עם התפטרותו של ראש הממשלה דוד עם בן-גוריון ב-1963 תפש את מקומו כראש הממשלה השלישי של ישראל לוי אשכול. אשכול ששירת בממשלת בן-גוריון כשר האוצר היה גם מראשי מפא"י (מפלגת פועלי ארץ-ישראל) ומי שבנה את ההסכם הקואליציוני שהביא להקמת הממשלה בראשות בן-גוריון. ממשלתו של אשכול יצאה לדרך ב-26.6.1963
ו-64 חברי קואליציה הצביעו בעדה. מרים אשכול (רעייתו השלישית) אמרה עליו: "מזלו של בן-גוריון היה שהיה לו את אשכול" והיא התכוונה כקמב"ץ (קצין מבצעים) בפועל של בניינה וביסוסה של הארץ[1].
כמי שבא מההתיישבות החקלאית (דגניה ב') וכמי שעמד בראש מועצת פועלי תל-אביב היה אשכול קרוב לצורכי העם. בפעולותיו ידע לפעול בנועם ולוותר במקומות שמצא לנכון. כך בזמנו בוטל הממשל הצבאי שהוטל על הערבים ב-1949, כך הועלו עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי מנהיג הרביזיוניסטים ארצה, הוא עמד מול בן-גןריון בפרשת לבון ונמצא אפילו מקום לשילובו של מנחם בגין נציג חרות בממשלת החירום של ערב מלחמת ששת הימים. הצלחתו הגדולה הייתה בבניית קשרים עם נשיא ארצות-הברית לינדון ג'ונסון. בסיורם המשותף בחוותו של ג'ונסון יצרו את הקשרים הביטחוניים שבין ישראל לארצות-הברית עד היום.
משבר המיתון בשנתיים שלפני מלחמת ששת הימים היה פרי עצירה חזקה מדי של המשק והביאה לנטישת רבים את הארץ, ולבדיחות בנוסח "שהאחרון יכבה את האור". אנחנו שהיינו חיילים סדירים באותן השנים, קוצר שירותנו הצבאי לשנתיים וחודשיים מטעמי חיסכון תקציבי.
כל אלו לא הועילו לו מול הביקורת מבית. המאמר כנגד פולחן האישיות ההולך ונבנה סביב אשכול, למגינת ליבם של מעריצי בן-גוריון, נכתב בידי המשורר נתן אלתרמן ופורסם ב'הארץ' בדצמבר 1965: "על חורבות דמותו של בן-גוריון שהתנפצה כביכול, עוסקים עכשיו וותיקי מפא"י במלאכת בניין גדולה, שהם בונים את דמותו של לוי אשכול, וכל העם רואים את הפיגומים…" מלים כדורבנות מפי המשורר הלאומי שהיה מחסידיו הבולטים של בן-גוריון.
כראש ממשלה השתתף בטקס העלייה על הקרקע בהיאחזות בירנית שבגליל המערבי ב 1.12.1964[2]. אשכול, שהכיר את מגבלותיו , ערך את הדברים בכתב. רק משהחל בנאום ברכתו, וקרא את הדברים מהכתב, הוא הרחיב הרבה מעבר לכתוב והתקשה לחזור לנאומו. את חוויה סיכם מפקד הנח"ל של אז יונתן דותן במילים: "היה קשה לו, וגם לי". לנחלאים המיישבים אמר כי עלייתם לבירנית מוכיחה כי לא פסו חלוציות מן הארץ. עוד הגיש ראש הממשלה לנח"לאים את דגל ההיאחזות[3].
אשכול בדרך למלחמת ששת הימים
ממשלתו של אשכול הורכבה ב-ינואר 1966 ונשענה על רוב של 75 חברי כנסת. השינויים המרכזיים שבה היו מינויו של אבא אבן לשר חוץ, ישראל גלילי כשר בלי תיק ויעקב שמשון שפירא כשר משפטים.
את עיקר הפעילות השוטפת בענייני ביטחון הפקיד בידי הרמטכ"ל יצחק רבין. אשכול השקיע מאמצים רבים בבניין הכוח הצבאי כהכנה לסיבוב השלישי עם מדינות ערב. כדי לדאוג לכל מחסורו של צה"ל, שהרחיב יחידות ובנה חטיבות חדשות, היה צריך להשיג אמצעים והרבה. כך הגיע הנשק האמריקאי במקום הצרפתי, שהיה מאז מבצע קדש, כטילי נ.מ. מסוג הוק, טנקים מסוג פטון ומטוסי קרב מסוג פאנטום וסקייהוק. הוא היה אורח האימון החטיבתי של חטיבת הצנחנים באביב 1965 בנחל רות שבפתחת ניצנה. לנו החיילים הסביר מג"ד 50 חיים נדל, שמטרת הביקור, בהזדמנות זו, לחזק את ראש הממשלה כדי שיתיר להם לצאת לפעולות גמול כמו בשנות החמישים (הוא השתמש בביטוי בוטה יותר…).
אשכול לא התבטל בפני קציני הצבא, וכשבדיון בראשית 1967 הם אמרו כי אין סיכוי למלחמה בשנה הקרובה (הצבא המצרי היה שקוע עמוק בתימן) הגיב אשכול בדרכו המבודחת: "שמא תאמר אפשר?".
בניגוד לרמטכ"ל יצחק רבין, שקרס מעוצמת המתח והחרדה שלקראת מלחמה, ובניגוד
לבן-גוריון שהיה לו מנהג של קבע לחלות ולקבל חום גבוה בכל אירוע בטחוני חמור, אשכול הלוקה בבריאותו, הקשיש מהרמטכ"ל בשנות דור, שמר על יציבות, שיקול דעת, ואפילו חוש הומור. זאת בזכות פתיחותו להתייעץ ולשתף אחרים בלבטיו[4].
מי שהכין את הצבא למלחמה לא זכה לזכות בפירות הניצחון כשנאלץ להתפטר מתפקיד שר הביטחון ולהעבירו לידי משה דיין שהיה רמטכ"ל ניצחון מבצע קדש. רתיעתו ממלחמה על קורבנותיה ועלותה הכלכלית, לא נתקבלו באהדה במטה הכללי של צה"ל וגם לא בציבור שלחץ להחלפתו וליציאה לקרב. "נאום הגמגום" אותו נשא ברדיו ב- 28.5.1967 (כתוצאה מפתיחת החלון וכניסת רוח שגרמה להתפזרות דפי הנאום) ושבו ביקש לעודד את העם ויצא מחליש. בשעה קשה זו נזקק העם למנהיג שיציג ביטחון בדרך, יציבות, וייתן מענה חד לאיום הערבי מסביב. את זאת לא יכול היה אשכול לספק והוא נאלץ לוותר על תפקיד שר הביטחון למשה דיין הצעיר ממנו. על אף שניהל מדיניות שביקשה להימנע ממלחמה, לא היה בידיו למנוע את המשבר שהוביל אליה. כך שיטתו של "הפנקס פתוח והיד רושמת" כמו גם הפעלתו החופשית של חיל האוויר באישור אשכול, הביאו להידרדרות שהייתה ההיפך ממה שקיווה להשיג. גם דברי הרהב של מנהיגי ישראל שמשו בבחינת דלק למדורה, וכן התפיסה המוטעית של אגף המודיעין במטה הכללי, שמנהיג מצרים גמאל עבדול נאצר, השקוע בתימן, לא יצא בעתיד הנראה לעין למלחמה בישראל. לכך עוד נוסיף את הביקורת הלקויה על הצבא כששר הביטחון אשכול הולך אחרי הרמטכ"ל "בעיניים עצומות". למרות זאת פעילותו בשלושת שבועות ההמתנה, שנעשתה בשום שכל, על אף הלחצים הרבים שהופעלו עליו ובתבונה מדינית רבה, אפשרה מבחינה מדינית את מרחב הפעולה ושמירת ההישגים של המלחמה לאחריה[5].
אופיינית הייתה תגובתו לאחר המלחמה וההישג הגדול של צה"ל, שהיכה את צבאות ערב בשבוע ימים וכבש שטח הגדול משטחה של מדינת ישראל פי ארבעה. לתפיסתו, כדי להשיג שלום יש לדבוק בפשרה ובוויתור על שטחים. אשכול יצא מישיבת הממשלה כשהוא מסמן וי באצבעותיו. שאל אותו עיתונאי – האם זה וי של ניצחון. השיב לו אשכול באידיש עסיסית: "זו ווי קריכט מען ארויס?" (איך זוחלים החוצה מכל זה?)[6]. ובניסוח אחר: "אנחנו רוצים רק את הנדוניה -בלי הכלה". מיליון פלשתינים מנתה ה"כלה" בימים ההם[7]. ראש הממשלה אמר במפגש עם אנשי התנועה למען ארץ ישראל השלמה" ב 12.11.1967 כי" עזה לא תחזור עוד למצרים".
ומה עושים עם כל זה? כלומר, השטח הנרחב בסדר, רק מה עם התושבים הערביים שנוספו אתו. הכרזתו כי ישראל תסכים להחזיר השטחים ולסגת לגבול הבין-לאומי בגזרות מצרים וסוריה בתמורה להסכם שלום (על בסיס החלטת ממשלה סודית מה 19.6.1967) נענתה בהצהרת ועידת חרטום הערבית, שכללה שלושה לאווים: לא משא ומתן עם ישראל, לא שלום ולא הכרה בישראל.
מאידך, לא עמד אשכול בפני השאיפה להתנחל בשטחים החדשים. הוא אישר לחנן פורת ולבני כפר-עציון לשוב ולהקים את היישוב שחרב במלחמת העצמאות כבר בספטמבר 1967. מכאן, על פי תוכנית הגבולות של יגאל אלון שלא נתקבלה רשמית בממשלה, נפתח המאבק על ההתיישבות בשטחים המשוחררים.
אשכול היה ידוע כהססן (לשאלה מה תשתה הייתה התגובה: "חצי קפה, חצי תה") . ספר הבדיחות שהוציאה בתו (עופרה נבו-אשכול), ליקט רבות מהאמירות הקשורות בשמו . דווקא בימי מבצע קדש מול האולימטום הסובייטי-אמריקאי שתבע נסיגה מיידית הפגין שר האוצר עמדה נחושה שלא לציית לתכתיב. ראש הממשלה בן-גוריון שהיה זהיר יותר, התקפל אז והעדיף לסגת ולוותר על כל כיבושי צה"ל בסיני[8].
בשבוע שלאחר מלחמת ששת הימים קיים אשכול ישיבה על התוכנית שהציע רענן ויץ לפתרון בעיית הפליטים הפלסטיניים שעיקרה יישובם בצפון סיני, בגדה המערבית ובארצות מושבם. השתתפו השרים: אבא אבן, משה דיין, יגאל אלון ויעקב הרצוג. איש מהמשתתפים לא תמך בתוכנית כשהמתנגד החריף מכולם היה שר הביטחון. זה הביא נתונים על יציאת תושבי הגדה לירדן ועל משא ומתן שקיים עם מדינות בדרום אמריקה לקליטת הפליטים. אבא אבן התנגד לחריגה מהגבולות הבינלאומיים ואילו יגאל אלון ביקש להתחיל עם שלושה יישובים לניסיון. ניצחה איפוא עמדת שר הביטחון. אשכול מינה ועדת פרופסורים בספטמבר 1967 בראשותו של פרופ' רוברטו בקי לשם "מציאת פתרונות קונסטרוקטיביים לבעיית הפליטים"[9] שלא הניבה הצעות מעשיות לפעולה.
בתקופת כהונתו של אשכול נשלח עזר וייצמן לוושינגטון לשכנע את הממשל לספק מטוסי פנטום לישראל. "האם עלי לתאר את ישראל חזקה או ישראל חלשה?, שאל וייצמן את אשכול. מקור ההתלבטות נבע מהחשש שאם תצטייר ישראל חזקה מדי, יאמר הממשל שלא צריך להוסיף לה עוצמה נוספת. לעומת זאת, אם ישראל חלשה ייראה מפוקפק היתרון שבתמיכת ארצות-הברית בישראל. אשכול, שצבר ניסיון רב בהצגת ישראל במגבית ובקונגרס, אמר לוייצמן: אתה תציג את ישראל כ"שמשון דר נעבעכ דיקר" (שמשון המסכן)[10].
בימי מלחמת ששת הימים אישר לרענן ויץ לאסוף את המידע על תכניות הפיתוח של ממלכת ירדן בשטחים שנכבשו. אשכול הגיב להצעה כדרכו באידיש:" א משיגינער בלייבט א משיגינער. רק בראשך יכול לעלות רעיון כזה באמצע המלחמה." מסמכים אותרו במשרדי הממשל בגדה, ברצועת עזה ובסיני. מכאן יצאו לאחר המלחמה התוכניות להתיישבות בשטחים החדשים[11].
אשכול המסייר בארץ
בביקורו בחוות הגדנ"ע בבאר-אורה קיבלו את ראש הממשלה הגדנ"עים חניכי המחזור מעמק חפר והשרון. אל"מ מוסה זוהר מפקד הגדנ"ע סקר בפניו את חשיבות החווה והגדנ"ע לאהבת הארץ וחישול הנוער.
הוא ביקר במפעל הנחושת בתמנע, שנחשב לבסיס לקיומה של העיר אילת. היו שם לא פחות מ-1,200 עובדים, שמשפחותיהם באילת היוו ילדי הגנים ובתי הספר ונשותיהם האחיות, הגננות והמורות. שר הפיתוח יוסף אלמוגי, שלא קיבל את התפיסה כי על המדינה לשלם כדי שיחיו יהודים באילת, הביא לסגירתו של המפעל ב-1976.
ועוד ביקור בתמנע עם מרים אשתו. מארח מנהל המפעל יעקב בן-יהודה.
אשכול כשומר הקופה, תבע את ביטול הסובסידיות באילת בטענה שגם בטבריה חם בקיץ וכי תקופת הייחוס של העדפה צריכה להסתיים וכי אילת לא תיבנה על ידי פינוק תושביה (1960). ב-1965 בטקס חגיגי ובזיקוקי די-נור חנך הוא את נמל אילת המחודש ואיחל לו: כי "ישקוק הנמל חיים ויביא לתנופת פיתוח מחודשת בעירכם. הנמל הוא אבן שואבת לאדם כשהוא מצויד בחומר וברוח"..[12]
ראש הממשלה הרחיק בחברת הרמטכ"ל צבי צור, עד להיאחזות בארותיים שבפתחת ניצנה. הוא העיר לרמטכ"ל על בזבוז החיילים המשרתים בהיאחזות, שלא תהפוך ליישוב של קבע.
בימי המלחמה על המים היה אשכול בנקודת הפיקוד. כששאל היכן אלוף הפיקוד נאמר לו שדדו עם הלוחמים למטה בעמק. הוא התרשם מהפגיעה בדחפור סורי שחפר את תעלת ההטיה לירדן במרחק של ארבעה וחצי קילומטרים וביקש להודות לאלוף על ההישג. כשהגיע דדו לעמדת הפיקוד מעופר ומפויח אמר לו אשכול:" איזה מין גנראל אתה? גנראל מלוכלך? מה אתה מחפש שם? אינך יכול להתרחץ לפני שאתה מופיע לפני?,. ניכר היה בחיוכו של ראש הממשלה שהוא משוכנע שהצפון נמצא בידיים נאמנות[13].
ב 8.4.1967 הוא הגיע בחברת הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד דוד אלעזר לביקור בקיבוץ גדות שהופגז קשות יום קודם בידי הסורים. תגובה לתקרית ביום קודם בו הפיל חיל האוויר שבעה מטוסי מיג סוריים. ראש הממשלה שנמצא במלון "גלי כנרת" שבטבריה עודכן במתרחש לאורך כל יום הקרבות שהחל בעיבוד השטח המפורז ע"י טרקטור אזרחי שהוחלף בטרקטורים משוריינים.
ערב מלחמת ששת הימים סייר אשכול ביחידות צה"ל שנערכו בעיקר בגבול הדרומי עם מצרים. כך ביקר בגיסות השריון ושמע מישראל טל מפקד האוגדה על המלאי המצומצם בתחמושת לטנקים. זאת בניגוד לעמדתם של הרמטכ"ל ומנהל משרד הביטחון. למחרת נקרא טל, למשרד ראש הממשלה אשכול, שהורה לו לצאת לבריטניה ולמלא את החסר תוך התחייבות שלו לכיסוי התקציב הנדרש[14].
במשך המלחמה הגיע לירושלים ולכותל (רק אחרי ששר הביטחון דיין עשה זאת לפניו).
הלחץ של יישובי הצפון על ראש הממשלה לכבוש את הרמה הסורית (כך נקראה אז רמת הגולן) לא שכנע את שר הביטחון משה דיין שחשש מפני בני בריתם, הרוסים. הרמטכ"ל הזמין את אלוף הפיקוד אלעזר לתל אביב להשתתף בשכנוע של אשכול לאשר את ההתקפה על הסורים בגולן. אשכול הבטיח "נשתדל". בצאתו מהפגישה פגש את רעיית ראש הממשלה שאמרה לו כדי לעודדו: "יש לי בקרוב יום הולדת, ואני רוצה את (מעיין) הבניאס"[15]. שיחה בין האלוף למשה דיין לא משנה על אף אמירתו של האלוף כי השארת הגולן בידי הסורים תהיה "בכיה לדורות". בשבע בבקר נתן דיין לדדו את פקודת התקיפה מבלי ששיתף קודם לכן לא את ראש הממשלה ולא את הרמטכ"ל.
בקיץ 1967 הוא הגיע במסוק לביקור בקו בבקעת הירדן ונתקבל בידי מג"ד 104 של חטיבת הראל, אמנון אשכול[16]. לוי אשכול הגיע במסוק בליווי דיין ופמליותיהם ויצאו לסיור לגשרי הירדן. פרט לשם המשפחה המשותף עם המג"ד ולמוצאו, התעניין ראש הממשלה בנעשה בגשרים שפוצצו על ידי צה"ל במלחמה, ובעיקר במעבר אום-צוץ (שליד מוצב הברך בצפון הבקעה), שם נוצלו המים הרדודים בנהר בקיץ, למעבר משאיות שהביאו תוצרת חקלאית מירדן לשווקים בערי הגדה המערבית. מעשה שהחל ביוזמה מקומית וישראל נתנה לו אישור בלתי רשמי. בהוראת הרמטכ"ל הובאו למעבר גם שוטרים ועובדי מכס לגבות את דמי המעבר. לכך יקראו לימים "מדיניות הגשרים הפתוחים" שראשיתה התחולל מאליו ואחר כך ייבנו הגשרים מחדש בכדי לאפשר שיווק חקלאי מהגדה המערבית לירדן[17]. דיין שנלווה לאשכול, לא נלהב לפירוט בו התעניין ראש הממשלה בפרק הכלכלי שבהתהוות שהוצג בפניו. לימים, כשתואר מעשה הגשרים בספר ביוגרפי כסמל ל"פתיחות מחשבתית" של שר הביטחון הבין המג"ד את כעסו של השר.
"ניצחון המבוכה"[18]
ספרו של פדהצור עוסק בשאלה של מי החליט על האחיזה בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. לא שהיו אלו יעדי הממשלה ביציאה לקרב במלחמת ששת הימים אלא מפני שכבר כבשנו אותם, מה נעשה בהם עכשיו?
"מטבחי ההחלטה" כפי שקרא להם פדהצור ניסו להלך בין הטיפות. לא סיפוח מושלם, לא יישובים אזרחיים אלא שימוש בכלי הנקרא היאחזויות נח"ל כיחידות צבאיות לביטחון וכמסד ליישובים שעוד יבואו. מעל כל אלו עמדה הבחירה שבין האופציה הירדנית (אותה הוביל יגאל אלון) לבין זו הפלסטינית בה צידד הרמטכ"ל רבין בדיון שהתקיים ערב נסיעתו של אשכול למפגש עם לינדון ג'ונסטון-נשיא ארה"ב בדצמבר 1967. לימים בחרה הממשלה באופציה הירדנית וניסתה לקדמה דרך הפגישה עם המלך חוסין בלונדון של השרים יגאל אלון ואבא אבן. אך זו לא הוגשמה. בעיית מטבחי ההחלטה החדשים שבחר אשכול היו על רקע אכזבתו מתמיכתם בבחירת דיין לשר ביטחון כמו בשרי המפד"ל שעשו רבות לבחירת דיין. התוצאה הייתה מבוכה וקיפאון מדיני. בין לבין סופחה ירושלים המורחבת כולה, החליטה הממשלה באוקטובר 1968 כי בהסדר שלום עם מצרים תתבע ישראל להחזיק בשרם א-שייח, אין לסגת מהגולן והיה נכון לוותר על שטחים מיושבים בצפיפות בערבים גם אם ראה בנהר הירדן גבול ביטחוני אבל לא מדיני.
אלון שביקש לקדם בממשלה את תוכניתו להתיישבות ברמת הגולן, בבקעת הירדן והתיישבות עירונית באזור יריחו, חברון ומפרץ שלמה. מכין התוכנית להתיישבות בסיני היה רענן ויץ. אשכול הגיב בדרכו באידיש: "יאג זיך אזוי שטארק" (אל תיחפז כל כך…) ואשכול הוסיף: "אני מציע שנשתוק על זה עוד עשר שנים". אשכול סרב להיענות ללחצי אלון ולא העלה הנושא לדיון בממשלה. את ההחלטה בעניין ההתיישבות בשרם א-שייח קיבלה ממשלת גולדה מאיר בשנת 1970. כך גם לגבי הקמת יישובים יהודיים ברצועת עזה[19]. את ההחלטה על יישובים ראשונים בבקעת הירדן ובפתחת רפיח קיבלה הממשלה בראשות אשכול בפברואר 1969. באותו החודש בו נפטר אשכול.
בכל התקופה הזאת המשיך דיין (חסיד האופציה הפלסטינית) לנהל את הממשל הצבאי בשטחים עד אשר יוכרע גורל האזור. מעשית התבטא הדבר בשלושה: אי נוכחות ישראלית בשטח, אי התערבות בשלטון הפנימי וגשרים פתוחים לגדה המזרחית של הירדן. למלך חוסיין לא היה כלל מקום בתוכניותיו בשטחים. כך הנחה השר את יחידות צה"ל למקם את מפקדותיהן מחוץ לערים הראשיות בשטחים[20].
במקביל התנהלה מלחמת ההתשה בגזרת בקעת הירדן. עוצמת פעילות המחבלים הייתה מותנית בגובה המים בנהר. גל הפיגועים החל ב 1.10.1967 בקיבוץ חמדייה שבעמק בית שאן שם נהרג בידיהם בן הקיבוץ שהיה בחופשה משירותו הצבאי. אשכול הגיב:" אני בעד פעולה של פגיעה בארטילריה בכפר שממול גם אם זה יפגע באזרחים. אני לא אבהל אם יהרגו אנשים, אבל לא הייתי רוצה שיהיו נשים וילדים"[21]. גל הפיגועים נמשך מידי יום במיקוש, חדירות ליישובים, מטעני חבלה והפגזת יישובי העמק. המתח באזור עלה משהצטרפו כוחות הצבא הירדני לעזרת המחבלים כמו אש תותחים ירדניים על קיבוץ מעוז חיים. בלחץ תושבי עמק בית שאן סוכם על השמת עמק הע'ור הירדני ובניית ד=גדרות בכל יישובי העמק הישראליים. התקריות הדרדרו כמו בגשר מנדסה בבקעה שם הגיב הלגיון באש טנקים על נקודות תצפית של צה"ל בגשר אום-שורט. צה"ל הגיב בהתקפת מטוסי חיל האוויר. אחד המטוסים נפל וטייסו נהרג. חצי שנה לאחר מלחמת ששת הימים מצאה עצמה אוכלוסיית יישובי עמק הירדן ועמק בית שאן במלחמה. נבנו מקלטים, דרכי העפר בשדות זופתו נגד מוקשים, השמירה תוגברה ובלילות נסעו בשיירות. אוכלוסיית העמקים שבה לדון בשאלה אם יש לפנות את הילדים לעורף או להלינם במקלטים. הם היו לחזית החדשה של מדינת ישראל[22].
"מגדולי בנאיה של מדינת ישראל’
כך כינה אותו ההיסטוריון יחיעם ויץ[23]. העיתונאי עמוס אילון כתב על מנהיגותו כך:
"הוא לא היה גדול במובנה הפופולרי של המילה: אולי משום שלא היה מסוג הרשעים, שעליו אמר פילוסוף גרמני, כי רק הם עושים היסטוריה. אמרות פיו לא התחלפו ולא בתחבולות עשה מלחמותיו. היה ישר עם עצמו ועם הזולת. לא היה לו מה שקוראים כריזמה, אותו מגנטיזם מסתורי ההופך מבוגרים מפוכחים למעריצים מתבגרים ומקהה את שיפוטם העצמאי. יתכן שחיבבוהו כל כך משום שלאלה מביננו אשר חיפשו זאת, נתן את הגדולה במחמאות שאפשר לתת לאזרחיה של מדינה צעירה הרגשה שהם בני חורין: אשליה של בגרות".
היסטוריונים של שנות ה-2000 מעריכים את לוי אשכול בראיה לאחור הרבה יותר מבני דורו. צעדיו למניעת מלחמה ב-1967, ניסיונותיו שלא להסתבך בהתנחלות ובאחיזה בשטחים, נראית היום בצורה מוערכת הרבה יותר מאשר ראו זאת בני התקופה. הביוגרף שלו יוסי גולדשטיין כינה אותו: אחד מראשי הממשלה המוצלחים שידעה מדינת ישראל".[24]
חמש שנים ושמונה חודשים נמשכה כהונתו כראש הממשלה. הוא שהפך את הצבא לצבא גדול וחזק. כראש ממשלה הפך הוא את היחסים עם ארצות-הברית וגרמניה לנכסים אסטרטגיים, כולל התמיכה האמריקאית בייצור הנשק הגרעיני. הוא עשה לקירוב קצוות בין יהודים וערבים, בין ימין לשמאל ובחוכמתו ואנושיותו ובחוש ההומור שלו קידם את מדינת ישראל.
הגורמים השליליים שהעיבו על התקופה היו: המשבר הכלכלי, העימות מול בן-גוריון בפרשת לבון, החקיקה הדתית שלא נעצרה בידיו, והמשבר הביטחוני של ערב מלחמת ששת הימים, כשלא הקרין לציבור ביטחון שהיה בו צורך כדי שיעמוד בפני האתגר. מותו בטרם עת, שנה וחצי לאחר מלחמת ששת הימים, מותירה תחושה של: לו היה אשכול עומד בראש הממשלה בסוף שנות השישים וראשית השבעים האם הייתה ההיסטוריה נראית אחרת?[25]. ובהיסטוריה אין לצערנו מקרים של "אילו".
ב26.2.1969 הלך לוי אשכול לעולמו והוא בן שבעים ושלוש ושמונה חודשים. שבע מעשים הובא למנוחות בחלקת ראשי האומה בהר הרצל בירושלים.
קריקטורות אשכול מעיתון הארץ.
מספרו של מיכאל אורן- שישה ימים של מלחמה. דביר, אור יהודה 2004. אחרי עמוד 160.
כתיבה: ד"ר זאב זיוון
[1] . גלוסקא, ע.- אשכול , תן פקודה!. 2004. עמ' 434.
[2] . דותן, י.-איש השורה בראי התקופה. 2013. עמ' 292-291. היאחזות בירנית הייתה עם הדרדרות המצב בגבול לבנון למחנה מפקדת האזור.
[3] . דואר, י.- כי לנו המגל הוא חרב. יד טבנקין, 1992. עמ' 81.
[4] . גלוסקא, ע.- אשכול תן פקודה! משרד הביטחון, מערכות, תל אביב . 2004. עמ' 433.
[6] . נבו-אשכול, ע.- אשכול של הומור. ידיעות אחרונות, תל אביב. 1995. עמ' 155
[7] . הוברמן, ח.- קהילה יהודית בעזה. ראשית ירושלים, 2020. עמ' 113.
[8] . ויץ, ר.- המחרשה הגדולה ומפת התכנון. מוסד ביאליק, ירושלים, 2003. עמ' 86.
[9] . הוברמו, ח.- קהילה יהודית בעזה. ראשית ירושלים, 2020. עמ' 117
[10] . נבו-אשכול, ע.- אשכול של הומור. ידיעות אחרונות, תל אביב. 1995. עמ' 154.
[11] . ויץ, ר.- המחרשה הגדולה ומפת התכנון. מוסד ביאליק, ירושלים. 2003. עמ' 91.
[12] . דברי ראש הממשלה בטקס חנוכת נמל אילת. ערב ערב באילת 180. 23.9.1965.
[13] .ברטוב, ח.- דדו, 48 שנה ועוד 20 יום א'. ספרית מעריב, תל אביב. 1978. עמ' 111.
[14] . גלוסקא, ע. -אשכול תן פקודה! משרד הביטחון, תל אביב . 2004. עמ' 33.
[15] . ברטוב, ח.- דדו, 48 שנה ועוד עשרים יום. ספרית מעריב, תל אביב. 1978. עמ' 133.
[16] . אשכול, א.- בדרכי. עין המפרץ, 2013.
[17] . טבת, ש.- משה דיין-ביוגרפיה. שוקן, ירושלים. 1971. עמד 590.
[18] . פדהצור, ר.- ניצחון המבוכה, מדיניות ממשלת אשכול בשטחים לאחר מלחמת ששת הימים. יד טבנקין, אפעל. 1996.
[19] . פדהצור, ר.- ניצחון המבוכה. יד טבנקין, אפעל. 1996. עמ' 255-244.
[20] . דרורי, ז.- אש בקווים, מלחמת ההתשה בחזית המזרחית 1970-1967. מערכות. 2012.
[21] . דרורי, ז.- אש בקווים. מערכות. 2012. עמ' 104.
[22] , דרורי, ז. אש בקווים. 2012. עמ' 106.
[23] . ויץ, י.- אבי אבות הקונצנזוס-לוי אשכול-האיש וזמנו. צמרת, צ., יבלונקה, ח. – העשור השני. תשי"ח-תשכ"ח. יד בן-צבי, ירושלים.2000. עמ' 192-166.
[24] . גולדשטיין, י.- אשכול- ביוגרפיה. כתר, ירושלים. 2003. עמ' 602.
[25] . גלוסקא, ע.- אשכול, תן פקודה! משרד הביטחון, תל אביב. 2004. עמ' 434.
