג'ונסטון בשליחות הנשיא דוויט אייזנהאואר. תוכנית שלא נתקבלה על ידי הערבים. פתיחת הקו נעשתה בחשאי ב -5.6.1964 בניגוד לטקס ההמוני של חנוכת קו ירקון – נגב ב-1955. לקו המים החדש נתן אשכול את התואר: "עמוד המים ההולך לפני המחנה"[7].
המלחמה על המים
המלחמה על המים, שנוהלה בגבול הצפון עד למלחמת ששת הימים, הייתה סביב פתיחת המוביל. גם האירוע הביטחוני הראשון של הפת"ח בוצע ללא הצלחה בתעלת המוביל בעילבון. באותה תקופה היו ליעד לתקיפות מחבלים, בריכות המים של מקורות באזורי הספר. יעד כזה היה בהר כידוד עליו ניצבו מי הבריכות של ערד בשנת 1967. מדינות ערב ביקשו למנוע מים מישראל על ידי ביצוע תוכנית ההטיה של יובלי הירדן (הבניאס והחצבאני) לתעלת הטיה שתעבור על פני הגולן ומשם לתעלת הע'ור הירדנית. התוכנית לא התממשה בסופו של דבר משהגיבו טנקים ותותחים של צה"ל ופגעו בציוד שעסק בהכנת תעלת ההטיה הערבית.
עלות הקמת המוביל הארצי הייתה 420 מיליון ל"י (סכום השווה היום ל-4 מיליארד ₪) . בבנייתו השתמשו ב-2.5 מיליון ימי עבודה. 4,000 עובדים עבדו בהקמתו ו-15 אלף צינורות בטון ופלדה שולבו בו. חפרו לו תעלות פתוחות (כתעלת חוקוק, ותעלת נטופה של המוביל בצפון) או מנהרות כמנהרת עילבון או מנהרת מנשה בנוסף לצנרת רחבת קוטר.
ביצוע המפעל הועבר מחברת תכנון המים לישראל לחברת מקורות שבחרה להפוך את המוביל כולו למים באיכות מי שתייה. הקו מוביל בשנה ממוצעת 380 מיליון מ"ק מים. מערכות ההתפלה החדשות משולבות במפעל ואילו מי השתייה שבו הועברו לתל-אביב בגלל המלחת מי השתייה שלה. "אחיעזר ואחיסמך" קרא בלאס לאשכול בנושא פיתוח מקורות המים וציין: "וזה הרבה מאוד"[8]. חזונו המרכזי היה ההתיישבות העובדת וגם שם היה איש מעשה.
ב-1963 הזמין לוי אשכול מערכת טפטוף ל-100 דונם הדרים בפרדס הבשור, וכמו שתיאר שמחה בלאס: "העצים האירו פניהם". בימים שבהם כניסת הטפטוף לשדות הייתה כרוכה במאבק היתה לתרומה של אשכול משמעות לשנים רבות הבאות. רענן ויץ תאר את העזרה שהגיש לבלאס כך: "שמחה בלאס בא אלי מצויד בפתק סודי מאשכול. "רענן" , כתב לי אשכול. "תוריד מעלי את הנודניק הזה. שמע את דבריו ואם תמצא לנכון תעזור לו-עשה זאת". "מיד הרגשתי" – כתב רענן "כי יש בידו פתרון לבעיית ההשקאה בנגב. לימים התברר שהנודניק הוא גאון!"[9].
לוי אשכול אמר בטקס חנוכת קו ירקון-נגב ב-1955 על שמחה בלאס את הדברים הבאים:
"היום יעמוד על הברכה חברי וידידי שמחה בלאס. הוא שהדליקני בקדחת המים המבורכת, הוא השר הראשון שלנו לפני קום המדינה – שר המשקים. בכוחו הכריח אותנו להעיז, לסכן ולהצליח".
היחסים הטובים לא נשמרו בימי המדינה.
מהנדס המים שמחה בלאס כתב בספרו "מי מריבה ומעש"[10] על אכזבתו מאשכול בתיאור הנקרא "שלושה אשכול שונים":
"לוי אשכול עד קום המדינה – בחור צעיר, רענן, מלא חן, נלבב, חברי, בעל אומץ לב ללא חת. בא לארץ החלומות השוממה ובכושר עשייה בלתי רגיל נרתם לכל פעולה…ראה נכונה את חשיבות המים בארץ צמאת מים זו וראה בהם את המנוף לבניינה ונפשו נקשרה למים לצמיתות".
"לוי אשכול ב' למן קום המדינה עד…גדלו ורחבו האופקים. אשכול מקבל לידיו אמצעים עצומים ומוסיף עליהם ביוזמתו. הוא מכסה המדינה במאות יישובים חדשים. אשכול הופך לדיקטטור הכלכלי בארץ. עושה מלאכתו בכוח רב ומותח את היקף הפיתוח עד הגבול ומעבר לו. אך בכמות לא די ואתה מזניח את האיכות…מפזר הלוואות לכל פושט יד ורגל וברצותו מדפיס שטרות כסף ואת החסר מכסה באמרי שפר וכזב"…
"את אשכול ג' איני מכיר ואיני מבין. לוי אשכול שחכם היה, איך שקע ביוון-המצולה. נכנסת בריב עם מקים המדינה…בוודאי שדוד בן-גוריון פגע בך קשה וגם אני מזדעזע מהדברים שלו עליך. אך זהו בן-גוריון שנרו יאיר בהיסטוריה היהודית, גם אם ימשיך לעשות שגיאות באותו קצב עד 120. ועוד הסכלת עשות ושמת במשפט של בבת עינינו – אדם שהעז לקרוא לו "פחדן". עד כדי כך איבדת את עשתונותיך!
את לוי אשכול ג' אינני מכיר – החליפו לי אותו…
לוי בן דבורה, אני שמחה בו שרה דבורה, כל מה שכתבתי נראה לי הוגן והגיוני ואני מאחל לך הצלחה מכל לבי משני טעמים:
הצלחתך תהיה הצלחת המדינה, אחרי ככלות הכול אני מחבב אותך.
בהוקרה, המאחל לך בריאות טובה עד 120.
שלך" שמחה בלאס.
בשנות השישים השיג אשכול מהנשיא האמריקאי לינדון ג'ונסון הבטחה למימון תוכנית גדולה שהושלמה ב-1966 להתפלת מי-ים. היה זה חלומו של אשכול להתפלת מי-ים. התוכנית לא הוגשמה. גם הצעתו המפליגה של הנשיא אייזנהואר להתפלת מי-ים בישראל, ירדן ומצרים[11]. תוכניתו נועדה לעזור לישראל לפתור את בעיית הפליטים ולכבות את אש המלחמה במזרח התיכון. גם תוכנית מפליגה זו לא התקיימה. אבל מתקני התפלה, כחזונו של אשכול, מהווים היום חלק בלתי נפרד ממקורות המים של ישראל.
[1] .יד אשכול -מים מים בששון. באינטרנט.
[2] . ויץ, יח.- אבי אבות הקונצנזוס, לוי אשכול האיש וזמנו. צמרת, צ, יבלונקה , ח. (עורכים)- העשור השני תשי"ח- תשכ"ח. יד בן צבי. ירושלים. 2000. עמ' 192-167.
[3] . בלאס, ש. – מי מריבה ומעש. מסדה, רמת-גן 1973. עמ' 132-129.
[4] . גברי, י.-באבק וביזע, מזיכרונותיו של מוכתר ובוקר בניר-עם.. עם עובד, תל-אביב. 1985. עמ' 135 .
[5][5] . זיוון, ז. – מניצנה עד אילת, עשור ראשון למדינת ישראל בנגב הדרומי 1957-1948. מכון למורשת ב.ג. 2012. עמ' 198-196.
[6] . בלאס, ש.- מי מריבה ומעש. מסדה, רמת גן, 1973. עמ' 331.
[7] . נבו-אשכול, ע.- אשכול של הומור. ידיעות אחרונות, תל-אביב. 1995. עמ' 36.
[8] . בלאס, ש.- מי מריבה ומעש. מסדה רמת-גן. 1973. עמ' 263.
[9] . ויץ, ר.- המחרשה הגדולה ומפת התכנון. מוסד ביאליק, ירושלים. 2003. עמ' 81.
[11] . בלאס, ש.- מי מריבה ומעש. מסדה, רמת גן. 1973. עמ' 360.
