לוי אשכול, לפני הכל, היה בראש וראשונה איש התיישבות אמיתי בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. בשנת 1920, בהיותו בן 25, נמנה אשכול עם מייסדי קיבוץ דגניה ב' בו היה חבר במשך שנים רבות. בשנים הראשונות היה מרכז ענף הירקות. באותו זמן נמנה אשכול עם מייסדי הסתדרות העובדים הכללית ונבחר לשמש רכז ההסתדרות החקלאית. מכאן ואילך נשאב לפעילותו הציבורית עד הגיעו לתפקיד ראש הממשלה.
בסוף 1948 נבחר אשכול לראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, תפקיד שהמשיך למלא גם בשנים שכיהן כשר בממשלה, עד שנת 1963 – כשהתמנה לראש הממשלה. אשכול יזם הקמת קרוב לארבע מאות יישובים חדשים במשך ארבע השנים הראשונות לקיום המדינה.
בשנת 1949, השנה הראשונה לקום המדינה, החל גל העליה הגדול למדינה הצעירה, ולוי אשכול, כראש מחלקת ההתיישבות, היה האיש שנצרך למצוא פתרון ליישב מאות משפחות של עולים חדשים, שנהרו בהמוניהם מכל גלויות העולם. אשכול מצא לעולים פיתרון מקורי: הכפרים הערביים הנטושים.
בביוגרפיה שכתב בשנת 2004 הביוגרף יוסי גולדשטיין על לוי אשכול הוא מספר: "פתרון דומה לשיכונם של העולים, ולמציאת מקורות פרנסה, היה בהפנייתם ליישובים פלשתיניים נטושים. אשכול חשב שבנוסף לקורת הגג שתימצא להם שם, הם יוכלו גם לנצל את אמצעי הייצור שהשאירו אחריהם הפליטים. באחד מסיוריו התכופים ברחבי הארץ, כנראה בראשית נובמבר 1948, הוא הגיע עם פמליה מאנשי "המחלקה להתיישבות" ובראשה רענן ויץ, לאיזור גזר. לימים סיפר כיצד הם עברו "ליד הכפר ביריה, כפר קטן בראש גבעת סלעים, החולש על הכביש בואכה לטרון ומוקף שדות רחבים. הכפר שונה מכל אלו שראינו בדרום: בתיו בתי אבן, ורשמם – יציבות. הבריק רעיון במוחי. עצרתי את המכונית. 'הבה נבקר בכפר הזה, יש לי רעיון העשוי לעזור לנו מן המצוקה', אמרתי לרענן. עדיין לא ידעתי את הפרטים אבל האמנתי בחוש שהשממה והעזובה נושאות בחובן פתרונות לקיבוץ הגלויות. חשתי שבמרחביה נמצא תושיה להנחיית זרם העליה הגואש, ולהבאת ידיים עובדות אל השדות המשוועים בעת ובעונה אחת. קיוויתי שבהעדר ברירה יימצא השביל המעשי להוצאת אלפי משפחו עולים מן המחנות הגדולים שהותאמו לקליטתם'".
הלבטים המוסריים של אשכול
מוסיף גולדשטיין ומספר: "אשכול, בהיותו איש מוסרי בערכיו ובתפיסתו האנושית, היה מודע לעוקץ שברעיון. הוא הבין שנטישת מאות אלפי פלשתינים את בתיהם וכפריהם היתה צעד זמני, שלאחריו הם עוד יבקשו לשוב אליהם בחזרה. המעשה שביקש לעשות – נישולם מאדמתם ומבתיהם, שבהם חיו אבותיהם מאות בשנים – היה על פניו פגום מיסודו מבחינה מוסרית, אך הוא הצדיק את גישתו במספר טעמים. מבחינת הפלשתינים, ומדינות ערב בני בריתם, הרי הם ביקשו להרוס מן היסוד את היישוב היהודי בארץ-ישראל בפותחם במלחמה כוללת. לפיכך, מן הנקודה הזאת לפחות, הבעיה המוסרית איננה קיימת. אשכול, כמו בן-גוריון שרת ואחרים בצמרת המדינה, ראה בכך את תרגומו של המושג 'הקם להורגך השכם להורגו'. זאת למרות שהיה ברור כי מאות אלפי הפלשתינים הכפריים גורשו בחלקם על ידי הצבא, או נטשו בבהלה את כפריהם לאחר שמנהיגיהם, ברוב איוולתם, הבטיחו להחזירם לאחר גירוש 'האוייב הציוני'…"
חודש לפני-כן, ב-11.12.48, קיבלה עצרת האומות המאוחדות את החלטה 194 בה נקבע כי "הפליטים החפצים לחזור לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם – יש להתיר להם לעשות זאת בתאריך הפרקטי הקרוב ביותר, ויש לשלם פיצויים בעבור רכושם של אלה הבוחרים שלא לשוב ובעבור אבדן או נזק לרכוש…".
מוסיף גולדשטיין וכותב: "…נמצא, אם כך, שאשכול הצדיק בנימוקים שונים לא רק את עובדת יישובם של רבעים עירוניים ומאות כפרים פלשתיניים נטושים, אלא גם את מניעת חזרתם של הפליטים לאדמותיהם ולבתיהם, והפכית פליטותם לעובדה של קבע. יתרה מזאת, אם עד דצמבר 1948 היתה מדיניות ממשלת ישראל באותם נושאים סבילה, הרי שמאז קבלתה של החלטת האו"ם 194, בנושא שיבת הפליטים לאדמותיהם, הופעלה מדינות פעילה. ביוני 1949 כבר התבטא אשכול, בפני חברי הנהלת הסוכנות, כי 'עלינו ליצור תנאים כאלה שאפשר יהיה להסביר לכולם, כי החזרת ערבים לארץ אינה מעשית'.
"'עזבנו את המכונית', המשיך אשכול לתאר כיצד עלה רעיון יישוב הכפרים הפלשתיניים הנטושים, 'ויצאנו לתור ברגל את הכפר וסביבותיו… לאחר שסיירנו בכל הכפר מצאנו כמה עשרות בתים, העשויים לאחר תיקונים מסויימים להוות מקלט למשפחות עולים, פה בכפר הערבי במרחבי השדות… חזרנו למכונית. אחזנו שוב בהגה ועד לירושלים הוספנו לטוות את חוט הרעיון החדש. הרי בארץ מאות כפרים עזובים ואף אם נוציא מן החשבון את הכפרים הבנויים חימר, אשר ודאי לא יתאימו למשכן תרבותי, עדיין יישארו עשרות ואולי מאות כפרים בנויים אבן, דוגמת כפר ביריה. יש להסתער עליהם ולהכינם לקראת החורף המתקרב, להעביר לכל אחד מהם עשרות משפחות ועם מדריכים מבין המושבים והקיבוצים הוותיקים. כל קבוצה כזאת יש לצייד במכשירי עבודה ולהתחיל בעיבוד השדות. חשבון זה כולו חיוב: העולים יושבים במחנות, פרנסתם עולה לסוכנות היהודית בכסף רב, ואילו את השדות אין להשאיר בשיממונם…"
בג' באדר תש"ט, 4 במרס 1949, שבוע לפני 'מבצע עובדה' לשיחרור אילת שסיים את מלחמת העצמאות, הוביל אשכול, בתפקידו כמנהל "המחלקה להתיישבות" בסוכנות היהודית, החלטה על יישוב 1665 משפחות עולים ב-20 יישובים ערביים נטושים, אלו שהפלשתינים כיום דורשים לממש בהם את "זכות השיבה" ללא פשרות. המטרה היתה כפולה: למצוא פתרון נאות למשפחות העולים כולל תעסוקה, ולחסל בחיתוליה תוך כדי כך את הדרישה ל"זכות השיבה".
20 הכפרים שיושבו בידי עולים היו עין-כרם (כיום שכונה ירושלמית ללא עוררין), מלחה (אף היא שכונה ירושלמית), איקרית בגליל (מושב גורן כיום), תרשיחא (כיום חלק ממעלות), קולוניה (כיום היישוב מוצא ממערב לירושלים), לוד, רמלה, בסה (הלוא היא בצת בגליל המערבי), סופסף (כיום הכפר ספסופה בגליל), תרביחה (בגליל, כיום מושב שומרה בגבול לבנון), סוחמתה (כיום מושב חוסן באיזור מעלות) דיר אל-קאסי (כיום מושב אלקוש בגליל העליון), מג'דל (היא אשקלון של היום), אינזים, עקיר (עקרון של היום), קוביבה (כפר הנגיד ליד רחובות), יבנה, מסמיה (כיום צומת ראם), וזרנוגה (כיום שכונה בתוך רחובות, ליד קבוצת שילר).
כך, "בלי בג"ץ ובלי בצלם", נמצא פתרון הן לעולים החדשים שנדרש עבורם פתרון של התיישבות, והן לחשש שהפליטים הערבים יחזרו. "עלינו ליצור תנאים כאלה שאפשר יהיה להסביר לכולם, כי החזרת ערבים לארץ אינה מעשית" – הסביר אשכול כעבור מספר חודשים לחברי הנהלת הסוכנות, בראיה מרחיקת ראות, עד ימינו.
התיישבות וביטחון במלחמת ששת הימים – ואחריה
התמודדות עם ניסיון ליצור סתירה בין התיישבות וביטחון היתה לאשכול 19 שנה אחר-כך, במלחמת ששת הימים, מול שר הביטחון שלו, משה דיין. בעצם ימי המלחמה, העדיף משה דיין לעקור ממקומם יישובים בגליל, במקום לשחרר את רמת הגולן. מרדכי בר-און, שהיה ראש לשכתו של דיין במבצע סיני, מספר בספר ביוגרפי שכתב על דיין, 'משה דיין קורות חייו', כי בישיבת הממשלה בערבו של ה-8 ביוני, מוצאי היום הרביעי למלחמה, שדנה בדרישה לתקוף גם את סוריה אחרי הניצחונות על מצרים וירדן – בה השתתפו גם חברי קיבוצי הגליל, חבריו של לוי אשכול מדגניה, שביקשו לשכנע את השרים להסיר מעל ראשם את אימת הצבא הסורי – אמר דיין: "נכון שהסורים ממררים את חיי יישובינו בגבול הצפון, אולם אם אין אנשי היישובים יכולים לעמוד בכך, והכרחי לשנות את המצב, מוטב להרחיק את בנייני המשק של היישובים מן הגבול, ולא להכניס את ישראל למצב מלחמה עם מדינה ערבית נוספת" (עמ' 238).
איתן הבר, בספר 'היום תפרוץ מלחמה', שהוא מעין אוטוביוגרפיה של אל"מ ישראל ליאור ז"ל, מצטט משפט הרבה יותר חד משמעי של דיין: "אני מעדיף הזזת יישובים מן הגבול, על כיבוש הרמה" (עמ' 249). ח"כ מייקל אורן מצטט בספרו 'ששה ימים של מלחמה' ניסוח קצת שונה של דיין: "מוטב להרחיק את היישובים 20-30 ק"מ מהארטילריה הסורית מאשר להסתכן בפתיחת חזית שלישית, שתוביל להסתבכות מזויינת עם הסורים… במלחמה נדדו עשרות אלפי ערבים, ינדדו כמה עשרות ישראלים!"
יגאל אלון היה הראשון שהתעשת וקרא לעבר דיין: "אין להעלות על הדעת פינוי משקים, משום שזה בדיוק כמו ויתור על חלק מן הארץ". ואז גם אשכול התייחס לדברי דיין, וקבע: "אין ניצחון גדול מזה לסורים" (עמ' 331). למחרת, בנסיבות שעד היום לא ממש ברורות, שינה דיין את דעתו – מנהג חביב עליו, שמעולם לא חדל ממנו – והורה ישירות לאלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר, תוך עקיפת הרמטכ"ל רבין, לעלות על הרמה ולכבשה.
ביום ו' בחשון תשכ"ח, 9 בנובמבר 1967, חצי שנה אחרי מלחמת ששת-הימים, שלח אשכול מכתב להנהלה הציונית בירושלים, ובו הוא גילה שהממשלה בראשותו "החליטה לטפל בעיבוד קרקעות בשטחים המוחזקים". אשכול פנה להנהלה הציונית בבקשה שהנוסח שלה מעניין מאד: "הואיל וממשלת ישראל החליטה לטפל בעיבוד קרקעות בשטחים המוחזקים, ומאחר שלמחלקת ההתיישבות של ההסתדרות הציונית ניסיון של עשרות שנים בהקמת יישובים חקלאיים, אבקשך לדאוג לכך כי מחלקת ההתיישבות של ההסתדרות הציונית תסייע בידי ממשלת ישראל בביצוע תוכניות אלו בשטחים האמורים".
לא היה זה סתם הגיג מחשבתי של ראש-ממשלה, אלא הנחיה לביצוע. כלומר: אשכול, שמצד אחד היה "יונה" שלא שלל נסיגה משטחי יש"ע סיני והגולן תמורת הסכם שלום, אבל מצד שני היה איש התיישבות אמיתי בכל רמ"חיו ושס"היו, רמז שההחלטה לעבד קרקעות פירושה, בפועל, הקמת יישובים חדשים. כוונה זו התבצעה למעשה כאשר ממשלת אשכול החלה לפתח את ההתיישבות החקלאית בבקעת-הירדן בגולן ובצפון סיני – אבל לא בשומרון, איזור הררי שנתפס ככזה שאינו מתאים להתיישבות חקלאית.
איזור שאותו ראה אשכול כמתאים ביותר להתיישבות, היה רמת הגולן, שהתרוקנה במהלך המלחמה מאוכלוסייתה הערבית (למעט ארבעת כפרי הדרוזים בצפון הגולן). הנושא קיבל בעיניו עדיפות, בעיקר אחרי שהסורים דחו את כל הצעות השלום של ישראל. אשכול דירבן את הקמת היישובים הראשונים בגולן. מאוחר יותר השלים עם ההתיישבות בגוש עציון ובחברון, ותמך בהתיישבות בבקעת הירדן. בשלהי ממשלתו של לוי אשכול, בין מלחמת ששת הימים לפטירתו, הוקמו קיבוץ כפר-עציון, ההתיישבות בחברון שהפכה לקרית ארבע, נח"ל גולן שיהיה לימים קיבוץ מרום גולן וקיבוץ גשור ברמת הגולן, היאחזויות הנח"ל נח"ל ים ונח"ל סיני בצפון חצי האי סיני, יישובי בקעת הירדן מחולה וארגמן, קיבוץ קלי"ה בצפון ים המלח והיישוב צופר בערבה. היסודות להתיישבות ביש"ע סיני והגולן הונחו בימי ממשלתו האחרונה של לוי אשכול.
כתיבה: חגי הוברמן
