כתבה עפרה נבו-אשכול בספרה "אשכול של הומור":
"לשאלה מדוע אינו מגיב למאמרי השטנה של בן-גוריון, ענה:
אני לוי – בן דבורה, ראש הממשלה השלישי. בעוד עשרים שנה כמעט לא יזכרו אותי. אולי יכתבו חצי עמוד על כך שהייתי ראש ממשלה. בן-גוריון חייב להישאר כדמות המרכזית שהקימה את המדינה. על דמות כזו צריך לחנך את הדורות הבאים. מי זוכר כיום שג'ורג' וושינגטון היה ספסר קרקעות. הרי בארצות הברית יצרו לו מעמד של אל. אני לא אתן ידי להמעטת דמותו של בן-גוריון".[1]
תיאר את אשכול העיתונאי רפאל בשן שהיה המראיין של התקופה בספרו: 'יש לי ראיון'[3]. ,,,"אני שואל והוא משיב בנחת, במשפטים קולחים, מתבל דבריו בביטויי אידיש דשנים, משלב בהם אי פה ואי שם, איזה פסוק תנ"כי, לעתים הוא גולש לשבילים צדדיים עד כי נדמה ששכח את הנושא העיקרי…אשכול חוזר תמיד לבסיס – ופתרון בידו. קשה להוציאו מן הכלים – לקושיות פרובוקטיביות משיב אשכול כשנצנוץ שובבני מבהיק בעיניו, כאשר הוא מתרגש באמת – נקמצת ידו הכבדה, שידעה את הטורייה בדגניה, לאגרוף. אז הוא עוצם את עיניו, קולו הופך עמום – והאידיש כובשת את מקום העברית. כאשר אתה מנסה לגבש לך איזו דמות כוללת של מנהגיו, דיבורו, אורח מחשבתו, אתה אומר לעצמך אוטומטית: "א – קלוגער ייד!". (יהודי חכם).
דרכו לראשות הפירמידה של לוי אשכול, החלוץ שעלה ארצה בסוף ימי העלייה השנייה, הייתה בבחינת צעד, צעד מעמדת מנהיגות אחת לשנייה עד שהגיע לשמש כראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל כשהחליף את דוד בן-גוריון שפרש לשדה בוקר ב -1963.
המאמר שלפנינו ינסה לצעוד עם אשכול בנתיבי התקדמותו כמנהיג עד לפסגה.
אשכול, איש העלייה השנייה
אשכול היה מאחרוני עולי העלייה השנייה, עלה ארצה בשנת 1914. כשהעיר בן-גוריון על הגעתו ברגע האחרון ממש ענה לו אשכול כי מחמת גילו הצעיר (יליד 1895) לא יכול היה לעלות קודם.
הוא עלה מאוקראינה מעיירה בשם אורטובה שמנתה 2,500 תושבים. משפחתו עסקה במסחר חקלאי ויכלה לממן לו לימודים תיכוניים בבית ספר יהודי בווילנה שבליטא. את פעילותו הציונית החל כבר אז ב'צעירי ציון'. השילוב המתון שבין מוצאו ממשפחה חסידית לדרכו החברתית-כלכלית אפיין אותו כל חייו.
החלטת העלייה שלו לארץ הושפעה מרצח משה ברסקי בדגניה א' והחלטת האב כי בניו יעלו אחרי הבן שנרצח למלא את מקומו. תחנתו הראשונה מעבר לנמל הייתה משרד העיתון "הפועל הצעיר" שם הוא פגש ביצחק לופבן והציג מכתב המלצה מיוסף שפרינצק עמו נפגש כשהיה בדרכו לקונגרס הציוני. כאיש 'הפועל הצעיר', המפלגה שלא ראתה עצמה כסוציאליסטית ושמה את הפועל העברי במרכז, הסתייגה משימוש כוחני, דבקה בדרכו של א.ד. גורדון של "דת העבודה" בדרך לתחייה הלאומית ואימצה את השפה העברית. מקור השפעתה הייתה תנועת ההליכה אל העם של הצעירים הרוסיים[4].
המלונאי ביפו חיים ברוך שלח אותו רגלית בעקבות הדיליז'נס לפתח תקווה שם ימצא עבודה בפרדסים. שם גם למד מאבק מעמדי מהו בין פועלים לאיכרים, קרב על פת לחם ויום עבודה. וכאן היה לפועל העושה מלאכתו בלא היסוס. וכך היה ל"מלך המעדר" המקומי. מכאן הדרך לוועד הפועלים ולתפקיד החשוב מאין כמוהו של אקונום מטבח הפועלים. דרך עבודתו בקלנדיה (עטרות) הוא הגיע לראשון לציון שם הקים עם חבריו את קבוצת "עבודה". משהגיע הארבה ולא הותיר עלה ירוק אחד עברו לפתח תקווה. כאן שכר בית למגורים, הלווה מבנק אפ"ק את הכסף לשכירות, חתם על חוזה עם פרדסן לחצי שנת עבודה וגם עלה לגליל כדי לרכוש ביבנאל חיטה החסרה בשפלה למאכל. הצעיר היחפן עורר אמון באיכר ביבנאל. מכאן יחבור להסתדרות החקלאית של פועלי יהודה בחברתם של אברהם הרצפלד ונטע הרפז[5]. הוא עסק בקשרים עם התאחדות המושבות ביהודה, עם המשרד הארץ ישראלי בקשר לחלוקת כספי התמיכה שהגיעו מיהודי ארצות הברית[6] וסידור גן ירקות בפתח תקווה לפועלות. הוא היה בין המפגינים מול בית הוועד בפתח תקווה בגלל קיפוחם בחלוקת כספי הסיוע האמריקאי. הוועד פנה לעותומנים ועשרה פועלים הוגלו לדמשק. מהם לא שבו שלושה. על שמם ייקרא לימים קיבוץ גבעת השלושה. הוא התעקש על עזרה "פרודוקטיבית" לפועלים והתנגד למתנות וחסד. גם גישה זו אפיינה את דרכו לאורך השנים.
מספר פועלי העלייה השנייה בהערכה של מקסימום 2,500 איש בסך הכול. תכונותיהם המשותפות היו היותם צעירים ובדרך כלל רווקים, הם החזיקו באידיאולוגיה סוציאליסטית וציונית וביקשו לשנות את אורח החיים של איכרי העלייה הראשונה שהקימו משקים משפחתיים המבוססים על עבודה ערבית[7]. האידיאל היה בעיניהם יצירת חלוץ עברי חדש שיכבוש את עבודת החקלאות במשק היהודי מידי הפועל הערבי.
אשכול בראש ההסתדרות המקומית
יחד עם הרצפלד ושמואל יבנאלי הוא נקרא על ידי "השומר" להחרים את קבוצת "המגן" המתחרה מייסודו של יוסף לישנסקי. אשכול לא נכנע לדרך היריבות והציע הצעות של שלום שנכשלו. כמי שעמד בראש ההסתדרות המקומית הוא דאג למקורות הכספיים שאפשרו את קיומם של 1,500 חברי ההסתדרות בימי המחסור של מלחמת העולם הראשונה על קשייהן. אשכול היה זה שפתח את ועידת פועלי יהודה החקלאיים ברחובות בפברואר 1918 ובה תבע מהפועלים לפעול בשתי דרכים: ביסוס העבודה השכירה בחקלאות ו"התיישבות המאפשרת חיי עבודה בריאים".
ארנון למפרום העלה את השאלה כיצד היה אשכול הלא כריזמטי והלא מושך כנואם וכותב למנהיג פוליטי? את התשובה לכך מצא אצל מקס ובר שתיאר את דמות המנהיג הביורוקרטי בדוגמת מאחדה של גרמניה אוטו פון ביסמרק. את אשכול הוא הציג כ"עסקן משתתף" הנוכח בכל ישיבות המפלגה (כינוס, ועדה, וועידה, מועצה, מרכז ועוד).
מעמדו הלך וגבר בגוף האחד בזכות מעמדו שגבר בתחום האחר. כך הצלחותיו בהעברת כספי יהודי גרמניה ב"ניר" יסייעו לו ב"מקורות" ושני אלה יעשו לקידומו ב"הגנה" וכדומה. קדם לכל אלה, צעד שיש עימו הפגנת נחישות ובחירה אישית, היה בהתגייסו לגדוד הארץ-ישראלי בצבא הבריטי ב-1918, לאחר צעד רב חשיבות שנקטו הבריטים בנובמבר 1917- הצהרת בלפור. מפלגתו "הפועל הצעיר" טענה שיש לשמור על יישוביה שהם פרי עבודה של שנים. הבחירה ביציאה ל'גדוד הארבעיםלול' בשירות הצבא הבריטי תביא לחורבן ההתיישבות החקלאית. התומכים בגיוס לגדוד היו אנשי המפלגה היריבה "פועלי ציון" שקראו לתת מדמנו למען גאולת הארץ. עוד ראו יתרון בגיוס בלימוד הנשק והלוחמה כעם הנלחם על עצמאותו לעתיד. אשכול, שנאלץ לבחור בין השתיים, התנדב לגדוד בניגוד לעמדת מפלגתו.[8] הציפייה להיות פורצי הקווים התורכיים מוחלפת במציאות קשה של שירות צבאי שוחק בשמירה על מחנות השבויים.
רגע של נחת הייתה עבורו היציאה עם משלחת הגדוד לירושלים לטקס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית בהר הצופים (24.7.1918). כחייל ארגן סחיבת נשק ממחסני הגדוד לטובת חימושן של מושבות הצפון. זאב צחור ראה במתנדבי היישוב לגדוד העברי את המנהיגות שתוביל את היישוב בשנים הבאות (ברל כצנלסון, בן-גוריון, יצחק בן-צבי, יצחק טבנקין, דוד רמז, שמואל יבנאלי, אליהו גולומב, דוב הוז ורבים נוספים). מבחינת אשכול היה העשור הבא במפלגת הפועל הצעיר עד לאיחוד עם מפא"י כמי שהוטל ספק בנאמנותו הפוליטית ועוכב קידומו במסגרת המפלגה, אך הוא לא עזב אותה. מאידך, שירותו הצבאי הביא לשליחתו כנציג המפלגה לפורומים ביטחוניים. ההיכרות עם חבריו לגדוד והחוויות המשותפות הביאו אותו להכרה שאין מקום לפיצול במחנה הפועלים. בין חבריו היה ל"אקטיביסט"- כלומר מי שלא ימנע משימוש בכוח בעת הצורך בניגוד לדעות הכמעט פציפיסטיות שהיו במפלגתו.
העלייה לדגניה ב'
אחרי שנתיים לא מספקות באוהלי הגדוד הוא שב ב-1920 לקבוצת עבודה בכפר אוריה ופנה למוסדות לקבל בגליל "כברת אדמה" להקים בה את משקם. הם נענים להצעתו של יוסף ברץ מדגניה א' לעלות בשכנות, ובערב יום הכיפורים 1920 עלתה קבוצת עבודה שמנתה 20 בחורים וחמש בחורות לדגניה ב'.
בנובמבר 1920 השתתף כציר בוועידת הייסוד של ההסתדרות בבניין הטכניון העברי בחיפה. בתוך ימי המצוקה של ימי הבראשית ממלא אשכול את תפקיד הגזבר שעיקר עיסוקו הוא בבנקים בעיר הגדולה. מכאן מובילה אותו הדרך למרכז החקלאי ודאגתו הפכה מדאגה לקיום קבוצה אחת לקבוצות רבות שהקימו עולי העלייה השלישית. הוא נמנה על מייסדי ההגנה והיה חבר המפקדה הארצית. מטבע הדברים הוא אינו מאמין בעבודה המדינית כדרך הציונית אלא במעשה, בבנייה, בצבירת נכסים ובכך עיסוקו. מגייס תקציבים ודואג שהם יושקעו בדברים של ערך.
שליח ההתיישבות
שלושה תפקידים מילא בראשית שנות העשרים: חבר מועצת ההסתדרות, חבר הוועד הפועל של ההסתדרות ונציג מפלגת "הפועל הצעיר" בוועד המנהל של המרכז החקלאי. מכאן תוכניתו בשנת המשבר (1926) ל"התיישבות האלף" כהתיישבות חדשה. רעיון אותו למד בביקורו ביוון ולימוד ההתיישבות מחדש של היוונים שגורשו כטרנספר בידי הטורקים. הוא נדד ברחבי אירופה בין וינה, ברלין ווילנה בשליחות שנועדה לגייס אמצעים לבנייה בארץ. כשהגיע לוועידת הקואופרציה במוסקבה, ולא הותר לו ולדוד רמז לברך בעברית הייתה זו אכזבה של ממש ממדינת המהפכה הקומוניסטית. בשנות השלושים היה מדוחפי מבצע ההעברה של כספי יהודי גרמניה בצינורות וברזל בתמורה לאגרות חוב שהוא מכר ליהודים שם (1933). הרעיון שהובלת מים תשנה את פני הארץ שייך כולו למהנדס שמחה בלאס. ב-1937 הוקמה חברת "מקורות" שמטרתה לחפש ולגלות מים ולשווקם לצרכנים. בחברה שותפים הסוכנות היהודית, קרן קיימת לישראל, ההסתדרות וחלוצי העמק. וכך נפרשים הצינורות על פני הארץ מן הים עד הירדן כהגדרתו. עד לשיאה בתוכנית הפנטסטית – צינור המים לנגב שקוטרו היה "6 , שנקנה בלונדון והונח בתש"ז.
תחילת דרכו של אשכול כמנהיג
פריצתו אל השורה הראשונה של מנהיגי מפא"י באה ב-1944 כשהוא ניסה למנוע את פרישת סיעה ב' (הקיבוץ המאוחד) ממפלגת פועלי ארץ ישראל. תפקיד בו נכשל במשימה אך נותרה בפניו הדרך פנויה להמשיך ולעלות בסולם המנהיגות.[9]
תפקידיו הבאים יהיו מזכיר מועצת פועלי תל אביב וסגן שר הביטחון בימי מלחמת העצמאות.
העיד שמעון אגין מקבוצת דגניה ב': "אשכול לא חיפש לעצמו כתר מנהיגות…אשכול, אשר צמח וגדל בתוכנו, נרתם לעול וקיבל עליו תפקידים אשר הציבור בחר להטיל עליו. הוא לא יצר לעצמו אויבים…הוא נמנע משדות שחרשו אחרים. הוא הלך לאותם שטחים שבהם אחרים לא פעלו ובאותם השטחים יצר…הוא היה חבר, חבר לשעת צרה וגם חבר לשמחה". במסיבה לכבוד אשכול בדגניה עם שובו מארצות הברית ברך אותו שמעון אגין:" חוטב עצים היודע גם לדבר עם נשיאים ורמי-עם- אשרינו כי זכינו בכך!"[10].
נקודת הכרעה השנייה הייתה עם התביעה לאיחוד מפלגות הפועלים ב-1930. אחרי עשרים וארבע שנים של קיום מקביל, תוך עיסוק באותם תחומי התיישבות וביטחון ללא הבדל של ממש ביניהן. ויכוח שנמשך בעל פה ובכתב ואשכול היה מנחשוני המתאחדים בין הפועל הצעיר לפועלי ציון ואחדות העבודה. כך נוסדה "מפלגת פועלי ארץ ישראל" (מפא"י) שאשכול היה אחד משני מזכיריה. מפא"י קיבלה עליה את ההגמוניה בתנועה הציונית למשך ארבעים ושבע השנים הבאות. רק ששורשי הפילוג היו איתם כל הדרך כשהמשיכו להתקיים שתי תנועות קיבוציות מקבילות: חבר הקבוצות והקיבוץ המאוחד. משלא קם איחוד התנועה הקיבוצית כתביעתו של ברל כצנלסון, הגיעו לפילוג המפלגה ב-1944 עם צאתה של סיעה ב' והליכתה לבחירות להסתדרות כרשימה נפרדת תחת הכותרת "אחדות העבודה פועלי ציון".
דווקא בימי השואה באירופה, למרבה הטרגדיה, עסקו בארץ בפילוג מפלגתי. החזית החשובה במאבק הבין מפלגתי הייתה בחזית העירונית ואשכול הפך להיות למזכיר מועצת פועלי תל אביב רבתי (8.10.1944). בראשית דרכו במועצה עשה זאת עם גולדה מאיר כיושבת ראש המועצה עד שעברה למחלקה המדינית בסוכנות היהודית. בחלוקת התפקידים ביניהם קיבל עליו אשכול את הגיוס לצבא הבריטי, ביטחון, כספים וארגון, שיכון ועדות המזרח. הוא נכנס בעובי הקורה של בעיות הפועלים במשך שלוש שנים המסתיימות בבחירות בהן קיבלה מפלגתו 60% מקולות הבוחרים[11].סכסוכי העבודה הבולטים בהם טיפל היו: עיריית תל אביב , מפעלי "ארגמן" ו"המלחים – מרד הימאים" ובתי הקולנוע. עוד עסק בצורך להכשיר פועלים למפעלי היהלומים, ושביתת פועלי הבניין. למפרום מצא דמיון בין פעולתו בימי מלחמת העולם הראשונה לרווחת פועלי יהודה לבין ימיו כמזכיר פועלי תל אביב ודאגתו לרווחת העובדים בעיר[12]. גם את תמיכתו באיחוד מפלגות הפועלים לאורך כל דרכו הפוליטית ראה למפרום בניסיונו בהסתדרות "פועלי יהודה" ושיתוף הפעולה עם פועלי ציון ונציגם אברהם הרצפלד. הקרע בין המפלגות תוקן רק משהוקם המערך בין מפא"י ואחדות העבודה ב-1965. מאידך, פעילותו בעיר הגדולה הביאה לברית עם גולדה מאיר, זלמן ארן, מרדכי נמיר ושרגא נצר. מה שיקרא לימים "הגוש" במפא"י כפי שציין אבי בראלי.[13]
האהדה לה זכה אשכול נבעה בין היתר מהיותו איש ההתיישבות ומקורות שיכל לוותר על תפקידו במועצת הפועלים כמקור פרנסה. הוא שנאמר: המנהיג הביורוקרטי חיזק מעמדו בארגון האחד כתוצאה מפעילותו המגוונת בארגונים נוספים.
הוא היה פעיל במפקדה הארצית של ההגנה מ-1940 ותמך בקו האקטיביסטי, היה חבר "ועדת X" כחבר מפא"י היחידי בוועדה שתאמה את פעילות ארגוני המחתרות בתקופת תנועת המרי. מוקדי פעילותו בבית ברנר של מועצת פועלי תל אביב ברחוב ברנר וניר, ששכן בשדרות רוטשילד, היו מוקד לפעילותו המחתרתית. בקונגרס הציוני, במרכז מפא"י ובוועד הפועל הציוני הוא פעל לצידו של בן-גוריון כנגד חיים וייצמן שראה את העיקר בהקמת המדינה היהודית. הוא נבחר לוועד הביטחון – גוף בן 12 חברים בראשות בן-גוריון שהיה לגוף מתאם בנושא שעמד יותר ויותר על הפרק – מלחמה בערביי ארץ ישראל ולאחריה במדינות ערב. כך למשל התנגד להקמת פלוגות דתיות נפרדות במסגרת גיוס החובה שהונהג מראשית [14]1948. מכאן היה לסגנו הבלתי רשמי של בן-גוריון במשרד הביטחון "כמפקח על הצד המשקי הציווילי (האזרחי) במשרד הביטחון."
הוא היה לנציגה של ההתיישבות במערכת הביטחונית וכך הציע לארגן גרעיני התיישבות מבין החיילים המשוחררים בסופה של מלחמת העצמאות.
עם קום המדינה
בוויכוח על גורלו של סולל בונה עם מנהלו הלל דן שהסתיים בפיצולו של הארגון ההסתדרותי הגדול, עמדו כאן מצד אחד אנשי המדינה אשכול וספיר מול אנשי הארגון דוד הכהן והלל דן. הארגון, שהיה בסיס לבנייה ופיתוח מזה שלושים וחמש שנים, פוצל בהחלטת פורום שרי מפא"י שנקרא "חברינו", ועימם מזכיר המפלגה גיורא יוספטל ומזכיר ההסתדרות פנחס לבון[15]. דן ראה באשכול את מי שנשא באחריות לפיצול אך ראה אותו כנגרר אחר מזכיר ההסתדרות לבון. סולל בונה הואשם בהסתאבות, בהפרעה למשקיעים פרטיים שהוביל לפיצול משק הפועלים.
אשכול נשאל מדוע במפלגת פועלי ארץ ישראל אוכלים "איש בשר רעהו" כשהכול מתפרסם בחוץ? תשובתו הייתה ש"בתור המפלגה המרכזית כל פיהוק בה מיד מצטלם והופך לל"ב פירושים". כמי שידע מה שקורה במפלגות האחרות טען שבמפא"י לא קיימת דיספרופורציה. על שאננות אצל האחרים העדיף את סערת הרוחות הנלווית לוועידת מפא"י[16].
האפליה העדתית
הצלחה מיוחדת הייתה לתימנים בהתיישבותם במושבים בימי העלייה הגדולה[17]. העולים ראו בכרטיס החבר המפלגתי סוג של עדיפות בתור להתיישבות. 22 מושבי תימנים חדשים לא שכנעו את ראש אגודת התימנים שיצא לארצות הברית למחות נגד אפלייתם ולאסוף כספים למענם. אשכול מיהר להגיב וכתב להתאחדות התימנים כנגד הנסיעה והשלכת האבנים לבאר ממנה שותים המתיישבים החדשים. הוא התקומם נגד יישוב שקם כולו כאיש אחד וחזר למעברה. כשמפלגות בחשו בעניין ועשו פוליטיקה על גב העולים החדשים אמר אשכול: "אנו רואים את הפעולה כחבלה והרס של עמל שהושקע בכפר זה." מאידך בדיונים הפנימיים על העדפת העולים מפולין גילה התנגדות לעמדותיהם של יצחק גרינבוים ויצחק רפאל. כולם ידעו שיש בהעדפה משום מעשה פסול. אשכול אמר לפרוטוקול: "אם מקיימים מחנות של מאה אלף איש, בהם עולים רבים מפולין, ופתאום ניתן פריבילגיה לאשכנזים, לא קשה לתאר את הצעקה שתקום: "לשכנז יש הכול!"[18].
ב-1960 בוועידה החקלאית בפתח תקווה
כשהתכנסה הוועידה החקלאית במלאת יובל לקבוצה הראשונה דגניה א' היו תביעות הכול מופנות כלפי כתובת אחת: שר האוצר לוי אשכול. להרצאתו קרא:
"מאלף הישגים, בעיות, ועתידות בהתיישבות" שהייתה בבחינת שיחה אישית עם כל אחד מהצירים בוועידה[19]. כשר אוצר שיתף אותם בכך שגם שרי הממשלה פונים אליו ורק לו אין למי לפנות. התשובה מהקהל אמרה: "אתה יכול לפנות למשלם המיסים!" תשובתו הייתה שהוא פונה גם ל"משלם המיסים" מעבר לים על פי סיכויי הצלחת המגבית והתרומות. תקוותו הייתה לחיסול הבלוקונים תוך שנתיים-שלוש. במדינה הסוציאליסטית לא הייתה לו תשובה מדוע לבעלי מקצועות חופשיים מגיעים שירותים ולמתיישבים לא. תשובתו החסרה משהו אמרה: "אין ביכולתי אפילו כחבר בממשלה לשנות סדרי עולם". בשורתו הייתה ליישובים החדשים כי עוד יגיעו למצבם של היישובים הוותיקים כנהלל וכפר ויתקין.
שר האוצר בממשלת ישראל
לוי אשכול היה לשר האוצר ב-1952 עם פטירתו של שר האוצר הראשון של מדינת ישראל אליעזר קפלן. גלי העלייה ההמונית העמידו את המשק הישראלי בפני סכנת פשיטת רגל. בתוך מציאות של אי ודאות כלכלית הלך הוא על חבל דק[20] כדי להשיג הלוואה בניו-יורק, לשלם לעובדים את שכרם בזמן, לרכוש את המצרכים הנדרשים מיבוא כדלק וגרעינים למזון לאדם ולחי ולספק את כל צורכי הקיום. כדי שלא יפגינו מולו בקריאות המוכרות של : "לחם, עבודה" ובגד ללבוש. זאת תוך שליטה בכספי המדינה שלא תיווצר אינפלציה שלא ניתנת לשליטה. בין המשאבים שיצילו אותה מקריסה נחתם אותה שנה הסכם השילומים עם מערב גרמניה. הפתרון הנחוץ לסכנת הרעב שמאחורי החיים מהיד אל הפה נמצא ביהדות ארצות הברית. הוא כינס בספטמבר 1953 בירושלים ועידה שנייה של מנהיגי היהדות בעולם כולו. (ועידה ראשונה כינס קודמו בתפקיד אליעזר קפלן
ב-1949, ועידה זו ייסדה בין היתר את המגבית היהודית המאוחדת). ב-1953 הוא הציג בפני הבאים תוכנית כלכלית לשבע שנים במחיר של 1,7 מיליארד דולר. מחציתם יכוסו בידי השילומים ואת היתר הוא מצפה לקבל מאורחיו. כמקדמה הוא ביקש מהמגבית 100 מיליון דולר אותם תלווה, על חשבון הכנסותיה בשנים הבאות מבנקים אמריקאיים.
בין סעיפי הטיפול היומיומי של שר האוצר: נמל חופשי בחיפה, בורסה בארה"ב ובישראל, בניינים לבתי ספר, רזרבה במטבע חוץ ועוד ועוד. העקרונות הברורים שהנחו אותו היו: להקטין את היבוא, להגדיל את הייצוא, לחזק את החוסכים, להקטין את הצריכה ולהוריד את מחירי המחייה[21]. צוות העוזרים בוגרי האוניברסיטה שלצידו זכו לכינוי "נערי אשכול", בוגרי המחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית שדלגו מספסל הלימודים למציאות הממשית במשרד האוצר. את משאיו ומתניו הכלכליים הוא קיים עם נציגי התאחדות בעלי התעשייה או עם דיפלומט ממשרד החוץ האמריקאי.
תמיכת ארצות הברית במוביל הארצי הייתה חשובה למימונו, מימון שיש עמו גם חסות ביטחונית בגלל התנגדות הערבים למפעל כולו. גם כשהוא הכביד במיסים הוא ידע ליצור בציבור תחושה של שותפות בדאגה לצורכי העם. ב-1954 אף מינה ועדה בראשות השר זאב שרף שתבדוק איך נאבקים בהתחמקות ממס, איך מטילים מיסים על פי היכולת ואיך לארגן מנגנון יעיל שיבצע כל זאת. עם הגשת הדו"ח הוא מינה אותו לאחראי על הכנסות המדינה.
הוא הקים את בנק ישראל שיפעל על פי מדיניות הממשלה להסדיר את הטיפול במערכת הבנקאית בישראל. הוא יצר רזרבה במטבע חוץ של 600 מיליון דולרים, הוא דחף את פיתוח אוצרות הטבע וההתיישבות במיטב כישרונותיו. מול דלות הארץ במחצבים עתירי זרחן, נחושת או נפט הוא פנה אל התעשייה הניטרלית עם מפתחה הגדול פנחס ספיר. והם עשו זאת על אף אמונתם הסוציאליסטית בעזרת ההון הפרטי.
את חברת החשמל הוא רכש מבעליה הבריטיים כדי לפתחה כבסיס לתעשייה. ומכאן לגיוס הון בעולם להשקעות פיתוח תוך תחרות של מוצרי המשק בשוקי העולם ומול מוצרי יבוא בשוק המקומי. ההרגשה בציבור בראשית שנות השישים הייתה של נס כלכלי. הוקמו נמלים חדשים באשדוד ואילת, מפעלי תעשייה ניטרלית על פני כל הארץ, מי המוביל לנגב, סכירת האגן הדרומי של ים המלח להגברת ייצור האשלג, ומול כל אלה הציב את הפיחות של שנת 1962 שצמצם את ערך הלירה הישראלית
ב-67% מלירה ושמונים אגורות לדולר לשלוש לירות, ויפתח את הפתח למיתון שיצא משליטה. תוספות היוקר ששילמו הממשלה והמעסיקים הביאו להיעלמות היתרון שהביא הפיחות לתעשיינים.
בין אשכול ללובה אליאב
טניה אליאב תיארה בספר זיכרונותיה איך אירחה בביתם את כל אנשי המנהיגות מבן-גוריון ואשכול ועד זלמן ארן שביקש מלובה לבדוק באמצע הלילה היש לטניה במטבח גפילטע פיש ודג מלוח כמו שהוא אוהב. ארבע שנים פעלו אשכול ואליאב יחד. שבת אחת יצאו לבדוק את תכולת מחסני הסוכנות כדי לחפש מה עוד יוכל לשמש לבניית המעברות לעולים החדשים. אשכול הביא אתו את בתו הצעירה עפרה שהייתה כבת עשר. אחרי הסיור הזמין לובה את השניים לארוחת צהרים בביתו. טניה הגישה לשולחן מרק עוף שהכינה. זכורה לה שנים רבות אחרי, התלהבותה של הילדה מהמרק הביתי. היא הכריזה שמעולם לא אכלה מרק שכזה. היחסים הטובים עם משפחת אשכול נמשכו ואלישבע רעייתו נתנה לעפרה בתם של טניה ולובה בובה מהלכת שקראו לה על שמה – אלישבע. כל בובותיה של עפרה זכו לשם אלישבע. משגדלה, נישאה והרתה עפרה אשכול, נהג לובה לנסוע פעם בשבוע כדי לשבת לצידה. את זמנם בילו בסיפורי מעשיות על האבא לוי אשכול. מאלו שהיו לימים לספר "אשכול של הומור"[22].
הידידות עם משפחת אשכול התבטאה בין היתר בכותונת לילה ושוקולד טוב שהשאירה רעייתו השנייה מרים מתנה לטניה בשנת 1965 להולדת בן הזקונים אייל.
לאחר מלחמת ששת הימים ביקש אליאב, ששימש כסגן שר בממשלת ישראל, מראש הממשלה אשכול לצאת לשטחים החדשים כדי להתבונן במצב החדש שישראל נקלעה אליו. מעת לעת חזר לאשכול עם פירות ראשונים של מחקרו: "יש שם עם בהתהוות, יש שם תנועה לאומית". את מסקנותיו סיכם בחוברת דקה לה קרא: "יעדים חדשים לישראל[23]. כתוצאה מכך סיים אליאב את תפקידו כמזכיר מפלגת העבודה. מסקנותיו לא מצאו חן בעיני ההנהגה שהחליפה את אשכול בראשותה של גולדה מאיר. דרכו לראש הפירמידה נחסמה. הוא כתב אחר כך את ספרו "ארץ הצבי" ואת משל "השחף"[24] ערב מלחמת יום הכיפורים. כל אלו לא סייעו בידי עוזרו של אשכול להמשיך בדרכם המשותפת[25]. לשאלתי את אליאב: מדוע לא שתקת עד שהגעת לתפקיד ראש הממשלה? הגיב לובה: "אם כך הייתי עושה, זה לא הייתי אני!".
בימיו של אשכול כראש ממשלה
בשנותיו האחרונות של בן-גוריון כראש הממשלה הוא העביר בפועל (ללא תואר או תפקיד רשמי) לאשכול את האחריות לנושאי הפנים. כך למשל בשיחה עם תושבים ממורמרים באילת שהתלוננו על מחירי השיכון הגבוהים, הבטיח להם בן-גוריון להעביר את בדיקת הנושא בפני שר האוצר לוי אשכול.
כדי למצוא את עמדותיהם של מתנגדי אשכול לדרכו כראש ממשלה הרחקתי עד לערך "אשכול" בכרך המילואים א'-ב' לאנציקלופדיה העברית שנכתב בשנת 1966 (כשמלאו לאשכול שלוש שנים בראשות הממשלה)[26]. כשר אוצר תקף אותו הכותב כמי שלא עשה כל צעדים נמרצים להבראת המשק והגברת עצמאותה הכלכלית של המדינה. הצלחתו הייתה בגיוס אמצעי סיוע מבחוץ אך לא מנע את גידול הפער השלילי שבין יצוא ליבוא לבלימת האינפלציה. פיחות המטבע שביצע ב-1962 סייע רק לזמן קצר בהאטת האינפלציה אך לא להטבה של ממש במאזן המסחרי.
את כוחו הפוליטי בנה להערכת המחבר על יכולתו לפשר בין קבוצות האינטרסים השונות במפלגתו. עליהן הוסיף את המפלגות שאתן חבר לקואליציה (אחדות העבודה, המפד"ל, פועלי אגודת ישראל). הוא תמך בבן-גוריון בהדחת פנחס לבון מתפקידו כיו"ר ההסתדרות כשהמפלגה עמדה על סף פיצוץ, על אף שוועדת השרים סיכמה את נושא "העסק הביש" בזיכויו מכל אשמה. הוא הרכיב את ממשלתו האחרונה של בן-גוריון והיה בהמלצתו של בן-גוריון עצמו למחליפו עם התפטרותו ב-1963.
אשכול הביא להתקנת יחסים דיפלומטיים מלאים בין ישראל לגרמניה המערבית ב-1965 לאחר שהסכם סודי להספקת נשק הופר לאחר שנחשף בלחץ מדינות ערב על הגרמנים. פעולות תרבות ומסחר החלו עם הרוסים כצעדי התקרבות שבין הממשלות, וחודשו פעולות התגמול בקנה מידה קטן כנגד פעולות החבלה של הפת"ח.
ניסיונותיו לפשר בין הצדדים היריבים במפלגתו נכשלו משעזבה קבוצת "מן היסוד" (תומכיו של לבון וביניהם אנשי רוח רבים) ב-1965. בסתיו 1964 החל בן-גוריון להתבטא כנגד אשכול והנהגתו ודרש חידוש הבדיקה של פרשת לבון על-ידי ועדת בדיקה משפטית. אשכול שהסכים תחילה לדרישת בן-גוריון אך שלוש שעות מאוחר יותר חזר בו מהסכמתו. הוא בחר בדרך בן-גוריונית של להעמיד את המפלגה בפני אולטימטום ובחר להתפטר מראשות הממשלה (11.12.1964).
הובן במפא"י כי הדרך לשמור על המשך כהונת אשכול היא לתמוך בהתנגדותו למינוי ועדת החקירה שדרש בן-גוריון[27]. אשכול השיג רוב בממשלה ובמפלגה כנגד עמדת בן-גוריון. כדי לחזק את מפא"י הוקם המערך עם אנשי אחדות העבודה (הקיבוץ המאוחד שפרש ממפא"י ב-1944)[28]. בן-גוריון ותומכיו התנגדו לצעדו של אשכול והמתח לבש אופי של קרב בין-אישי חריף בין השניים. באביב 1965 התכנסה ועידת מפא"י בהיכל התרבות בתל אביב. אשכול זכה באישור הועידה לדרכו ותומכיו של בן-גוריון (השרים שמעון פרס ויוסף אלמוגי) התפטרו מהממשלה והקימו את רפ"י.
אשכול לא נרתע בדרכו מאיומיהם בפילוג המפלגה. בבחירות נובמבר 1965 קיבלה המפלגה החדשה 10 מנדטים בלבד. אשכול ניצח והקים, לאחר משא ומתן ארוך ולא קל, ממשלה חדשה, בה חברו למערך גם מפ"ם, מפד"ל, הליברלים העצמאיים ופועלי אגודת ישראל. מצע הממשלה נעדר הכרעות ברורות במדיניות הפנים והחוץ והמשיך את המדיניות הקיימת. הכנסת הביעה אמונה בממשלה החדשה של אשכול בינואר 1966. הישגי ממשלת אשכול היו: פתיחת המוביל הארצי על אף התנגדות ואיום במלחמה של מדינות ערב.
יחסי שיתוף פעולה עם האופוזיציה במקום דרכו הפולמוסית של בן-גוריון (כמו ההיתר שנתן להעלאת עצמות זאב ז'בוטינסקי לישראל – מי שמפלגת חרות ראתה בו את מנהיגה הפוליטי), ביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל שנמשך מאז מלחמת העצמאות וקיצור השירות הצבאי לחיילי הצבא הסדיר. הביקורת זקפה לחובתו את: מתן הסובסידיות בידי הממשלה למפעלים כושלים, העלאות שכר של קבוצות לחץ כעובדי המדינה, ניפוח המנגנון, עליית רמת החיים והגיע לשיאו גם הפער בין יבוא לייצוא שהגיע לחצי מיליארד דולר והגדיל את תלות המדינה במקורות חוץ לקיומה.
ביחסים עם העולם הערבי נראו סימנים של שינוי אך ההססנות לא הביאה להחלטות מכריעות. בוויכוח על האוריינטציה בין אירופה לארצות הברית יצא אשכול בעד שמירה על היחסים עם ארצות הברית. מטבע הלשון שטבע היה: "אני מסופק אם קרע עם ארצות הברית מחזק אותנו". הסיוע הכלכלי החשוב שהתקבל מארצות הברית (150 מיליון דולר) , היחסים עם הקהילה היהודית בארצות הברית היטו את הכף לטובתה. אשכול, למרות זאת, לא היסס להתבטא גם כך: "אצלי מתווסף דבר שאני מסופק עם העולם הנוצרי….אבל אני אמון על הפחד שאולי ביום עברה עלולים הערבים חס וחלילה להשמיד אותנו ואולי העולם הנוצרי ינשום לרווחה. אנו כאב בגב גם למערב"[29]. בפגישתו עם ראש הממשלה הבריטי הרולד וילסון הסוציאליסט לא הצליח אשכול לשכנעו למכור טנקי צ'יפטיין מתקדמים לישראל. כשנכנס למכונית לאחר הפגישה הפטיר באידיש: "אני מדבר ומדבר, ואף אחד לא שומע"![30]
בתחום מרוץ החימוש נפסקה ההישענות הבלבדית על צרפת וגרמניה ונפתחו יחסים עם ארצות הברית שהבטיחה לסייע בהקמת כור גרעיני להתפלת מי ים שלא הוקם. הותרו לאמריקאים ביקורי ביקורת בכור דימונה. לעומת זאת הדרישה לפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני לא נענתה בידי ממשלת אשכול. בן-גוריון האשים את אשכול במחדל ביטחוני חמור ואי עמידה על זכויותיה של ישראל מול אויבותיה. המשבר הביא לפגיעה ביוקרתו של בן-גוריון, שהתנגד חריפות למערך מפא"י-אחדות העבודה ולבידודו, אבל גם כוחה של מפא"י כמפלגת שלטון נפגע. ביטוי לכך היה בבחירות להסתדרות בה הפסידה לראשונה מפא"י את שליטתה הבלבדית בהסתדרות. הבחירות לכנסת ב-1966 חזרו על ניצחון מפלגת השלטון כשהמפלגות האלטרנטיביות: רפ"י זכתה בעשרה מנדטים והליכוד ב-26 מנדטים בלבד. באביב 1966 החלה התערערות במשק: אבטלה בערי הפיתוח, התגלה כישלונם של מפעלים פרטיים וממשלתיים, הצמצום שחל בהגעת כספי השילומים, דוללה העלייה מארצות המצוקה ולא באה עלייה מארצות הרווחה מה שהביא להפסקת הבנייה כגורם מרכזי בכלכלה הישראלית.[31] הממשלה ראתה במיתון הכלכלי דרך להגברת הייצוא, הפניית עובדים לענפים מוטי-ייצוא. המשבר הכלכלי לא היטיב עם המדינה, שהבדיחה המהלכת ברחובותיה הייתה: "שהאחרון יכבה את האור", שהתייחסה למספר היורדים הרב באותן שנים ולעשרות אלפי המובטלים.
פולה[32] על ראש הממשלה אשכול
"הידידות בין פולה ללוי אשכול ראשיתה עוד בימים הטובים ההם של "הגוורדיה הישנה" של היישוב. פולה ניצלה לא פעם את האינטואיציה הנשית שלה כדי "לפשר בין בן-גוריון לאשכול… אך דעותיה של פולה אינן משוחדות. גם כאשר מדובר בידידים. כך ביטאה דעתה על אשכול בזמן שהיה שר האוצר: "הוא נחמד, אשכול. הוא עממי, והוא כל כך פשוט".
וכך העירה כשהפך להיות ראש הממשלה ושר הביטחון: "ביטחון – זה לא אוצרI זה לא עניין של חמשת אלפים פחות או חמשת אלפים יותר….בביטחון צריך להחליט: או-או!".
אחד משבעה דיוקנאות מנהיגים ששרטט שמעון פרס[33].
תיאורו של פרס מתחיל בימי מלחמת העצמאות שבה פעלו יחדיו בשירותו של שר הביטחון הראשון דוד בן-גוריון. היה זה אשכול שבא ביוני 1947 לקבוצת אלומות כדי לגייסו לעבוד במטה ההגנה עם בן-גוריון. הסיום היה בקריעה שנקרעה רשימתו של בן-גוריון (רפ"י) ממפלגת האם מפא"י בראשותו של אשכול ועד מלחמת ששת הימים (1967) וחזרת רפ"י לממשלה ולמפא"י. פרס היה סגנו של אשכול כשר ביטחון ונלווה אליו לסיורי ראש הממשלה בצרפת ובארצות הברית. אשכול בחר ב-1964 לספר לראש ממשלת צרפת על ימיו כחלוץ בדגניה, נטיעת הפרדס, איך גדלו שטחי הפרדס ועכשיו חומת המכס של השוק האירופי המשותף מסכנת את פרי עמלם של המתיישבים החלוצים. את הפגישה הגדיר פרס שתועלתה המדינית הייתה חסרה אבל כחוויה אנושית הגדירה "כמלאה בעסיס אשכולי".
באותה שנה יצאו יחד להיפגש עם נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון. על הפרק עמדו שאלות כבדות מאספקת נשק אמריקאי לישראל ועד ביקורי הפיקוח האמריקאיים בכור דימונה. אונייה אמריקאית פרקה טנקי פטון באותם ימים בנמל עקבה הירדני ועל ישראל היה מוטל עדיין אמברגו בייצוא הנשק. משפתח הנשיא בפני אשכול את מחסני הנשק של ארצות הברית הגיעו לישראל הן טנקי פטון והן מטוסי סקייהוק ופאנטום.
כשנשאל בידי עיתונאי על החברות המיוחדת עם הנשיא ג'ונסון השיב אשכול: "זו אהבה במבט ראשון. אינני יודע אם זה באמת משום היותו קצת איש הטבע, איש טקסס הרחבה. ואני – נדמה לי שהוא רחב לב, פשטות ביחסים. פשטות בדיבור. או הייתי אומר שאינני יודע…חייבים עוד לחכות…"[34].
הבית הלבן פרסם בינואר 1968 הודעה בעניין הזמנתו של ראש הממשלה לביקור בחוותו של הנשיא בטקסס. מטרת פגישתם נועדה לדון בשאלות בעלות עניין משותף לשתי המדינות ובנוסף במצב במזרח התיכון.
יהודה אבנר[35] העיד מתוך שיחות הפסגה עצמן: לשיחות בין הנשיא וראש הממשלה נלוו מזכיר המדינה דין ראסק, שר ההגנה האמריקאי רוברט מקנמרה ואלוף מוטי הוד מפקד חיל האוויר. אשכול פתח ואמר שיעדו המרכזי הוא שלום במזרח התיכון מול ההתעצמות הצבאית במצרים ובסוריה[36]. מול תביעת אשכול לחמישים מטוסי פאנטום הגיב ראסק באומרו כי מה שלא תעשה ישראל במסגרת התעצמותה הצבאית הערבים יהיו חזקים יותר. מקנמרה הוסיף וטען כי הרוסים יוסיפו ויציידו את הערבים הרבה יותר. ענה הוד: "מרוץ החימוש …לא הושפע אף פעם ממה שיש בהאנגרים שלנו. המצרים מקבלים מטוסים רוסיים מכל הסוגים ללא קשר למטוסים שאנחנו מטיסים. הגורם היחיד שמגביל את מספר המטוסים הוא יכולתם של המצרים לקלוט אותם". סיכום הסוגייה היה כך: "לאור הנתונים הרלוונטיים, לרבות משלוח צבאי לאזור מצד גורמים נוספים, הסכים הנשיא לבחון באהדה את שימור יכולות ההגנה של ישראל".
לשר החוץ אבא אבן בארצות הברית הורה אשכול בתגובה לאזהרת הנשיא ג'ונסון שלא לפתוח באש שתביא למלחמה ב-1967 כי המודיעין הישראלי איתר ציוד לגז רעיל בחצי האי סיני. אשכול ראה בכך לא רק מאבק לפתיחת מייצרי טירן אלא מאבק על קיומה של ישראל בכלל. ובאידיש הוסיף: "תגיד לגוי שאנחנו עומדים פה מול חיות – שמעת אותי? חיות"[37]. הלחץ על ראש הממשלה נבע מהידיעות על הכנת 14 אלף מיטות בבתי החולים לקליטת פצועי המלחמה והכנתם של אלפי ארונות קבורה וקידוש גנים עירוניים לבתי עלמין. כל זאת מתוך חשש משימוש שיעשו הערבים באמצעי לחימה כימיים כפי שנהגו המצרים במלחמתם בתימן. כיבושי צה"ל במלחמה (חצי האי סיני, הגדה המערבית ורמת הגולן) שחררו את הלחץ והיו כמבטלי האיום[38].
את אשכול הגדיר פרס, כאקטיביסט בענייני ביטחון וכמי שלא נבהל מעוצמת מדינות ערב אבל חשש מחולשתנו, "הציונות שלו" – כך אמר – "הייתה ציונות חקלאית. הוא היה בעל חשבון ובעל כנפיים שידע לגייס אנשים שונים וכוחות סותרים למעשי יצירה". מעניין איך פרס/ שהיה מזכירה של רפ"י שנלחמה בשם בן-גוריון באשכול בשצף קצף בין השנים 1967-1965 , כתב עליו בספרו בהערכה רבה ובאהבה רבה. הוא הגדיר אותו: "תקיף אך לא עקשן, גמיש אך לא ותרן, רציני במעשיו אך מבודח בביטוייו".
עמוס אילון הגדירו כ"ראש הממשלה הראשון שחולל קירבה אנושית עם ההמונים". ישר היה עם עצמו ועם הזולת. חסר היה לו את מה שקוראים – כריזמה ההופכת מבוגרים לחסידים שוטים חסרי שיפוט עצמאי. הוא זה שנתן לישראלים את התחושה שהם בני חורין שזכו לבגרות. הוא נתן לרבים הרגשה שאינו מוכן לדרוס בני אדם. הוא נתן לישראלים ולמפלגותיהם את התחושה שהוא מתחשב בהם. מי שמביט על ימי אשכול בנוסטלגיה היום רואה אחרת מבני זמנו את ההססנות וההחלטה שלו שלא לקבל ולמהר להוביל את העם למלחמה, אלא דאג לצייד בו את הצבא לאורך שנותיו בשלטון.[39]
לא רק פרס עשה חשבון נפש ביחסו לראש הממשלה אשכול. גם יוסף אלמוגי שהיה השר הראשון שהתפטר ממשלת אשכול בשל תמיכתו בעמדותיו הבלתי מתפשרות של בן גוריון, כתב על אשכול כך: "הערכתי אותו כאיש רב פעלים וזכויות ,,,לא הייתי שותף לדעתו של בן-גוריון שראה באשכול את האשם הכמעט בלבדי בהידרדרות במפלגה ובמדינה. לי היה ברור כי לא בו אישית האשם כי אם באווירה הציבורית האופפת אותו". בפגישה אישית ביניהם שאל אלמוגי את אשכול שאלה ישירה: "למה אתה, אשכול, צריך לתת יד לניתוץ דמותו של
בן-גוריון, אשר ניניך עוד ילמדו את משנתו"? אשכול בחר שלא להשיב[40].
מי שמוטט את אשכול היו חבריו הקרובים שאיבדו את אמונם בו אחרי הנאום המגומגם ממאי 1967. הם שכפו עליו לוותר על תיק הביטחון. לא רק מנחם בגין בא לאשכול בשליחות להשיב את ראשות הממשלה לבן-גוריון[41]. גם עוזרו הנאמן מפעם, לובה אליאב תמך בהעברת שר הביטחון אשכול מתפקידו. זו הייתה מכה שלא התאושש ממנה. מי שבימי ההמתנה עשה הכול להימנע ממלחמה. אחריה חיפש מה לעשות בשטחים החדשים – "הכלה" בלשונו. וכששאל אותו הנשיא ג'ונסון איזו ישראל הוא רוצה? התקשה להשיב.
מדוע אם כן נותר בזיכרון אנשי התקופה כמנהיג אפור והססן שאת ההישג הגדול של מלחמת ששת הימים זקפו לזכותו של דיין כשר הביטחון בשעה שהוא היה מי שהכין את הצבא למלחמה עד ל-1.6.1967 אז נאלץ לפרוש מתפקידו כשר הביטחון? מי שבחר ביוזמת ההמתנה הארוכה למלחמה כדי לשמר את היחסים עם ארצות הברית. ד"ר אבי בראלי קרא למנהיגותו: "מנהיג מנהל" בניהולה של מדינת ישראל וכלכלתה [42]. יוסי שריד, שהיה עוזרו, ראה בו מנהיג נטול כריזמה אך "איש מקסים שקסמו הולך על רבים וכובש אותם".[43]
עמדתו של אשכול בפרשת לבון – בדרך לפילוג מפא"י
ההסכם עם תנועת אחדות העבודה להקמת המערך בדרך לאיחוד שתי המפלגות, וההחלטה שלא לעסוק יותר בפרשה דחקה את בן-גוריון ונאמניו מהמפלגה. ב"ליל הסכינים" בוועידת מפא"י בהיכל התרבות בתל אביב במאי 1965 שהחל בנאומיהם החריפים של משה שרת וגולדה מאיר, הביאו לפרישת בן-גוריון מהוועידה שלא על מנת לשוב. מול קביעתו הפסקנית של בן-גוריון כי לא יחבור לאשכול להנהגה משותפת הגיב אשכול ברוח פסקנית לא פחות. כתוצאה מכך התפטרו שרים תומכי בן-גוריון ממשלת אשכול. אלמוגי ענה לכתב הג'רוזלם פוסט ששאל את דעתו על אשכול במילים אלו:" אמנם יש לנו ראש ממשלה, אך איבדנו את אשכול"[44]. בתחושה של מיעוט שנדחק החוצה בידי הרוב. מכאן צמחה המפלגה של חסידי בן-גוריון ושמה רשימת פועלי ישראל ( ובקיצור: רפ"י).
בסופו של מכתב ארוך, שפורסם בספרו של שמואל דיין (מנהלל, מפעילי תנועת המשבים ואביו של משה דיין), סיכם אשכול את יחסו לפרשה: " …האם לא חרבה ירושלים משום מחלוקת אישית בין קמצא ובר קמצא? האם לא יביאו מנהגים קשוחים של חרם ונידוי חברים שוב למחלוקת כמו זו שגרמה לחורבן העם?
כל ההיגיון וכל המוסר עמדו בוויכוח לימין הכרעת הרוב הדמוקרטית שיש לקבלה ואין לעקוף אותה בכל תורה שהיא. היה לתנועה כל היסוד להאמין שיש גבול, אשר איש לא יעבור עליו גם בריב אשר כזה. לבסוף ברור שהעניין כולו יעמוד למשפט ההיסטוריה. בטוחני בפסק דינה.
ל. אשכול"[45].
"קריקטורה של זאב, המשקפת את אווירת אותם ימים, פורסמה במוסף הארץ 6.12.1964. נראות בה דמויותיהם של גיבורי "הפרשה": חגי אשד העיתונאי החוקר בתפקיד שרלוק הולמס, פנחס לבון, לוי אשכול, פנחס רוזן, דוב יוסף, חיים משה שפירא, יגאל אלון, משה דיין, שמעון פרס, גדעון האוזנר, דוד בן-גוריון, וכן דמויותיהם של עורכי הדין חוטר ישי וטוניק"[46]
מרים אשכול אמרה לעמי גלוסקא משפט מפתח:[47]" מזלו של בן-גוריון שהיה לו אשכול". לצידו של בן-גוריון כאדריכל הקוממיות היה אשכול שמילא את פרק המבסס והבונה. בימיו כשר אוצר וראש ממשלה נבנתה התשתית למדינה שהעלתה את ההצטיידות הצבאית לדרגה שלא הייתה קודם לכן. עם פטירתו, שנה וחצי לאחר המלחמה, אבד לישראל מנהיג ששילב פשרה ואנושיות, מנהיגות שקטה וחוכמה. מנהיגות מסוג שהיתה חסרה למדינת ישראל לאחר מותו.
לאחר מלחמת ששת הימים
הירידה בפופולריות של אשכול בעקבות המלחמה לא מנעה ממנו לנהל את ענייני המדינה בתבונה. כפי שכתב עליו גלוסקא:" תפקודו של אשכול במשבר ראוי אכן להערכה"[48]. הוא בחר להנהיג את מדינת ישראל בזהירות בין גנרלים שדחפו אתו אלי קרב. בניגוד לרמטכ"ל רבין שקרס תחת נטל האחריות הביטחונית, הוא, האזרח הקשיש והחולה עמד במעמסה ושיתף בלבטיו רבים שסייעו לו בקבלת ההחלטות. גם חוש ההומור שלו לא נעדר מאירועים אלו. האם צדק גלוסקא באמירתו שיש לזקוף לחובתו של אשכול את האחריות לכישלון מדיניות הביטחון שניסתה למנוע מלחמה כיעד מרכזי, כישלון שהביא לשינוי בגבולותיה של מדינת ישראל, באיחוד ירושלים, במאות חללי המלחמה ואלפי פצועיה, במיליוני הדולרים שהיא עלתה ובפתיחת עידן אחר של "ישראל הגדולה" משארם א-שייח ועד מג'דל שאמס והחרמון. ממשלת אשכול לא ראתה את יעדה ביציאה למלחמה ולא בידיה היה למנעה. האישור שנתן לפעילות חיל האוויר, שיטת "הפנקס פתוח והיד רושמת" , קבלת דרכו של חיל המודיעין כי לא תהיה מלחמה, הבקרה הלקויה על הצבא, כל אלו הובילו למלחמה שישראל לא רצתה בה.
כמי שלא נתפס לאופוריה בעקבות הניצחון הגדול הדאיגו אותו הסכנות שחיכו מעבר לאופק כמו שהתגלו במלחמת יום הכיפורים. חיזוק העלייה מהמערב. פתרון שאלת הפליטים הערביים ושאלת הסכמי השלום עם מדינות ערב הטרידו את מנוחתו.
פדהצור ראה באובדן האמון של אשכול בעמיתיו (עם הדחתו מתפקיד שר הביטחון ערב המלחמה) את הסיבה לכישלונו להעמיד מול הדילמה המרכזית – השטחים החדשים, "מטבח החלטה" בדמות ועדה מדינית שתהיה מסוגלת לקבל הכרעות[49]. מרבית שרי ממשלת הליכוד הלאומי נותרו מחוץ למעגל ההשפעה בנושא שהיה למרכיב ביטחוני ונידון רק על ידי מביני דבר. בין אלו התווה לראשונה השר יגאל אלון את התוכנית הנקראת על שמו "תוכנית אלון" (נחתמה על ידו ב-13.7.1967) ללא מפה נספחת לתוכנית אלא בתיאור אזורי העדיפות בלבד. את המפה הוסיפו תומכיה אחרי מותו המפתיע של אלון בשנת 1980. התוכנית נידונה בממשלה אך מעולם לא התקיימה הצבעה בעד או נגד. בפועל אימצה הממשלה את התוכנית כבסיס להקמת התיישבות מעבר לקו הירוק, גם אם היו מפלגות כמפד"ל וגח"ל והשר משה דיין שהתנגדו לה נמרצות.
בישיבת הועדה המדינית של המערך ב-18.8.1967 שנקראה לגבש קווים מוסכמים בשאלת השטחים אמר אשכול: "הייתי רוצה כי בישיבה זו נקיים בירור ונגבש עמדה כיצד אנו נוהגים עם מה שקרוי אצלנו "הגדה המערבית"…אנו צריכים לגבש עמדה כלפי הגדה המערבית"[50]. הועדה לא הגיעה להחלטה מוסכמת בהיותה עומדת בפני ממשלה בה היו חברים גם אנשי רפ"י שהיו יריביו הפוליטיים של אשכול מאז פרשו ממפא"י והקימו את מפלגתם ב-1965. לא היה דמיון בין "המטבח" הלא פורמלי שהתכנס בביתו של ראש הממשלה במוצאי שבתות וכלל את שרי העבודה (גולדה מאיר – מזכירת המפלגה, פנחס ספיר – שר האוצר, יעקב שמשון שפירא – שר המשפטים ולפעמים גם אבא אבן – שר החוץ) לפני משבר 1967 ולאחר המלחמה. עיקר המתח היה מול משה דיין – שר הביטחון שלא קיבל את אשכול כראש ממשלה, שאכן יחסו של אשכול אליו היה של אי-אמון ותיאר אותו בפורום סגור כ"נחש המסתתר מתחת לאבן ומחכה להזדמנות להגיח ולהכיש". באותה מידה איבד אשכול את אמונו בשרי המפד"ל שדחפו בשלב ההמתנה לשילוב גח"ל ורפ"י בממשלה. במציאות שנוצרה היו למטבחי ההחלטה, שמינה אשכול, סמכות פחותה משהיו לאלו שהנהיג לפני המלחמה והתאפיינו במאבקים בין אישיים חריפים. הוא ניסה גם למנות ועדות מקצועיות כוועדת הפרופסורים שנועדה להציע מדיניות כוללת לגבי השטחים וועדת ראשי שירותים למגעים עם מנהיגי הערבים בגדה המערבית. הקיפאון המדיני שנוצר היה אל מול החלטות ראשי מדינות ערב בוועידת חרטום ודחייתן של הצעות השלום של הממשלה מצד מצרים וסוריה. מכאן המבוכה שהשתלטה על ממשלת ישראל לאחר המלחמה.
בדיון ב-19.6.1967 ראה אשכול בתוכנית אלון "סוג של משחק שחמט עם עצמנו בלבד" ואילו את הצעת דיין ביקר על שלא נגעה לא בשאלת המים ולא בשיקום הפליטים מ-1948 שיש חשיבות, לדעתו, להעלותן בדיוני האו"ם. כל זאת מנקודת המוצא של אשכול כי "הרבה זמן לא נוכל לצפצף, לא על כל העולם וגם לא על ארצות הברית". בשאלת הגבולות הגדיר אשכול כי הוא בעד סיפוח ירושלים המזרחית עליה, כהגדרתו, "אנו מוכנים להיהרג" ואילו רצועת עזה שגם אותה ביקש לספח אמר: "כאשר אנו נזכרים ב- 400 אלף ערבים, נעשה קצת מר בלב". הוא תמך בנהר הירדן כגבול המזרחי אבל הסתייג מתוכנית ההתיישבות המהירה של אלון בבקעה. ועדת הניסוח החליטה על הימנעות מעיסוק בגבול עם ירדן שעורר חילוקי דעות חריפים בין חברי הממשלה בין שתי תפיסות: האופציה הפלסטינית מול האופציה הירדנית[51]. אלו נשארו עמנו בוויכוח גם לעשורים הבאים. הצעות הסכמי השלום עם סוריה ומצרים, שכללו ויתורים על שטחים נדיבים תמורת חוזה שלום, נדחו על ידן על הסף.
ניסיונותיו של אשכול להידבר עם מנהיגים ערביים בגדה כמו חיכמת אל מצרי ווליד שכעה משכם, אנוואר אל חטיב מירושלים, תייסיר כנעאן ונאסר אל דין נשאשיבי בהם הציע אשכול אוטונומיה לפלסטינים בגדה. דאגתו הייתה שלא נמצא המנהיג שיקבל את הצעותיו ומנהיגים שניתן איתם לעשות "ביזנס".[52] מכאן מינויה של "ועדת הארבעה" בראשה ד"ר יעקב הרצוג להתוויית דרך לאופציה הירדנית.
יוסי שריד על ייחודו של לוי אשכול:
"אשכול ייצג ציונות אחראית ושקולה, יצרנית ויצירתית, נורמלית ומפוכחת, פתוחה וסובלנית, שלא הייתה נגועה במשיחיות, בהרפתקנות, בטפילות, בדעות קדומות ובשנאת זרים. הוא נראה אז כאיש הנכון בזמן הנכון! מי כאשכול, אחראי ושקול, יידע לשמור על היין הישן והטוב, ומי כמוהו לא יאפשר לשד הלאומני להיכנס אל הבקבוק ולצאת ממנו. דווקא בימיו של הבנאי הגדול התחיל כל ההרס הזה! האיש שחונן עפרות ארצנו, עוד הספיק לראות את הילולת העצים והאבנים, הכוכבים והמזלות – ועיניו כלו!"
כתיבה: ד"ר זאב זיוון
[1] . אשכול, נבו, ע.- אשכול של הומור. ידיעות אחרונות 1995. עמ' 184-183.
[2] ציור של אסף ברג. מספרו של פרס, ש.- לך עם האנשים, שבעה דיוקנאות. עידנים, ירושלים. 1978. עמ' 54.
[3] בשן, ר. יש לי ראיון. עם עובד, תל-אביב 1965. עמ' 7.
[4] . למפרום, א.- לוי אשכול, ביוגרפיה פוליטית 1969-1944. רסלינג, יד אשכול, תל אביב. 2014.
[5] . ערמון, י., לופבן, ח.- לוי אשכול. עם עובד, תל אביב. תשכ"ה. עמ' 36-35.
[6] . למפרום, א.- לוי אשכול הצעיר בהנהגת הסתדרות פועלי יהודה. באינטרנט.
[7] למפרום, א. – לוי אשכול- ביוגרפיה פוליטית 1969-1944. רסלינג ויד אשכול. תל אביב, 2014. עמ' 12-11.
[8] .דיין, ש.- דמויות בשדות. מסדה, 1964. עמ' 119-115
[9] למפרום, א.- לוי אשכול- ביוגרפי פוליטית 1969-1944.רסלינג ויד אשכול, תל אביב. 2014. עמ' 15.
[10] . ערמון, י., לופובן, ח.- לוי אשכול. עם עובד, תל אביב. תשכ"ה. עמ' 21-20.
[11] . ערמון, י., לופובן, ח.- לוי אשכול, עם עובד, תל אביב. תשמ"ה. עמ' 80.
[12] . למפרום, א.- לוי אשכול הצעיר בהנהגת הסתדרות פועלי יהודה 1918-1916. ישראל 26, 2020.עמ' 69-47.
[13] . למפרום, א. – לוי אשכול- ביוגרפיה פוליטית 1969-1944. רסלינג ויד אשכול. תל אביב, 2014. עמ' 49.
[14] . למפרום, א. – לוי אשכול, ביוגרפיה פוליטית. 1969-1944. רסלינג ויד אשכול. 2014. עמ' 68.
[15] . דן, ה. בדרך לא סלולה. שוקן, תל אביב וירושלים. 1963. עמ' 412-406.
[16] . בשן, ר.- יש לי ראיון, ראיונות נבחרים וחדשים, עם עובד, תל אביב. 1965. עמ' 16.
[17] . רוזנמן, א.- השמשים רופין ואשכול. ההסתדרות הציונית העולמית. ירושלים, תשל"ב.
[18] . שגב, ת.- 1949- הישראלים הראשונים. דומינו, ירושלים. 1984. עמ' 172.
[19] . רוזנמן, א.- השמשים, רופין ואשכול. ההסתדרות הציונית העולמית. ירושלים. תשל"ב. עמ' 224.
[20] . לופבן, ח.- לוי אשכול. עם עובד, תל אביב. תשכ"ה. עמ' 95.
[21] . שם, תשכ"ה. עמ' 97.
[22] . אליאב, ט.- ההיה, או חלמתי חלום. החיים עולים על כל דמיון. 2017.
[23] . אליאב, א.ל.- יעדים חדשים לישראל. צ'ריקובר, תל אביב. 1968.
[24] . אליאב, א., ל.- משל השחף. פורסם מיד לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים.
[25] . אליאב, א.ל.- ארץ הצבי. עם עובד, תל אביב. 1972.
[26] . א.לי. , הערך אשכול בכרך מילואים א'ב' של האנציקלופדיה העברית, מסדה , תשכ"ז. עמ' 609-608.
[27] . אשד, ח.- מי נתן את ההוראה. העסק הביש, פרשת לבון והתפטרות בן-גוריון. עידנים, ירושלים. 1979. עמ' 311-310.
[28] . בריאיון עם רפאל בשן אמר לו אשכול כי כמעט פוצץ את המערך בחשיפת ההסכם הסודי בין המפלגות בריאיונו עם מנהיג אחדות העבודה ישראל גלילי. בשן, ר.-יש לי ריאיון. עם עובד, תל-אביב, 1965. עמ' 342-341.
[29] . גלוסקא, ע.- "אשכול, תן פקודה!". מערכות, תל-אביב, 2004. עמ' 64-63.
[30] . אבנר, י.- אדוני ראש הממשלה, מאחורי הקלעים של הנהגת ישראל. טובי ומרכז בגין. ירושלים, 2018. עמ' 124-122.
[31] .א. לי. (אליעזר ליבנה?)- ארץ ישראל, היסטוריה. האנציקלופדיה העברית, כרך מילואם א'ב'. תשכ"ז. עמ' 536-532.
[32] אברך, מ. פולה. עם הספר, תל אביב. 1965.
[33] . פרס, ש.- לך עם האנשים, שבעה דיוקנאות. עידנים, ירושלים. 1979.. עמ' 74-53.
[34] . בשן, ר.. יש לי ראיון, ראיונות נבחרים וחדשים. עם עובד, תל אביב , 1965. עמ'21 .
[35] . אבנר, י.- אדוני ראש הממשלה-מאחורי הקלעים של הנהגת ישראל. טובי ומרכז בגין, ירושלים, 2018. עמ' 164.
[36] . שם, עמ' 157.
[37][37] אבנר, י. – אדוני ראש הממשלה, מאחורי הקלעים של הנהגת ישראל. טובי, צרכז בגין, ירושלים. 2018.עמ' 132-131.
[38] . פדהצור, ר. – ניצחון המבוכה, מדיניות ישראל בשטחים לאחר מלחמת ששת הימים. ביתן, יד טבנקין. תל אביב, 1996.עמ' 28-27.
[39] .אילון, ע.- הבט אחורה בבהלה מסוימת, רישומים מארץ ישראל וסביבותיה. עם עובד, תל-אביב, 1988. עמ'338-332.
[40] . אלמוגי, י.- בעובי הקורה. עידנים, ירושלים. 1980. עמ' 246-243.
[41] . אבנר, י. – אדוני ראש הממשלה, מאחורי הקלעים של הנהגת ישראל, טובי ומרכז בגין. ירושלים, 2018 עמ' 135-133.
[42] . וידרמן, א. בלמפרום, א.- לוי אשכול ביוגרפיה פוליטית 1969-1944. רסלינג, יד אשכול. תל אביב, 2014. עמ' 7.
[43] . שריד, י.- "הבנאי מספר אחת". משעל, נ. ישראל 60, 2008-1948. ידיעות אחרונות. תל אביב, 2008. עמ' 113.
[44] . אלמוגי, י. בעובי הקורה, עידנים, ירושלים. 1980. עמ' 251.
[45] . דיין, ש. – עם אבות ההתיישבות. מסדה, רמת-גן, תשכ"ח. עמ' 452.
[46] . אשד, ח.- מי נתן את ההוראה, העסק הביש, פרשת לבון, והתפטרות בן גוריון. עידנים, ירושלים 1979. אחרי עמ' 192.
[47] . גלוסקא, ע.- "אשכול, תן פקודה!". מערכות, תל אביב. 2004. עמ' 434.
[48] . גלוסקא, ע.- "אשכול , תן פקודה! מערכות, תל-אביב, 2004. עמ' 432.
[49] . פדהצור, ר.- ניצחון המבוכה, מדיניות ישראל בשטחים לאחר מלחמת ששת הימים. ביתן, יד טבנקין. תל אביב , 1996, עמ' 33-32.
[50] . פדהצור, ר.- ניצחון המבוכה, מדיניות ישראל בשטחים לאחר מלחמת ששת הימים. ביתן, יד טבנקין. תל אביב, 1996.עמ' 33.
[51] . פדהצור, ר. – ניצחון המבוכה, ביתן, יד טבנקין, תל אביב 1996. עמ' 55.
[52] . שם, עמ' 85.
