כשנכנס לוי אשכול לתפקיד ראש הממשלה, ביוני 1963, שררה רגיעה ביטחונית בגבולותיה של מדינת ישראל. הדעה היתה כי בניגוד לבן-גוריון, אשכול לא יחזיק גם הוא בתיק הביטחון, וימנה לתפקיד שר הביטחון אדם בעל רקע מתאים לכך. אשכול הפתיע והחליט, כמו קודמו, לכהן גם כשר הביטחון. ב-25 בדצמבר 1963 מינה אשכול את יצחק רבין לרמטכ"ל.
תחילת כהונתו הראשונה של אשכול כראש ממשלה היתה תקופה רגועה מבחינה ביטחונית. הדגש הושם על רווחה ופיתוח. ב-10 ביוני 1964 נחנך המוביל הארצי, מפעל חייו של אשכול – הובלת מי הכינרת לנגב לצורכי שתיה והשקייה. היה זה אות לכך שהמדינה פונה לכיוון של נושאי פנים, ולא מתמקדת עוד בבעיות ביטחון.
בגבול ירדן שרר בראשית כהונתו של אשכול שלום דה-פקטו, תוצאה של מגעים סודיים עם חוסיין מלך ירדן שנוהלו באותן שנים.
הקמת הפתח' – ארגון הטרור הפלשתיני
אלא שהשקט היחסי הופר בראשית שנת 1965, בעקבות הקמת הפתח' – אירגון הטרור הפלשתיני בראשות יאסר ערפאת, שקיבל גיבוי בעיקר משלטונות סוריה. פעולותיו הראשונות היו ניסיונות חוזרים ונשנים לחבלות כנגד המוביל הארצי.
בעיות הביטחון שבו להטריד את ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול. בין ינואר 1965 – פעולת הטרור הראשונה של האירגון נגד המוביל הארצי, לחודש מאי אותה שנה, הספיק הארגון לבצע 9 פעולות או ניסיונות חבלה בנפש וברכוש, שכולן יצאו מגזרת ירדן. בפעולת טרור של הנחת מיטען בקיבוץ רמת הכובש בשרון אור לכ"ג באייר תשכ"ה, 25 במאי, נפצעו ארבעה אנשים. בפעולת חבלה נוספת, של הנחת מיטען בעפולה אור לכ"ח באייר תשכ"ה, 27 במאי, נפצעו אם ושני בניה.
ממשלת אשכול וצמרת צה"ל ראו את ירדן כאחראית לפיגועים, כיוון שהמחבלים יצאו משטחה. בצמרת הביטחונית הבחינו בין פעולות המתבצעות משטח סוריה, בגיבוי מלא של השלטונות הסורים, לבין אלו המתבצעות משטחי ירדן ולבנון, בניגוד לרצון המלך ואנשיו, אבל בתמיכת האוכלוסייה המקומית החיה באזורי הגבול, שהעניקה למחבלים סיוע ומקומות מסתור. לכן הוחלט שפעולות התגמול יבוצעו כלפי ירדן ולבנון, למרות שמקורן בסוריה, אבל הם יכוונו נגד יערים אזרחיים ולא נגד יעדים צבאיים או ממשלתיים.
פעולות תגמול
אשכול התלבט רבות לפני שנתן את אישורו לפעולות אלו. הוא חשש שהן תיגרומנה להתדרדרות למלחמה, התדרדרות שהיתה למעשה מטרתו של ארגון הפתח'. לכן, בטרם אישר את המלצת הדרג הצבאי לפעולה מסוימת, הוא דרש לבחון בסבלנות כל פרט ופרט, בעיקר בכל הקשור למספר הנפגעים האפשרי והסיכון לכוחות צה"ל. פעמים לא מעטות הוא לא אישר פעולות תגמול, מחשש שהן עלולות להביא להסלמה מסוכנת ואולי אפילו למלחמה.
אבל אחרי הפיגועים במאי 1965 הבין אשכול שאין לו ברירה. הוא הורה לחדש את פעולות התגמול – הפעם נגד ירדן. על פי שיטתו, בניגוד לפעולות התגמול של שנות החמישים לפני מבצע סיני, אשר כוונו כנגד יעדים צבאיים וחיילים מצבא האויב, הורה אשכול לפעול כנגד יעדים אזרחיים – תוך הקפדה מירבית שלא לפגוע בנפש.
שלושה יעדים ב'צוק סלע'
המבצע הראשון היה מבצע 'צוק סלע' – הפעולה מאז מבצע נוקייב נגד הסורים בשנת 1962, עדיין תקופת בן-גוריון.
בכ"ו באייר תשכ"ה, 27 במאי 1965 בשעה 19:30 בערב, יצאו לוחמי צה"ל לפשיטה בשטח ירדן, כשהם מצויידים בהנחיה מפורשת להימנע מפגיעה באזרחים. הכוחות פגעו ביעדים אזרחיים בקלקיליה ובג'נין ביו"ש וכן בחווה ליד העיירה שונה ממזרח לירדן, ששימשה בסיס יציאה ואימונים של אל פתח.
עם תום מבצע "צוק סלע" אמר הרמטכ"ל יצחק רבין: "ניתן לשגע את המדינה בהטרדה ובמלחמה זעירה. הדבר יכול להתבצע על ידי כמה עשרות "גזלנים". כולנו זוכרים מה התרחש בארץ ערב מבצע 'קדש', בתקופת הפעילות של הפדאיון – את הפחד בדרכים, את המתיחות ביישובים שלאורך הגבולות וכיוצא באלה. אין אנו יכולים בשום פנים לסבול דברים מעין אלה. לכן החלטנו להגיב. בחרנו הפעם בפעולה נגד יעדים אזרחיים, שתכליתה אזהרה ולא בשיטה שהייתה מקובלת במבצע "קדש". פגיעה ביעד כמו משטרה אינה הפתרון יחיד. אדרבה אסור לנו להיכנס "לשטנץ" קבוע של פעולה, אלא להפתיע הן ביעדים והן בשיטה… אסור שנגרר להשיב על מעשי החבלה בדרך שמשלחי החבלנים חפצים שננקוט בה".
אולם בירדן לא נמצאה אוזן קשבת לדבריו. שלושה ימים לאחר מכן, ב-31 במאי, פתחו חיילים ירדנים באש על אזרחים בשכונת מוסררה בירושלים, הרגו שניים מהם ופצעו ארבעה. למחרת פוצצו אנשי אל פתח בתים בקיבוץ יפתח הסמוך לגבול עם לבנון, ובקיבוץ בית גוברין, ליד גבול ירדן. בנאום בכנסת אמר אשכול את אימרתו המפורסמת "הפנקס פתוח, היד רושמת, העין פקוחה והמוח שוקל".
בשלושת החודשים שלאחריהם, בוצעו 8 מעשי חבלה נוספים על אדמת ישראל. אירגון הפת"ח לקח על עצמו את האחריות לפיגועים. ירדן, שהמחבלים יצאו וחזרו לשטחה, לא נקטה שום אמצעים נגדם, וגם כשעצרה מחבלים של הפתח' שיחררה אותם כעבור זמן קצר. הרושם היה שבירדן לא מבינים את חומרת מעשי החבלה של הפתח', ואשכול אישר לבצע פעולת אזהרה בקלקיליה – מבצע "יהלום". אור לח' באלול תשכ"ה, 5 בספטמבר 1965, פגעו צנחני צה"ל ב-11 משאבות מים באזור קלקיליה. במהלך הפעולה הכוחות כמעט שלא נתקלו בהתנגדות מצד הצבא הירדני. רק חייל ירדני אחד ואזרח אחד נפגעו במהלך המבצע. הייתה זו הפעולה הראשונה של סיירת מטכ"ל שכללה לחימה.
המבצע הבא, "מאזניים", אור לג' בחשון תשכ"ו, 29 באוקטובר 1965, כוון נגד לבנון. כוחות של צה"ל פשטו על הכפר חולה בשטח לבנון, ממערב לקריית שמונה, ופוצצו את בית המוכתר ומתקני מים מקומיים.
בעקבות הפעולות הללו חלה רגיעה זמנית בפעילות ארגון אל פתח למשך מספר חודשים.
"רצינו לצבוט לכלה, והכנסנו מכות רצח לחותנת"
בליל שבת אור לי' באייר תשכ"ו, 30 באפריל 1966, בוצע מבצע קלעת הקרוי גם מבצע יוסף. כוחות מחטיבת גולני פעלו כנגד ממלכת ירדן בכפר קלעת שממזרח לירדן, מול מושב חמדיה שבעמק בית שאן. כתגובה על חדירה שבוצעה משטח הממלכה. לצה"ל היו 3 פצועים קל. לירדנים היו 11 הרוגים: 4 חיילים, 3 אנשי המשמר הלאומי, 4 אזרחים כנראה גם מירי של הירדנים. הפעולה בוצעה במקביל לפעולה בחרבת רפעת שבדרום הר חברון, שם פוצצו עשרה בתים ללא נפגעים משני הצדדים.
ממשלת אשכול קיוותה שהירדנים הבינו את המסר. בכ"ז בחשוון תשכ"ז, 10 בנובמבר 1966, בכנס של חטיבת הצנחנים, הכריז לוי אשכול: "החוטים של מבצעי הרצח והחבלה מובילים לסוריה, אך אין להתעלם מאחריותן של מדינות ערב האחרות, בהן מקבלים המרצחים מחסה ומשטחיהן הם פושטים לשטח ישראל".
בירדן לא הבינו את המסר. למחרת, ליל שבת אור לכ"ט בחשוון תשכ"ז, 11 בנובמבר 1966, סמוך לחצות, עלה על מוקש סיור של גדוד 890 באזור הר בדר בדרום הר חברון. כל נוסעיו נפגעו ושלושה חיילים נהרגו: רב"ט משה קלגסברון, והטוראים גמדיש אברני ודניאל צלמייסטר.
המסקנה בצה"ל היתה, שתושבי הכפרים בהר חברון מסייעים למחבלים. אשכול אישר את פעולת התגמול שבאה ביום למחרת. המשימה הייתה להצביע על אזור הר חברון כמקום המועד לפורענות ולדרבן את משטרו של המלך חוסיין לפעול כנגד כוחות אלו הנתמכים על ידי מצרים, ובכך להביא לניגודי אינטרסים בין מדינות ערב. בנוסף, היה חשוב להראות כי ישראל מגיבה לפורענות, איננה חלשה או קלה לפגיעה ולאותת למצריים וסוריה לשקול מעשיהן בכובד ראש.
חוסיין, אגב, העביר לישראל מסר ברור בצינורות שונים, חלקם אמריקנים, וחלקם ישראלים, שהוא מטפל בהענשתם של האחראים לפיגועים שבוצעו קודם לכן בישראל. באחת הפגישות החשאיות שקיים חוסיין עם יעקב הרצוג, היועץ המדיני של ראש הממשלה אשכול, באמצע שנות השישים בלונדון, הדגיש המלך הירדני את התחייבותו לעשות כל אשר לאל ידו כדי למנוע את חימום הגבול. הוא רק ביקש להתחשב בקשיים שלו במאבקו בארגונים הפלשתיניים. הצבא הירדני אכן נקט צעדים רבים כדי למנוע פעולות חבלה משטח ירדן, כולל מעצרים של אנשי פת"ח ופיקוח הדוק על הגבול עם ישראל.
בספטמבר 1965, קיים חוסיין פגישה חשאית בפריס עם שרת החוץ גולדה מאיר, על סף סיום תפקידה. חוסיין סיפר לגולדה וליעקב הרצוג שנילווה אליה על המאמצים הגדולים שהוא עושה למנוע חדירת מחבלים מגבול ירדן. הוא ביקש שישראל תרסן את עצמה ולא תגיב בפעולות תגמול שעלולות להחליש את מעמדו מול אש"ף. גולדה מאיר ויעקב הרצוג הבטיחו לו שישראל תכבד את מבוקשו.
אבל דעת הקהל לא היתה מוכנה לקבל השלמה עם פיגועי טרור, ואשכול הורה לצה"ל להכות במחבלים הפלשתינים.
אשכול אישר לבצע פעולה תגמול קטנה, אבל צה"ל בפיקודו של יצחק רבין יצא בכוח גדול, נתקל בגדוד ירדני והתפתח קרב בו נהרגו עשרות ירדנים ונהרסו יותר מ-40 בתים. לכוחותינו היה הרוג אחד, מג"ד גדוד 202 של הצנחנים, סא"ל יואב שחם ז"ל ועשרה פצועים. אבידות הצד הירדני הסתכמו ב-14 חיילים הרוגים, 37 פצועים ושני חיילים אשר נלקחו בשבי.
אשכול מאד לא אהב את התוצאה, ובשיחה עם הרמטכ"ל רבין אחרי הפעולה אמר בהומור האופייני לו: "אני התכוונתי לצבוט את החותנת (סוריה) ואתם נתתם מכות רצח לכלה (ירדן)".
בפומבי דיבר אשכול כמובן אחרת, כשאמר כי "אנו מקווים כי הלקח יובן על ידי שלטונות דמשק, וכי אלה שבידיהם ההשפעה ייעצו לממשלת דמשק לשמור על השקט בגבולות".
בישיבת ממשלה שדנה בפעולה ביקרו שרים אחדים בחריפות את הרמטכ"ל רבין. הרמטכ"ל השיב: "לא יכולתי לדעת שהירדנים ינהגו בחוסר תבונה כזה ויפתחו באש על כוח עדיף בהרבה". לפי הביוגרף שלו, רוברט סלייטר, בעיניים דומעות הציע רבין להגיש את התפטרותו. אשכול דחה את הצעתו. ראש הממשלה אומנם גונן עליו (ועל עצמו, גם אם לזמן קצר בלבד), אך החליט מאז להצר את צעדיו. אחרי הפשיטה לסמוע לא אישר אשכול לצה"ל לבצע שום פעולת תגמול – עד מלחמת ששת הימים – אף על פי שפיגועי הטרור נמשכו. לפי אל"מ בדימוס ד"ר עמי גלוסקא, שחקר את תפקוד הממשלה באותה תקופה: "פעולת צה"ל בסמוע נחשבה בעיני הדרג המדיני כטעות קשה… הממשלה הגיעה למסקנה כי שגתה בכניעתה לעמדת הצבא".
המהלך שהוביל למלחמת ששת הימים
לפעולת סמוע היתה תוצאה נוספת לטווח רחוק. היא הגבירה את האיבה והעויינות בין ירדן לבין סוריה ומצרים – בעיקר מצרים. חילופי גידופים וקללות מעליבות בין המדינות נשמעו בתחנות הרדיו של כל מדינה.
וכך, כאשר 'קול קהיר' השמיץ את המלך חוסיין שאינו מסוגל להגן על האוכלוסיה הפלשתינית שבאחריותו, השיב הרדיו הירדני לשליט מצרים בהעלבה משלו: 'אתה מדבר? אתה הרי מסתתר מאחרי הסינור של כוח האו"ם היושב ברצועה. נראה אם תעזו להפסיק את השיט הישראלי במיצרי מפרץ עקבה'. ראש ממשלת ירדן ואספי תל, שעתיד יהיה להירצח 5 שנים אח"כ בקהיר, אמר במסיבת עיתונאים בח' בכסלו תשכ"ז, 21 בנובמבר 1966 בלעג כלפי נשיא מצרים נאצר: "ירדן מתייחסת בהבנה למוגבלות הנובעת מנוכחות כוחות האו"ם בסיני…"
זו היתה אחת הסיבות שכאשר החלה גואה המתיחות בין ישראל ומצרים בחודש מאי 1967, אחד הצעדים הראשונים של נאצר היה סילוק כוח האו"ם מבסיסיו, ולמעשה מהשטח כולו, ובהמשך חסם את מיצרי טיראן לשיט ישראל – צעד שהוביל ישירות למלחמת ששת הימים.
והיתה תוצאה נוספת: חוסיין טען שישראל בגדה בו, והתעלמה מהתחייבותו לגולדה מאיר וליעקב הרצוג בפגישתם החשאית בספטמבר 1965, כי הוא מקיים מאמצים גדולים למנוע חדירת מחבלים מגבול ירדן. גולדה מאיר ויעקב הרצוג הבטיחו לו כזכור שישראל תכבד את מבוקשו. בפעולת סמוע הוא ראה הפרת הבטחה ישראלית. לכן כאשר החלה גואה המתיחות עם ישראל במאי 1967, הוא ראה עצמו חופשי להצטרף למצרים וסוריה במלחמתם בישראל – ובמו ידיו גרם לאובדן יהודה ושומרון משליטתו, והעברתם לשליטה ישראלית, ולימים לרשות פלשתינית שקמה בחלקם.
מחבר: חגי הוברמן
