"נוסיף לבנות חברה
בה יוכל כל אדם
לפתח את מלוא יכולתו
לתרום את תרומתו לכלל,
חברה שכל אזרח יתגאה בה,
כל יהודי ירצה להזדהות איתה
וכל אדם יכבד אותה." (לוי אשכול[1])
מוקי צור:" אשכול היה ראש הממשלה האהוב עלי מכולם. זה היה דבר גדול שלראש הממשלה היה הומור!"[2].
המחרשה הגדולה / נתן אלתרמן
"תחת מחרשת המתיישב החדש נמצאים היום קרוב למיליון דונמים"
(אשכול בכנסת 1952)
"…הנה בהר עולה היא, במדרון גולשת,
הנה היא בתגרה בהשתלח מדון,
בוהה ועזובה, רוכלת ורועשת,
גוחנת על כירה, עודרת וחורשת,
כותבת אלף-בית בצריף המועדון.
הה מחרשה גדולה! שניה תהפוכנה
לא רק שורשי שדה עד גבול גבעות גופרית.
בה יחרשו הווי ודמות, צורות ותוכן,
בה יחרתו אמות מידה ואבני-בוחן.
ופני דיבור עברי ומנגינה עברית.
גם אנו נעבור תחתיה! אין עמנו
כי אם ברירה אחת! מנגד לעמוד
עד נבלע בתוכה ולא נדע כי באנו,
או ברית עמה לכרות, כי אל אחד בראנו…
ומי שווה יותר יאמרו האלומות".[3]
ראשית דרכו של לוי אשכול
לוי אשכול (שקולניק) עלה ארצה בשנת 1914 מאוקראינה והיה מאחרוני העלייה השנייה. כאיש תנועת "צעירי ציון" עלה ארצה בגיל 19. החלטה אותה קיבל בעקבות פגישתו עם יוסף שפרינצק.[4] לרצח משה ברסקי מדגניה א' בידי ערבים בדרכו להביא תרופה מהרוקח במנחמיה הייתה השפעה על החלטתו לעלות[5] ארצה. בגיליון "הפועל הצעיר" התפרסם מכתבו של האב השכול המודיע לקבוצה כי הוא שולח ארצה את בנו השני למלא את מקומו של האח שנפל.
ראשית עבודתו הייתה במושבה פתח תקווה שם נבחר להיות אקונום מטבח הפועלים וחבר הוועד. משם המשיך עם מאיר רוטברג לקלנדיה (עטרות). עם קבוצת "עבודה" נדד בארץ והתגייס לגדוד העברי הארבעים במלחמת העולם הראשונה בניגוד לעמדת מפלגתו "הפועל הצעיר" ששללה את הגיוס לצבא הבריטי. ב-1920 עלה עם חבריו מכפר אוריה שבשפלה להתיישבות בקבוצת דגניה ב' שבעמק הירדן. בקבוצה היו עשרים בחורים וחמש בחורות שהוגדרה כקבוצה לשנה אחת. לרשותם עמדו לעיבוד 1,200 דונם אדמה. הגשמה של רעיון הקבוצה הקטנה שכולה מסבה לארוחה סביב שולחן אחד.[6] למרות שסבלו משודדים ומבדואים הצליחה הקבוצה לסיים את השנה ברווח. אשכול התחיל בפלחה, עבר לגן הירק והמשיך כגזבר הקבוצה. הישגו הגדול היה סיום השנה התקציבית הראשונה, שנת הרזון, בלי הפסדים.
בשליחותו בוועידה בינלאומית של הקואופרציה במוסקבה הוא למד מאחיו על מות האב בידי פורעים לבנים בזמן המהפכה, התעמת עם נשיא הועידה על רצונם של השליחים מארץ ישראל לברך בעברית מה שעלה לו במניעת ויזה לביקור אצל אימו החולה.
במועצה החקלאית ב-1922 קרא לחיי עבודה עצמית, בלי תמיכה וזהו העיקר! . כל זאת מתוך קריאה לתכנון העלייה, כמו גם תכנון ההתיישבות ולסדר ולתוכנית בהן. מוזר היה לגלות זאת אצל מי שיואשם בשנות החמישים ב"התיישבות מבוהלת" בלחץ ההמונים העולים ארצה.
דרכו להנהגה הלאומית עברה במרכז החקלאי, במקורות, בעמידה בראש ועדת ההתיישבות בקונגרסים הציוניים החל בשנת 1931, ב"הגנה", במועצת פועלי תל אביב, בהקמת אחת עשרה הנקודות בנגב בתש"ז, במשרד הביטחון, בסוכנות היהודית ובמשרדי החקלאות והאוצר ועד לראשות הממשלה[7]. דווקא הבנתו את אנשי הזרמים האחרים בהתיישבות (המושבים והקיבוץ הגדול) העידה על פתיחותו לבעלי עמדות שונות ברוח הסיסמא שנהג לבטא באידיש: "היה אדוק ככל שתרצה, אך אל תהייה משוגע"[8]. הוא נשמע אופטימי גם בהמשך כשהכריז:
"גם המצב המשקי וגם הפסקת הוויכוח הפנימי על צורות ההתיישבות, מעידים על בגרותנו ההתיישבותית. בכוחנו זה אנחנו מוכנים לכיבושים חדשים בשדה החקלאות, אשר עיני כולנו נשואות אליה בשעה קשה זו"[9].
הנה כמה סיפורי הימים הראשונים של אשכול בדגניה מתוך ספרה של בתו עפרה נבו-אשכול: "אשכול של הומור"[10].
תקיעת כף
לקראת נסיעתו כציר לקונגרס היהודי, הוחלט בדגניה לתפור לאשכול חליפה, וזו שימשה אחר כך את חברי הקבוצה כל פעם שמישהו מהם נזקק לבגד ייצוג. החנות לבגדי גברים באותה תקופה הייתה "כהנא" , ברחוב הרצל בתל אביב. אשכול נכנס להזמין חליפה, וכשהגיעו למחיר דרש כהנא שש לירות. התמקח איתו אשכול והתמקח ולבסוף נעתר כהנא להפחתת לירה מהסכום, ובלחיצת יד אמר אשכול: געמאכט!. כשבא לאחר זמן לקבל את החליפה הושיט לכהנא ארבע וחצי לירות. התפלא כהנא ואמר: הרי סיכמנו בתקיעת כף על חמש? ענה אשכול: "וכי לא ראית שחסרה לי חצי אצבע?".
תרגול
בהיותו ראש הממשלה ניהל בפגישה עם חברי דגניה ויכוח ארוך על המצב אחרי מלחמת ששת הימים. בני שיחו הטיחו בו ביקורת קשה. בצאתו מן הפגישה שמע אותו חבר אומר: "מחר יש לי צרות בכנסת. טוב מאוד, השחזתי את לשוני. זה דווקא לא רע".
את בואו לקבוצה בשבת או בחג היו החברים מנצלים לשיחות שרובן נסבו על הבעיות שהעסיקו את המדינה ואת המפלגה. הוא היה מספר לחברים על אירועים שונים, ושומע מהם עצות ואף טענות. סיפר דוד רוזנפלד:
"בתחילת שנות החמישים קניתי רובה פיני ב-140 ל"י (סכום ניכר באותם ימים), אלא ש-40 ל"י מתוך הסכום שולמו כמכס. כאשר פגשתי את אשכול בדגניה אמרתי לו: "אתה לא יכול להוריד את המכס? השיב לי אשכול: "לשלם לאיזה גוי פיני 100 ל"י לא איכפת לך, על זה אתה שותק. אבל על 40 ל"י שאתה נותן לי, על זה אתה צועק!".
במסיבה לכבוד בחירתו לתפקיד ראש הממשלה שערכו חברי דגניה ב' אמר אשכול : "דגניה היא אהבתי הראשונה…אך בכל פעם שיש לי החלטה קשה, ואני צריך להחליט, אני שואל את עצמי איך הייתה דגניה פותרת את הבעיה".
חינוך בגן הילדים
לאשכול הייתה אצבע קטועה בכף ידו השמאלית. היא נקטעה כאשר בתור ילד הכניס את ידו למכונת דייש. הוא נהג לספר שגם לחצי האצבע נמצא שימוש מועיל: הגננת בדגניה ב' הייתה קוראת לו לגן הילדים, וכדרך אגב מראה לפעוטים את כף ידו ואומרת: "אתם רואים ילדים, מה קורה כאשר מוצצים את האצבע כל היום? הנה אבא של דבורל'ה, כשהיה ילד מצץ את האצבע ולא רצה להפסיק. מצץ ומצץ, עד שנעלמה לו חצי אצבע". זו הייתה תרומתי לחינוך הילדים בדגניה ב', התלוצץ אשכול.
אשכול בוועידת ההקמה של ההסתדרות הכללית בבניין הטכניון בחיפה בשורה השביעית. פנקס חברותו בהסתדרות העובדים נשא את המספר 36.
מכתב ב"מכתבים למערכת" ב”מעריב" מאת הורה של חייל.
"בני ששירת בחיל הצנחנים חזר בבוקר חורפי לאחר סדרה מפרכת, וחיכה לטרמפ בכביש חיפה, גשם דק הרטיבו, אך נהגי המכוניות הרבות עברו ביעף ולא שמו לב לידו המושטת. לפתע נעצרה על ידו מכונית הדורה ומבריקה, דלת נפתחה וקול קרא מן המכונית: תיכנס בחור, מהר. הבן נבוך לרגע מפני שנעליו היו מכוסות בוץ, מדיו רטובים ומזוהמים ותרמילו נוטף מים. אך הקול חזר וזרז אותו: "אין דבר בחור, היכנס, אבא שלך משלם בעד זה…" רק כשהתיישב בזהירות על מושב הקטיפה הכיר את היושב לפניו ליד הנהג. היה זה לוי אשכול, שר האוצר דאז, שסובב את ראשו לעבר החיל ובחיוך מרגיע קרץ בעינו".[11]
מנהג הנסיעה בטרמפים האסור היום על חיילים בפקודה היה מקובל מאוד בשנות החמישים-שישים. חטיפת חיילים בידי מחבלים מחופשים הביאה לאיסור על הנסיעה בטרמפים. בסיירת צנחנים כמו בחטיבת הצנחנים כולה ובגדוד הנח"ל המוצנח במיוחד, שירתו אז רבים מבני התנועה הקיבוצית.
אברהם רוזנמן כינה אותו ואת ראשון מנהלי המחלקה להתיישבות ארתור רופין ה"שמשים"- מלשון מי שמשמשים בתפקידם כמנהיגי ההתיישבות שהביאה לנו לימים את המדינה. כך הוא נתפש בעיני הציבור כאיש כלכלה הדואג לכסף הציבורי וליעילות השימוש בו. אבל היה בו גם הממד החברתי בדאגתו לביסוסו החברתי של הכפר היהודי. כך בוועידת ההסתדרות הרביעית התייחס לנושא החוזר של קיבוץ-מושב ועמד על עמדתו הבסיסית: "לתנועתנו שתי זרועות: זרוע הקיבוץ וזרוע המושב". את שני עמודי בניין אלו ראוי לבדוק מדי פעם[12].
ב-1937 הצליח להגשים את חזון חברת המים הגדולה בהקמת חברת "מקורות" כשיו"ר הראש נבחר ארתור רופין. החברה הניחה קו מים במערב עמק יזרעאל מכפר חסידים ועד לקיבוץ שריד. פתח למפעלי מים שהחברה עוד תקים בכל רחבי הארץ.
ב-1941 הוא פעל להקמתן של י"א הנקודות בנגב (קמו רק ב-1946). להפתעתו בישיבה משותפת של הנהלת המחלקה להתיישבות והנהלת קק"ל המתנגד החריף היה יוסף ויץ. אשכול הצליח לשכנעו ומאמץ ההתיישבות הופנה לנגב. המבצע שיצא לדרך כתגובה לתוכנית מוריסון גריידי[13] עורר התלהבות. אשכול במועצת מפא"י הזכיר לנוכחים כי עלינו לנגב בחשכת לילה ויש להקדיש את המאמץ העיקרי להשגת עצמאות מדינית שתאפשר עלייה להתיישבות לאור יום. עם הקמת הקיבוצים 'מבצע 11 הנקודות בנגב' לא שכח את הפיתוח העירוני אליו שאף ליד באר שבע כעיר עברית ("אפיקים בנגב"). ומאידך נחוצה השקיה של שטחים רבים נוספים לפיתוח ההתיישבות בארץ. במאמר בשם "גאולת המים" (הפועל הצעיר 22 .1943 11.2) הזכיר את האמת הידועה כי כדי להגביר את יעילות המשק החקלאי נחוצים מים רבים. המהפכה שקרתה מאז נתנו פיק"א 300 דונם לכל מתיישב בגליל של אדמת פלחה חרבה, הביאה עד לתכנון יחידות של 15 דונם בהשקיה ותוספת של שטח לא מושקה, כל זאת באמצעות ריכוז הון שיאפשר את העברת המים מהצפון לדרום. ערכם המכריע של המים חייב החזקתם בידי האומה לקניין-עולם. וארגונם במערכת ארצית ממנה ייהנו גם הרחוקים ולא רק היושבים ליד המעיין.
320 יישובים קמו בימים שקדמו למדינה. 520 יישובים קמו בשנות המדינה מהם 411 בשנות העלייה ההמונית. כראש ממשלת ישראל הגיב בראיון עיתונאי: "אני רוצה ששממת הארץ בגליל, בדרום ובנגב תנוצח".
ב-7.9.1948 נבחר אשכול לראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית. ראשית המעשה הייתה בעליית הכשרות הפלמ"ח לקיבוצים בגבולות הארץ מהגליל ועד הנגב. מיולי 1948 ועד יולי 1949 הקים הקיבוץ המאוחד 19 קיבוצים חדשים, חבר הקבוצות 6 קיבוצים, הקיבוץ הארצי 15 קיבוצים והקיבוץ הדתי ארבעה[14]. סך הכול 44 קיבוצים – יישובי משלט בספר. 26 מתוכם היו יוצאי התנועות החלוציות בחוץ לארץ, 13 היו יוצאי הכשרות פלמ"ח וחמישה היו "יישובי שיקום"- קיבוצים שנעקרו ממקומם עקב המלחמה והוקמו מחדש.
משרד החקלאות הצטרף למחליטים בנושא ההתיישבות ב 23,6,1948, ועדת ההנהלות שדנה בחידוש ההתיישבות כללה את: שר האוצר אליעזר קפלן (שעמד גם בראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית), לוי אשכול, אברהם גרנובסקי שעמד בראש הקרן הקיימת, יוסף ויץ שעמד בראש מחלקת הקרקעות בקק"ל, יהודה חורין ואהרון ציזלינג שהיה שר החקלאות הראשון. הדחיפה לעלייה להתיישבות באה גם מהצבא שרצה בתפיסת המקומות האסטרטגיים בגבולות[15].
ב23.8.1948 נבחר לוי אשכול בישיבת הוועד הפועל הציוני כחבר הנהלת הסוכנות וכראש המחלקה להתיישבות במקומו של אליעזר קפלן. יכולת הביצוע שלו, עיסוקו ארוך השנים בתחום ההתיישבות, כושר ההכרעה סייעו לו במילוי תפקידו הכבד. הוא כיהן בתפקידו כראש המחלקה להתיישבות כל שנות העשור הראשון לישראל ולצידו רענן ויץ כמנהל המחלקה. לצידו עבדו מדריכי המחלקה שהורחבה מאוד, עובדי מנהל ושירותים וסך הכול 1,800 עובדים (מהם 800 מדריכים בכפרים) וביניהם: לובה אליאב, בני קפלן, עמיחי קרול, יוסף גבריאלי, יצחק לוי, מתתיהו כהנוביץ, אשר בובריצקי ורבים אחרים.
מכאן פנה להתיישבות העולים ששינתה את פני ההתיישבות. בדרכו התעמת לא אחת עם התנועות המיישבות-הקיבוציות שביקשו להן "חלוצים כשלנו, שעברו הכשרה מתאימה ולא מ'החומר הזה'!".
ב 7.10.1951 הוקמה לאחר הבחירות ממשלה חדשה והוקם משרד החקלאות והפיתוח בראשו הועמד לוי אשכול. בראש מנהל החקלאות במשרד הועמד חיים גבתי ובראש מנהל הפיתוח הועמד פנחס ספיר. בינואר 1952 פרש אליעזר קפלן מתפקידו כשר האוצר והוחלף בידי לוי אשכול. החליף אותו בתפקידו כשר החקלאות פרץ נפתלי.
"הפרה – אויב העם"
ב-1958 אמר אשכול במרכז החקלאי, בדיון על הרפת שצברה עודפים וקשיי שיווק ש"בשעה זו ברור לי שהפרה הפכה להיות אויב העם". במחלקה להתיישבות ראו את הפתרון בהקפאת המשק המעורב (פרי המצאתו של פרופ' וולקני-וילקנסקי) והחלפתו ב"משק השדה" ללא בעלי חיים, ולעומתם משקים המתמחים בנושא בעלי החיים. ההצעה הייתה להקפיא את הלול והרפת בקיבוצים. המרכז החקלאי, שהתנגד לתוכנית בחריפות, תבע להפסיק את יבוא תוצרת החלב לארץ ולמנוע את הפיכת המשק החקלאי למונוקולטורה (משק המתבסס על ענף אחד בלבד). את הוויכוח איש אינו זוכר אבל המשפט של אשכול שמשך אש מהעיתונות כלפי המשק הקיבוצי נחרת ולא נשכח.
בקיבוץ רביבים
עדות ליחסו של אשכול לחברי קיבוץ רביבים – הנקודה הדרומית היהודית הרחוקה ביותר עד 1948 – נמצאה בספרו של עדין קוה: "רביבים – 70 שנה במדבר 2013-1943 – מאדמה ללא צל לארץ נושבת"[16].
לוי אשכול ומלון אכדיה
במסגרת המאבק על הבאת המים לרביבים נפגשו בשנת 1953 משה אולניק[17], יאיר ינוב[18] ואלכסנדר סנד[19] עם לוי אשכול שכיהן אז כראש המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית. הם ניסו לשכנעו לתמוך בתביעה להביא מים מתוקים לרביבים. אשכול הגיב בסירוב מוחלט וביטא זאת באמירה המיתולוגית: "יותר זול לשכן את כל חברי רביבים במלון אכדיה (שנחשב למלון היוקרתי ביותר באותה עת) לכל החיים מאשר להניח קו מים לנגב". על הפגישה דיווח יאיר ינוב במועצת הקיבוץ המאוחד באלונים ביולי 1953 וכך אמר: "השבוע הייתה לנו ישיבה בסוכנות ושם נאמר לנו כי תביעתנו לקו מים, לאחר כל שנות הבדידות, הניסיונות והמאבקים היא,,,טירוף מוחלט…כל השנים חזרנו והעלינו את תביעתנו למים. לפני שנתיים קרא לנו לוי אשכול והציע לנו לבצע קידוח ברביבים. ידענו שאין בכך תקווה לכמות רצינית של מים והסיכוי הממשי הוא קו מוביל מהצפון. אך תחת לחצם של גורמים שונים נאלצנו להסכים לקידוח. הובטח לנו כי אם ייכשל הקידוח, יועבר אלינו קו מים. הקידוח נמשך זמן רב, עלה כ-200 אלף לירות ונכשל. עתה מציעים לנו שוב קידוח, והמומחים אומרים כי הסיכויים קלושים. כי גם אם ימצאו מים, יש חשש שהם יהיו מלוחים. …מודיעים לנו מפורשות שלא יונח קו מים לאזור רביבים ומשאבי שדה אף אם ייכשל קידוח זה ובינתיים מציעים לנו לעבד אדמות בצפון"[20]. ב-1955 נחוג בקיבוצי רמת נגב חג המים עם הגעתו של הצינור הראשון. לא חלפה אלא שנה ובמסגרת הנחת קו מים ליישובי הניצנות הגיע קו נוסף מצאלים ועד קציעות.
לא עברו אלא 15 שנה ובברכה המצורפת בהמשך מרומזת ביושר רב הפגישה הנ"ל וגם דעתו על האמירה שלו בשנות השישים. ראש הממשלה אשכול היה המוזמן המרכזי לעצרת מחצית היובל של רביבים באוקטובר 1968. והנה מה שהעביר (על פתק בכתב ידו, שמור בארכיון הקיבוץ) לשר ישראל גלילי וביקש ממנו לקרוא מעל הבמה בעצרת:
"חברים יקרים
צר לי שמחמת הצטננות לא אוכל להיות עמכם הערב אבל אני שותף לכם ולשמחתכם ממקומי. בבואנו לחגוג את חג ההתיישבות בנגב, יש לרביבים זכות ראשונים שהרי היא גרמה אף להקמת 11 הנקודות שהן ציון דרך ראשון בהפרחת מרחבי הדרום.
ניצחתם את השממה ניצחון ראשון אף כי עוד הדרך רב…
ניצחתם גם את הספקנות שקיננה בלב רבים – ואודה גם בלבי שלי – והראיתם כי לא לשווא היה הלקח שלמדנו כל ימינו בארץ: גדול כוחה של עקשנות חלוצים ומסירותם.
ייזכר לטוב הצינור הקטן בן ששה צול שבזמנו קראתי לו "הצינור האבנטוריסטי (ההרפתקני)[21] אשר בעקבותיו בא הצינור הגדול, צינור מים חיים[22].
לכו מחיל אל חיל.
לוי אשכול".
לקיבוץ שדה בוקר היה סיפור זהה על אשכול רק בשינוי מקום המלון בהרצליה למלון השרון הוותיק יותר.
המלון התחלף עם השנים ורק הסיפור נשאר. כך סיפר אליהו נאוי שבמאמציו לשכנע את ראש הממשלה אשכול להקמת אוניברסיטה בעירו אמר האורח שהחזקת כל הסטודנטים מבאר שבע במלון "הילטון" בתל אביב זולה יותר מאשר השקעת מיליוני לירות באוניברסיטה בבאר שבע. נאוי ענה באותה רוח: שייתכן והוא צודק והיה זול יותר למשלם המיסים האמריקאי לקחת את כל יהודי ישראל ולהעבירם לניו-יורק.. ..נראה היה שאשכול השתכנע"[23]..
משבר המלח בחצרים
בקיבוץ חצרים התנהל בשנות החמישים מה שכונה "משבר המלח". לא נמצא פתרון חקלאי מודרני להתמודדות עם כמות המלח באדמת הלס ועל סדר היום הייתה החלטת אספת הקיבוץ על נטישת הנגב. באספה זו השתתף בתוקף תפקידו כראש המחלקה להתיישבות חקלאית של הסוכנות היהודית גם לוי אשכול. בספרו של אחד ממייסדי הקיבוץ, צביקי קרן, מובא פרוטוקול האספה הכללית מ-1959. פרט לאשכול נכחו בשיחה גם חבר מזכירות התנועה איחוד הקבוצות והקיבוצים משה נצר, ומנכ"ל המחלקה להתיישבות רענן ויץ[24].
אשכול נשאל בידי חבר מה הביא אותו לשינוי עמדתו (תחילה היה בעד עזיבה).
אשכול: "תחילה הייתה לנגד עיני חצרים הבלתי מפותחת. חשבתי שזו מעמסה כלכלית. הושפעתי ממראה הכותנה שנחרבה בידי הארבה. אך השתכנעתי, כי מחצית החברים רוצים להישאר. סימן של תקווה. מותר לעזוב רק לאחר שכלו כל הקיצין. ההתיישבות בדפנסיבה (במגננה) ואסור לוותר. על שום מקום. מה טעם ליישב את עין יהב ולוותר על חצרים? ניתן לשלב כאן תעשייה. טרם הושלם המחקר. אני מכריע בלב שלם על השארות בחצרים".
מישהו אמר: "עשר שנים משנות חיינו בוזבזו במקום הזה".
אשכול:" אם העם היהודי רוצה שיהיה קיים משק, הוא צריך לשלם בעד זה".
זולץ: "עד מתי נהיה נתמכים? מציע לעזוב למען המשק והחברה".
אשכול: "יעוד חצרים היא בהתקפת הקרקע החולה".
רענן ויץ: "חשבתי כי יש לעזוב. אך לאור הוויכוח מוכן לנסות שלוש שנים נוספות".
…רושם הפרוטוקול במחברת האסיפות של הקיבוץ רושם בשולי הדברים: "הגיבורים עייפים".
וחיים גורי, ברוחו של פלמ"חניק ומשורר כתב: "סיפורם הוא סיפור יום החול שאינו ידוע ואינו מסופר בעיתונים. אין זה "סקופ". נכון, אף שיש בסיפור ההיאחזות במקום הזה פרקי אהבה מזעזעים, אהבת אדם מישראל לאדמתו, לאדמתו הדלה, המלוחה, הנענית לו לבסוף תוך ייסורים ואכזבות.
הקורא את פרוטוקול הדיון הממושך הזה, הגורלי, המכאיב כל כך, חושב ללא הרף על אותם חברי קיבוץ צעירים הרואים עצמם כמופקדים על עמדה שאסור לנטוש אותה. ויכוח…הזורק אותך פתע אל ארץ ישראל האמיתית, שאין מרבים לספר עליה, ארץ ישראל של עול ושל חובה. ארץ זו תאבד את נפשה ואת צלם פניה המיוחד, אם לא יכתבו בה פרוטוקולים שכאלה".
היום נמצאה התשובה לאדמות המליחות בדמות מטעי חוחובה המעטרים את השטח שבין באר שבע לחצרים. גם הטפטוף שהחליף את ההמטרה תרם את חלקו. מפעלי "נטפים" ו"חוחובה חצרים" הם עדות לכך שבחצרים לא מדברים מאז על נטישת הנגב.
חרדה למעשים
דברים במועצת חבר הקבוצות בתש"ד.
"כשאני משתתף באיזו חגיגת יובל לתנועה, המזכירה לנו כי הנה שוב עברו עלינו בארץ כך וכך שנים, תוקפת אותי חרדה: מה עשינו, מה ביצענו? מה השגנו בתקופה זו? עברו עלינו עשר שנים. יודע אני שבזמן זה נעשו דברים בארץ, ביישוב ובציונות. ונעשו גם דברים בחבר הקבוצות. אתמול הזכירו כאן כמה מהישגינו – ואין הם פחותי ערך. אבל כשם שחזקה בי ההרגשה. כי צריכים אנו להיות כיום מיליון יהודים בארץ ישראל ולא שישים ריבוא (ואין צורך להיות חולם חלומות כדי לחשוב, שאפשר היה להגיע לכך), כך מרגיש אני, שגם חבר הקבוצות, המונה כעת 7,000 נפש בקירוב, יכול היה להגדיל את מספרו באותם אחוזים החסרים עד כדי מיליון יהודים בארץ. אלא שהציונות לא הצליחה לדלות את כל האפשרויות, וגם אנו חבר הקבוצות לא דלינו את כל הניתן לדלות. עבר זמן יקר. מי יודע אם אותם ארבע מאות אלף יהודים החסרים למיליון יוכלו לבוא מחר לארץ ישראל, מי יודע אם עודם קיימים…".[25]
קריאה להגשמה חלוצית 20.7.1965
בהתגייסותי במחזור מ' לנח"ל עם חברי גרעין "עמית" של תנועת הצופים היינו לממשיכי הדרך של התנועה החלוצית בארץ ישראל. לחיזוקם של ההולכים בדרך החלוצית ולגיוסם של צעירים מהם ללכת בדרכם הנהיג החייל עצרות בערי הארץ המרכזיות (ירושלים בבנייני האומה, אצטדיון בלומפילד בתל אביב-יפו ואצטדיון קריית אליעזר בחיפה). תרומתנו לאירוע הייתה מקהלת חיילי הנח"ל – כולם בני הפלוגה שלנו במחנה הטירונים (פלוגה ד' של תנועות הנוער של האיחוד. ללהקת ריקודי העם אספו גם את המוכשרים מפלוגות אחרות בגדוד וכך בין המנון הנח"ל לריקוד אמר ראש הממשלה אשכול את הדברים הבאים:
"עומדים אתם ערב התגייסות לחיל הנח"ל. חיל הנוער החלוצי הלוחם. לא אטעה, אם אומר כי לחיל הנח"ל בצורתו הקיימת אצלנו, אין אח ודוגמה בשום צבא בעולם… הרחבת ההתיישבות הביטחונית וחיזוק בטחון המדינה – אלה שתי המשימות העיקריות שמילא וממלא הנח"ל בהצלחה רבה. יטבתה וגרופית, בארותים וכרם שלום, עין גדי ועין יהב, מבוא מודיעים, מי עמי, מעלה גלבוע, האון ותל קציר, אלמגור ובירנית ועוד עשרות היאחזויות ומשקים, ופעולות תגמול בגבולות עוינים, לוחמת גבורה במבצע "קדש" ובמבצעים אחרים, מזה.
המגל והחרב אחוזים אחד במשנהו ושניהם ממורקים ומלוטשים. את המגל ואת החרב עוטרים ענפי זית, סמל השלום. כי אנו נושאים פנינו לשלום ואין לבנו למלחמה. צבאנו אינו שש אלי קרב. מלאי תקווה וציפייה אנו. כי יבוא יום וכדברי הנביא נכתת חרבותינו לאתים וחניתותינו למזמרות. בטוחני , כי חזון זה יבוא. אך כל עוד מוקפים אנו אווירת משטמה ואיבה – נשכיל לבנות סביבנו חומת מגן בצורה? …".[26].
שנתיים אחר כך פרצה מלחמת ששת הימים והנח"לאים לשעבר נקראו לשדה הקרב. האמונה בשלום לא הרחיקה מאיתנו את המלחמה. בין החזיתות שהתפתחו, בלי תכנון מראש, הייתה החזית בירושלים שנבעה מההסכם שחתם המלך חוסיין עם גמאל עבדול נאצר. בין היתר נקראנו, חיילי חטיבה 55 במילואי הצנחנים, לקרב. רבים מאוד בינינו היו נח"לאים בוגרי הנח"ל המוצנח (גדוד 50) ששובצו עם שחרורם מהצבא בחטיבת מילואי הצנחנים. אלה שהשתתפו בעצרות והאזינו לנואמים כמו לשירים:
"…עוד שוחז להבו האויב במבוא
נח"ל נח"ל היכונה ליום.
אם קראונו לצו
לשלום או לקרב
רק הנח"ל לא ניד ורפיון".
(המנון הנח"ל משנות החמישים. יעקב אורלנד).
מהימים ההם לא נותר הרבה. חיל הנח"ל היה בעיקרו לחטיבת חי"ר מהמניין והמשימה ההתיישבותית איננה בראש מעייניו. בהמנון החדש של חטיבת הנח"ל מדברים על דגל וכומתת החטיבה הירוקה ללא קשר להתיישבות ולשדות אותם ביקש הצבע לבטא.
נציגה בכנסת של דגניה ב'
בספרו של מוקי צור "כאחד הדשאים, כאחד האדם – איחוד הקבוצות והקיבוצים 1980-1950" הופיעה רשימת חברי הכנסת של קיבוצי איחוד הקבוצות והקיבוצים – 15 בסך הכול, מהם שניים מדגניה ב' – קדיש לוז יו"ר הכנסת וראש הממשלה לוי אשכול, זוג נשוי אחד: סנטה וגיורא יוספטל מגלעד, חברה אחת נוספת – יהודית שמחוני מקבוצת גבע (מופיעה ברשימה מתל יוסף), שמונה מדור המייסדים: שלמה לביא מעין חרוד, זאב שפר מאיילת השחר, אריה בהיר מאפיקים, יוסף ברץ מדגניה א', חיים בן אשר מנצר סרני, יוסף אפרתי מגבע, צבי גרשוני מניר עם וברוך אזניה מגבעת חיים. שני נציגי דור ההמשך – אברהם כץ עוז מנחל עוז ואהרון ידלין מחצרים[27]. חבר אחד נשמט מהרשימה למרות שנרשם בסעיף "פעילות בתנועה" בקיבוץ שדה בוקר והוא דוד בן-גוריון כפעיל מלא ורעייתו פולה בחמישים אחוז פעילות. כך חישבו בימים ההם. האם אשכול נרשם גם הוא כך בסידור העבודה בדגניה ב'? בבדיקה בארכיון דגניה ב' לא נמצאה העדות לכך.
עם שובו של אשכול מפגישתו עם הנשיא האמריקאי לינדון ג'ונסון נערכה לו מסיבת חברים בדגניה ב'. במסיבה בירך אותו חבר כך: "חוטב עצים היודע גם לדבר עם נשיאים ורמי עם – אשרינו כי זכינו בכך"[28]. הצלחתו של אשכול הייתה לא רק בקבלת הפנים הרשמית לו ולרעייתו אלא בהנחת צורכי הביטחון של מדינת ישראל לפני הממשל האמריקאי שהחל בהספקת טילי נ.מ. מסוג הוק וטנקי פטון. בכך ירשה ארצות הברית את מקומה של צרפת בהספקת נשק לישראל והחל עידן הנשק האמריקאי ברשות צה"ל.
שר האוצר מול ראש הממשלה וחזונו בנגב
בקריקטורה הנקראת "דו-שיח" שצייר דוש (קריאל גרדוש – קריקטוריסט "מעריב" בעשורי המדינה הראשונים) נראה בן-גוריון ניצב על כן גבוה של "החזון" ומולו בכורסה יושב ללא פנים ברורות האיש האוחז בפנקס הצ'קים של המדינה – הלא הוא שר האוצר לוי אשכול. זה יושב בכורסא עליה כתוב: "מציאות". בן-גוריון אוחז מתחת לזרועו במגילת ההיסטוריה היהודית לאורך דורות ומביט רחוק אל העתיד בתוכניותיו המפליגות. בוויכוח, שחזר ביניהם לאורך השנים, אמר אשכול לב.ג. כי אין לו כסף מיותר לממן את כל החזונות ההתיישבותיים של ב.ג. דוש מצידו אוחז בשלט: " בעד ב.ג".
כך גם בבקשתה של היאחזות עין גדי לסלול את הדרך אליהם מדרום ענה ב.ג. ב-1955 לפנייתם : "הצרה היא שבכל עניין חשוב מתעוררת שאלת עדיפות. צרכינו מרובים ויכולתנו מוגבלת. ועלינו בכל פעם להכריע מה קודם ומה עדיף. מסכים אני לדעתך על חשיבותה המיוחדת במינה של התיישבות עין גדי. אבל גם לטענותיו של אשכול יש ממש והדבר טעון בחינה שקולה"[29].
בדיון עם שר החקלאות והפיתוח אשכול על גורלו של מצפה השח"ל (שירות חלוצי לישראל) בעין נטפים דחה השר את תביעת השח"ל[30] להנחת קו מים למצפה שהוקם בהר יואש, החלטתו הייתה שלא להקים מבנים נוספים ולצמצם את מחנה העבודה במקום לארבעים עובדים בלבד. העובדה שהשח"ל היה יצירתו של בן-גוריון במפא"י לא עזרה להם כלל במשרד החקלאות. המצפה לא הוציא את שנתו וחוסל. אשכול דווקא היה מוכן לתקצב את כפר הדייגים של השח"ל ששכן בבית ויליאמס מדרום לאילת. מי שלא נענה להצעתו היה מרכז כפר הדייגים בימים ההם ולימים חבר הכנסת ופרופסור מאיר אבי-זוהר.
ויכוח דומה התנהל בין בן-גוריון לאשכול לגבי גורלה של היאחזות הנח"ל בבארותיים-עזוז שבדרום פתחת ניצנה. המחלקה להתיישבות ביקשה לצמצם את הפעילות החקלאית במקום והודיעה לאגף הנוער והנח"ל על העמדת ההיאחזות לאחריות הצבא מחוסר כל אפשרות לפיתוח חקלאי במקום. במפגש בין הרמטכ"ל משה דיין לשר האוצר ב-1957 החליטו השניים להעביר את המחלוקת להכרעת ראש הממשלה בן-גוריון ובינתיים להקפיא את ההוראה לפירוק הנקודה. בתשובה לשאלת אשכול: "מה יהיה בציר ניצנה"? השיב
בן-גוריון: "שלח להם מים ויעבדו את אדמתם!". אשכול הגיב ואמר: "מוטב לשלוח צ'ק מאשר מים עם סובסידיות"[31]. ב-17.2.1958 הוחלט במפגש בין ראש הממשלה, שר האוצר ומנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס על הפיכת כרם אבשלום וקציעות ליישובי קבע, היאחזויות בארותיים ושלח המשיכו להתקיים והוצאות תפעולן בסך 20,000 ל"י הוטלו על תקציב משרד הביטחון.
בחיפוש אחר פתרון חקלאי יצא אשכול לסיור בגזרת ניצנה במרץ 1958 בהדרכתו של ד"ר יהודה קידר ובהשתתפות יוסף ויץ, דב קובלנוב ויצחק לוי. קידר הציג את מסקנות מחקרו בחקלאות הקדומה של הנגב. קידר הציג את הטרסות הקדומות ורצה בהקמת יישוב שיחזור וישתמש בהן. צבי ויניגר, שייצג בסיור את חבל הנגב של המחלקה להתיישבות, אמר לאשכול: "רק רמת חיים של חמור במסיק זיתים תיתכן שם". אשכול הגיב: "יונגרמן, אתה משתולל" ואילו צבי התעקש והגיב: "אני אולי משתולל אבל משתדל לא לחלום… חלומות מלפני 1,500 שנה".[32]
אשכול חזר לבארותים בחברת הרמטכ"ל צבי צור והעיר על הבזבוז שבשהות החיילים בהיאחזות בארותים. תחושה שהביאה את יוסף ויץ להציע תוכנית שתהיה מהירה יותר מפעילותה של המחלקה להתיישבות (שמנהלה היה בנו רענן) להחליף את היאחזויות הנח"ל במקומות חסרי סיכוי חקלאי, במה שקרא "מצודות ספר",[33] שהיו בפועל מצפי קק"ל למקומות קשים מבחינת מקורות הפרנסה ועל כן המחלקה להתיישבות לא רצתה לעסוק בהם. (בין אלו היו בירנית, אלמגור, מעלה גלבוע, צור נתן, יתיר ובארותיים). שר האוצר אשכול לא התלהב מהתוכנית וטען שלצבא אין אנשים ואין כסף. "אם ויץ יכול להשיג כסף בשביל מצודה שאתנהו לאשכול והוא ייתן לויץ שמות של יישובים הזקוקים לכסף זה…"
את המהפך שחוללו ויץ והקק"ל בבארותיים תיאר ראש אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון אלחנן ישי[34] : " זה עתה מלאו שש שנים להיאחזות בארותים. במשך חמש שנים הייתה זו רק נקודת אחיזה של נח"לאים עם תעסוקה מבצעית ללא כל תוכן חקלאי או עבודה אחרת. רק לאחר הכרעת שר הביטחון שאין עוזבים את בארותיים וכניסתו של יוסף ויץ לתמונה השתנו פני הדברים. בשפה מליצית אומר שבבארותיים מתרחשים ניסים. ניטעו 200 דונם שקדים, הוכשרו עוד 200 דונם לנטיעה, מכינים 30 דונם לגן ירק, נזרע שטח של שקדים ולהפתעתנו הקליטה היא של 99% בכל שטחי המטעים. אינני מבין את עצמי….שבמקום זה 2,000 שנה לא צמחו עצים ואולי 5,000 ואתה עומד נדהם בראותך את העצים הצעירים…ואחרון אחרון, נעשה עכשיו ניסיון להזרים מים לשקדים על ידי צינורות פלסטיים פרי המצאתו של בלאס הצעיר, מבוצע בפועל בבארותיים. ולחקלאים הרגילים להשקאה בממטרות או בערוגות לראות מעשי מרקחת אלו, הוא פלא. לדעתי יש להזמין את שר הביטחון לראות את פלאי הנגב בנגב שלו ואני משוכנע שהוא ימצא עניין רב בזה".
ויכוח שנמשך בין אשכול לבן-גוריון עד סגירתה של היאחזות בארותיים בשנת 1965[35]. ימים בהם מגינה של ההיאחזות – שר הביטחון בן-גוריון כבר לא שימש בתפקיד.
התנגדותו של אשכול להוצאת כסף למה שראה "כללא תכלית" לא עצרה רק
במרחב הכפרי אלא עברה גם לתוכניות המדינה בערי הפיתוח בנגב. אשכול המשיך להתנגד לבנייה של מבני קבע בכפר ירוחם בהיעדר בסיס איתן למשק. הוא תבע לבדוק מחדש את הקרקעות לאיתור האתר וללמוד את אפשרויות הפיתוח החקלאי שם[36].
לא פחות חשובה מכך הייתה עמדתו כלפי הבאים בטענה מקרב אנשי הקיבוצים כי קיבלו להתיישבותם אדמות טרשים בעוד שיישובי העולים החדשים זכו לאדמות עידית. ההיפך הוא הנכון טען אשכול. התיישבות העולים הופנתה למקומות הקשים, לכפרים הנטושים ללא שום העדפה. וכשהתלונן אברהם הרצפלד על מהלכים שנעשים שלא בידיעתו הגיב אשכול: "הייתה זו קפיצה נחשונית בהעזה גדולה ואם לא היינו מזנקים היינו מאחרים וכך עשינו דברים שהם חריגים מבחינת המוסדות המיישבים". ב-1951 הופיע אשכול בפני ועידת איחוד הקבוצות והקיבוצים. הוא תבע ממנה שלא לדאוג לענייניהם בלבד ולהירתם למבצע "קיבוץ הגלויות". ציפייתו מהתנועה הקיבוצית הייתה ליטול התפקיד שיעלה אותה על במת "חיי העם" בקליטת העלייה ההמונית. הוא לא קיבל את תלונת החבר שאמר שהקבוצה לא קיבלה על עצמה את פתרונן של כל בעיות העולם. אשכול העדיף לשאול: "האם מותר לחלק הקיבוצי לשבת מנגד בשעה כזו"? ומכאן תמיכתו בהעסקת פועלים שכירים בידי הקיבוצים כדי לספק להם תעסוקה. עיקרון העבודה העצמית אינו מצדיק פיטורי פועלים ויצירת חוסר עבודה והקטנת הייצור בארץ. מול ההכרח לפתח היה מוכן לוותר על עקרונות מפעם והיה מוכן להמיר את הקבוצה בחווה ומשק המנוהל עם עובדים בשכר וללא עקרונות כובלים.
"מלאנו את חללה של הארץ…נתאר לנו את הארץ בשנת 1954 בלי 400-300 יישובים חדשים שפיזרנו לאורכה של הארץ…יבוא יום וכשם שאנו מזכירים כיום את העלייה השנייה והשלישית, כך ייזכר מפעל כיבושה ויישובה של הארץ בממדים גדולים ורחבים, בידי העולים החדשים – המפעל ההתיישבותי הגדול, שאין משלו במדינות אחרות בדור הזה" (דבריו בכנס תנועת המושבים בבאר טוביה 1953). ואילו בוועידה החקלאית בפתח תקווה בשנת 1960 חגג את הצלחת התיישבות העולים ולצידה את הניסיונות החדשים בהתיישבות בגבול ובמדבר: "…הניסיונות הראשונים בעין גדי ויטבתה הוכיחו כי בתנאי האקלים השוררים בערבה מגדלים גידולי קיץ בעיצומו של חורף. פרי גידולים אלה יכול להיות מיועד לשווקים רחוקים, המשלמים בעין יפה עבור פרח, פקעת, פרי או ירק, המושטים להם מחוץ לעונתם. עלינו להשתמש ביתרון זה, שהעניק לנו הטבע, לחיזוק מעמדנו ולפתוח חקלאות יצוא מיוחדת וקוסמת".
גם הקמתה של דימונה עוררה את התנגדותו של אשכול שלגלג וטען למחסור בכסף. וכמותו גם גולדה מאיר, שרת העבודה שנימקה את התנגדותה בשאלה: "ממה יתפרנסו תושביה?"[37]. לימים תתגאה דווקא בחלקה בהקמת המקום.
אשכול דחה את עליית גרעין הקבע ליטבתה ב-1957 בחצי שנה מחוסר תקציב לאזרוח היאחזות הנח"ל[38]. ב-1961 אישר כראש המחלקה להתיישבות השקעה בהקמת המחלבה ביטבתה שהייתה למפעל רווחי גדול. בתשובתו על הזמנת הקיבוץ לבוא לחגוג עימם את סדר הפסח הוא הודה על ההזמנה והבטיח "כי תוך זמן קצר יסתדרו העניינים המלחיצים אותנו"[39].
הקיבוץ המאוחד פנה לאשכול לאישור הקמת קיבוץ איילות בהיקף של 50 יחידות חקלאיות עוד ב- 1959 [40]. בטקס העלייה על הקרקע נעדרו גם ראש המחלקה להתיישבות, גם המנכ"ל וגם מזכיר המרכז החקלאי (אשכול, רענן ויץ והרצפלד -שלושה שלא החמיצו מעולם טקס שכזה ובוודאי בתקופה שחונה בעליות על הקרקע כראשית שנות השישים).
ב-1963 עמד קיבוץ שדה בוקר בפני מהפך בענפי פרנסתו מעדר סוסים ומחצבה ברמון לנטיעת מטעי נשירים נרחבת של משמש, שזיף ואפרסק לזניו השונים. אשכול ביקר בשדה בוקר לישיבה עם מזכירות הקיבוץ ב-26.1.1963 . תביעת הקיבוץ הייתה להרחיב את מכסת המים שסופקה לו (בהיקף של 2,000 מ"ק ליממה) ולהכפילה. תמיכתו של אשכול בהתקנת קו המים החדש נועדה גם לסייע למצפה רמון כיישוב עירוני ולבסיסי הצבא שתוכננו בה. קו מים זה הושלם רק בשנת 1972 ועלות הקמתו עמדה על מיליון וחצי ל"י[41].
ברית התנועה הקיבוצית
ב- 1963 הגיעו התנועות הנפרדות: איחוד הקבוצות והקיבוצים, הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי להבנה על הקמת ברית התנועה הקיבוצית. צעד ראשון שנעשה בדרך לאיחוד התנועה הקיבוצית (ללא הקיבוץ הדתי ששמר על עצמאותו) קרה רק ב-1999. בכנס היסוד של הברית אמר ראש הממשלה אשכול: "אם לאחר 53 שנים להתיישבות הקיבוצית הגענו "לברית", כלום צריכים אנו לחכות עוד חמישים שנה כדי להגיע לאיחוד מלא והלא האיחוד המלא דרוש לתנועה ולמדינה כאוויר לנשימה"[42]. שלושים ושש שנים עברו עד שצמח האיחוד המלא פרי המשברים שלאחר שנות השמונים, איחוד שנעשה מתוך חולשה ולא מתוך כוח. התק"ץ (התנועה הקיבוצית המאוחדת) ידעה להתנער מעפרה ולקום על רגליה בניגוד לכל חוזי השחורות.
עם הבחרו לראש הממשלה ב-1963
בכנס שערכה לכבודו תנועת המושבים בחבל תענך בנוכחות אלפים שמחאו לו כף הכריז אשכול: "האמת היא ששימשתי רק בתפקיד של השמש בחנוכייה העומד כל שמונת הימים ומלווה את האורות. בלי הנרות לא יכול השמש לעשות כלום. בלעדיכם לא הייתי עושה מאומה. נפל בגורלנו לשרת את העם כאשר הופעתם בהמוניכם, אתם מייצגים את הצמרת ואת השורשים של האומה בבניינה"[43]
שנות השישים בהתיישבות הקיבוצית עד מלחמת ששת הימים
שנות השישים הראשונות היו מבחינת ההתיישבות החדשה שנות שפל. בין השנים 1967-1961 הוקמו בסך הכול עשרה יישובים חדשים[44]. לתנועות הקיבוציות חסר כוח אדם להקמתם של קיבוצים חדשים. במשרד ראש הממשלה התקיימה ב-24.6.1965 ישיבה בה העלה ראש הממשלה אשכול בפני נציגי המרכז החקלאי והתנועות ההתיישבותיות תוכנית להעלאת 42 נקודות יישוב חדשות בארבע השנים הקרובות. מהם 12 לשנה הקרובה בכלל זה העיר כרמיאל וארבעה יישובים בגליל המרכזי, שלושה יישובים בחבל הבשור ועוד שתי היאחזויות נח"ל. רק שנתיים חלפו, הגבולות נפתחו, הצרכים השתנו וגם מקורות כוח האדם התחלפו מבוגרי גרעיני תנועות הנוער לקבוצות המתיישבים שגויסו באמצעות מודעות בעיתונים.
ב-1966 אוזרחה היאחזות הנח"ל הל"ג – גרופית. ראש הממשלה אשכול שנעדר מהטקס שלח את ברכתו בכתב[45]:
"לחברים בגרופית
חברים יקרים
צר לי שנבצר ממני היום להיות אתכם בטקס אזרוחה של גרופית. רק שלוש שנים חלפו מאז הונחה כאן אבן הפינה להיאחזות הנח"ל והנה היום הופך יישובכם לישוב קבע ואח לעין גדי, עין יהב, יטבתה וחצבה. כל אלו הן היאחזויות הנח"ל בערבה שהפכו ליישובי קבע פורחים. זכות גדולה היא לנח"ל בפיתוח הנגב וביישובו. בימים אלה, שעה שאויבינו שולחים ידיהם ברצח ובחברה, רצוי שנזכור, כי עוצמתה של המדינה מיוסדת על שלושה: כוחו של צה"ל, כלכלה מבוססת ושרשרת איתנה של יישובים לאורך הגבולות. אזרוחה של גרופית והקמת היאחזויות חדשות לאורך עמק הערבה הם חוליה נוספת בביצור הגבול בפני מחבלים מארצות השכנות ובביסוסה של המדינה. זכות גדולה היא לכם, מתיישבים צעירים, חברי גרופית, לעסוק במעשה בראשית. גאוותנו היא עליכם ועל מעשיכם. אאחל לכם שגרופית זו תגרוף רבים בעקבותיה ושלא לאורך זמן תהוו קיבוץ קטן. קבלו נא את ברכת הממשלה ואת ברכתי אני – הצליחו במעשיכם והפכו נא את גרופית לנווה מדבר לדוגמה.
חזקו ואימצו
בברכה נאמנה
ראש הממשלה ושר הבטחון לוי אשכול"[46].
באר אורה
באפריל 1967 סייר ראש הממשלה אשכול ביישובי הערבה, בלוויית רעייתו מרים, שר החקלאות חיים גבתי, ראש מחלקת ההתיישבות ד"ר רענן ויץ, אלוף פיקוד הדרום ישעיהו גביש, מזכירו הצבאי, ראש אגף הנוער והנח"ל יהודה שוסטר ויועצו הכלכלי משה זנדברג. סיור שהחל ביטבתה, שם הגישו לו פרחים ילדי המשק ותמרים פרי המקום, והסתיים במפגש עם נציגי היישובים בערבה. ראש הממשלה התקבל במסדר כבוד של חיילי ההיאחזות. כאן נפגש ראש הממשלה עם נציגי כל היישובים בערבה מקיבוץ אילות ועד עין גדי. במפגש העלו נציגי היישובים את קשייהם ותבעו להחיש את תהליך הביסוס והפיתוח של היישובים בערבה.
במסגרת סיורו ביקר ראש הממשלה אשכול בחוות באר אורה של הגדנ"ע. קבלו את פניו מאתיים גדנ"עים בני עמק חפר והשרון. מפקד הגדנ"ע, אל"מ מוסה זוהר, עמד על חשיבות חוות הגדנ"ע לאהבת הארץ וחישול הנוער[47]. את חוות הגדנ"ע באר אורה, שהוקמה בידי עקיבא עצמון ב-1950, נעל הרמטכ"ל רא"ל אהוד ברק בשנת 1990 שהכריז: "מה שלא יורה ייסגר!". גם כאן מלא הארכיון עדויות לוויכוחים לאורך שנים על הצורך והמחיר. בסופו של דבר מילא ברק את דרכו של אשכול בחישוב שעשה אלא שיכולתו לסגור את חוות הגדנ"ע המרוחקת או את עיתוני הצבא המודפסים ובטאוניו (מ"במחנה" ועד "סקירה חודשית למפקד") לא עמדה לו ברצונו לסגור ולהוריד מכתפיו את הנטל התקציבי של גלי צה"ל.
חצבה בערבה התיכונה
חצבה עלתה על הקרקע כהיאחזות נח"ל בשנת 1965. לא עברו שלוש שנים והגיע מועד הפיכתה ליישוב קבע בערבה. מושב שני בערבה, אחות צעירה לעין יהב והמשך לשלושת קיבוצי הערבה הדרומית: יטבתה, איילות וגרופית.
חצבה התאזרחה בטקס בנוכחות ראש הממשלה אשכול ב-21.11.1967. ראש הממשלה, שנחת במסוקו, עיטר את דגל ההיאחזות בסרט וביקש לראות בשליחותם של נח"לאי חצבה להקמת יישוב בערבה מופת לנוער בישראל ובגולה. הוא ציין שעליהם המשימה "למלא הארץ לאורכה ולרוחבה"[49]. בספר האורחים כתב אשכול:
"נס לכס יאותת את העתיד.
לאור ששת הימים היפים שעברו עלינו דור לדור יביע אומר.
נשתדל למלא את הארץ לאורכה ולרוחבה.
מי יתן ויעלה ויבוא דבר שליחותכם להקים יישוב בערבה
לאלפי הנוער ולרבבותיו בגולה.
…יש עוד הרבה מה לעשות
שאו ברכה ביום גדול זה".
לוי אשכול
21.11.1967[50]
הרמטכ"ל יצחק רבין ,שברך אחריו, הזכיר את אירועי הביטחון השוטף בצפון ים המלח שם הייתה מעורבת בהתקלות עם חוליית המחבלים יחידת נח"לאים. היה זה פתח למלחמת ההתשה גם באזור הגבול המזרחי. מזכיר תנועת המושבים הבטיח בעצרת החגיגית כי תנועתו שהקימה את היאחזויות עין יהב וחצבה תמשיך גם בהקמת נקודת התיישבות שלישית[51].
ויכוח נמשך על גבולות ושלום[52]
באמנת היסוד של מפלגת העבודה (מפא"י ואחדות העבודה) לא הוזכר במילה נושא שלמות הארץ. פרק ההתיישבות כלל רק: " התיישבות, אכלוס ופיתוח מקיף של השטחים הבלתי נושבים במרחבי הארץ". מפלגת העבודה והממשלה עקפו את המוקש המסוכן בהחליטם לא להחליט והשאירוהו פתוח למשא ומתן בנושא השלום המיוחל. החלטות שסימנו גבולות אפשריים הייתה ההחלטה על סיפוח ירושלים המזרחית והצהרתו של ראש הממשלה אשכול ב-5.11.1968 על נהר הירדן כגבול הביטחון המזרחי של ישראל. עוד בספטמבר 1967 הכריעה ממשלתו של אשכול בעד התיישבות בפתחת רפיח בשל מה שנתפש כחשיבותה האסטרטגית כגבול בין הרצועה לבין מצרים. בדיון המדיני במועצת הקיבוץ המאוחד בגבעת חיים אמר חבר כיסופים, יהודה פז, כי בעקבות גידור שטח הפיתחה שקטו החיים ברצועה ובסביבותיה[53].
החלטות הממשלה הביאו להחלטת איחוד הקבוצות והקיבוצים על השתתפותם בהתיישבות בחבל ימית בהקמת שני קיבוצים (חולית של תנועת הצופים וסופה של תנועת הנוער העובד והלומד). יישובים שנעקרו בשלמותם עם הנסיגה מסיני ב-1982 והוקמו מחדש בחבל אשכול.
אחרי מלחמת ששת הימים
אשכול ראה ובצדק את המלחמה כ"פרשת מים של שתי תקופות" אך הזהיר מפני האופוריה שתפסה את העם והתנפצה בפנים במלחמת יום הכיפורים לאחר מותו של אשכול. הוא ראה את הבעיות המרכזיות של המדינה בעלייה , בפתרון בעיית הפליטים הערביים וההתיישבות כאמצעי להבטחת הגבולות כתנאי להפיכתם לגבולות מוכרים ובטוחים.[54] תקוותיו היו כי השטחים המוחזקים יהיו בסיס להשגת חוזה שלום והיה מוכן לוותר על מרביתם. אבל התגובה בנוסח שלושת הלאווים של חרטום לא קירבה את השלום. לעומת זאת שקל אשכול כל נקודת התיישבות חדשה על פי המידה בה קירבה או הרחיקה את השלום. במצב זה בחר שלא להחליט גם אם ידע את הסיכון בהפסד הזמן שבהמתנה.
אשכול לא קיבל את עמדת שרי מפ"ם כי היישובים הם מכשול לשלום. בהקמתם של היישובים בשטחים החדשים ראה סוג של מסר זירוז לערבים בנוסח: אם לא תמהרו – תאחרו!. מכאן באה ההחלטה על הקמת יישובים במקום בו צריכים הגבולות לדעת ישראל לעבור וכך להבטיח את הגבול. בשנה הראשונה הוקמו יישובים היכן שניתן היה להקימם: 10 יישובים בגולן, 3 בבקעת הירדן, 2 בסיני ואחד בגוש עציון. רק 4 מהם היו היאחזויות נח"ל בשעה שכל היתר היו פרי יוזמות מקומיות. כך למשל סייע חבל הגליל למתיישבי קיבוץ מרום גולן לימים. את האלוף (מיל.) יגאל אלון מינה ליו"ר הועדה לענייני גוש עציון וחברון ומכאן צמחה לימים הוועדה הבין-מוסדית להתיישבות. בין ההבחנות שנעשו אז הייתה הבחנה בין מאחז שהוקם זמנית לבין היאחזות שנועדה לקיום קבע. מתוך גישה זהירה הוקמו בבקעה שתי היאחזויות ראשונות: קליה מדרום ומחולה מצפון. התלבטותו – אם לאשר לבני כפר עציון להקים את יישובם מחדש הייתה בבחינת דילמה קשה. כך אישר אשכול את הקמת קיבוץ כפר עציון ואת רמת הבניאס (היום קיבוץ שניר) בשולי הגולן. תוכנית אלון, שחייבה התיישבות לאורך נהר הירדן בגולן ובפתחת רפיח, הייתה לתוכנית הלא רשמית של ממשלת אשכול. הממשלה, שלא כונסה מעולם כדי לדון בה, וכשנקבע מועד לדיון בוועדה המדינית של מפא"י היא בוטלה בגלל מחלת ראש הממשלה שהלך לעולמו ב-26.2.1969. מי שהכריז בחנוכת נמל אילת בספטמבר 1965 כי הוא "מקווה ליום בו יפלו חומות האיבה של מדינות ערב לישראל ונקיים שיתוף פעולה פורה גם עם המדינות הגובלות עם מפרץ זה", לא זכה להגשים החלום בחייו.
כתיבה: ד"ר זאב זיוון
[1] . לופבן, ח.- לוי אשכול-אלבום. עם עובד. תל אביב. תשכ"ה.
[2] . צור, מ. שיחת טלפון, 3.6.2021.
[3] . אלתרמן, נ. הטור השביעי ב' . דבר, תל אביב. תשי"ד. עמ' 423-421.
[4] . יוסף שפרינצק (1959-1885) לימים יו"ר הכנסת הראשון במדינת ישראל.
[5] . אשכול, ל.- ברית אדמה. תרבות וחינוך, תל אביב 1969. עמ' 165.
[6] . רוזנמן, א. – השמשים-רופין ואשכול. מוסד ביאליק, ירושלים. 1992. עמ' 96.
[7] . דיין, ש. – אבות ההתיישבות. מסדה, רמת גן. 1968. עמ' 452-415.
[8] . רוזנמן, א.- רופין ואשכול-השמשים. מוסד ביאליק, ירושלים. 1992, עמ' 104.
[9] . שם , עמ' 112.
[10] . אשכול-נבו, ע.- אשכול של הומור. ידיעות אחרונות. 1995. עמ' 31-27.
[11] . אשכול-נבו, ע. – אשכול של הומור. ידיעות אחרונות. תל-אביב, 1995. עמ' 77.
[12] . רוזנמן, א.- השמשים-רופין ואשכול. מוסד ביאליק. 1992.
[13] . תוכנית מוריסון גריידי (יולי 1946) על שמם של סגן ראש ממשלת בריטניה והשגריר האמריקאי רוברט גריידי. התוכנית כללה חלוקת הארץ בה ליישוב היהודי נתנו 17% משטח הארץ, לערבים 40% ולבריטים הושארו 43 % כולל ירושלים והנגב. גם הערבים וגם היהודים דחו את התוכנית.
[14] . נשרי, י.- ההתיישבות במלחמת העצמאות. נאור, מ.- שנה ראשונה לעצמאות. עידן 10.יד בן צבי , ירושלים. תשמ"ח. עמ 126-117.
[15] . גבתי, ח.- מאה שנות התיישבות ב'. הקיבוץ המאוחד, תל אביב. תשמ"א. עמ' 23.
[16] . קוה, ע.- רביבים, 70 שנה במדבר, מאדמה ללא צל לארץ נושבת. מערכת, דליה 2014. עמ' 106.
[17] . לימים סמנכ"ל בנק הפועלים וחבר ועדות אוניברסיטת בן-גוריון. הלך לעולמו בשנת 2021.
[18] . יאיר ינוב – מרכז המשק ברביבים. לימים עזב והתיישב בשרון.
[19] . אלכסנדר סנד – יחד עם רעייתו כתב את אדמה ללא צל שהיה לרב מכר בשנת 1949. לימים עמד בראש בית ההוצאה של הקיבוץ המאוחד.
[20] . צור, ז. – הקיבוץ המאוחד ביישובה של הארץ ג'. הקיבוץ המאוחד, תל אביב. תשמ"ד. עמ' 162.
[21] . הכוונה לצינור המים הראשון לנגב שהניחה חברת מקורות בתכנונו של שמחה בלאס והעבירה מים אותם זיהה הגיאולוג ליאו פיקרד בניר-עם בצינור מערבי עד נירים ובצינור מזרחי עד משמר הנגב.
[22] . אשכול מכוון למוביל הארצי. זה שהופיע גם על שטר החמישה ₪ שנשא את דמותו.
[23] . אשכול-נבו, ע.- אשכול של הומור. ידיעות אחרונות, תל אביב 1995. עמ' 79.
[24] . המקור הוא מספרו של חיים גורי "אחד עשר סיורי אהבה" שהופיע בהוצאת משרד החינוך במלאת שלושים שנה לי"א הנקודות. מצוטט בספרו של צביקי קרן סופות ולב. הוצאת קיבוץ חצרים, תשל"ח. עמ' 95-90.
[25] . אשכול, ל. – ברית אדמה. תרבות וחינוך, תל אביב. 1969. עמ' 196.
[26] אשכול, ל. – ברית אדמה . תרבות וחינוך, תל אביב. 1969. עמ' 154-149
[27] . צור, מ. כאחד הדשאים, כאחד האדם. איחוד הקבוצות והקיבוצים 1980-1950. הקיבוץ המאוחד, תל אביב. 2016. עמ' 142.
[28] . ערמון, י.- לוי אשכול- אלבום. עם עובד, תשכ"ה. עמ' 21.
[29] . זיוון, ז. – מניצנה עד אילת-סיפורו של הנגב הדרומי 1957-1949. מכון בן גוריון, 2012. עמ ' 69.
[30] . השח"ל הוקם ב 1950 ובראשו עמדו יוסף יזרעאלי מאפיקים ויוסף בן-פורת מרמת יוחנן. יישוביו היו: עברונה, כפר הדייגים ועין נטפים. שלושתם לא היו ליישובים של קבע. על השח"ל ראו בספרי עמ' 153-145 וכן במאמרו של צבי צמרת בקתדרה 67 מניסן תשנ"ג. עמ' 165-137.
[31] . זיוון, ז.- מניצנה עד אילת. מכון בן-גוריון. 2012. עמ' 250.
[32] .וייניגר, צבי, ריאיון אישי 2.8.1992.
[33] . דואר, י.- כי לנו המגל הוא חרב. משרד הביטחון, תל אביב. 1992. עמ' 55-51.
[34] . אלחנן ישי למנכ"ל משרד הביטחון. 24.5.1962. ארכיון צה"ל.
[35] . זיוון, ז.- מניצנה עד אילת, מכון בן גוריון, 2012. עמ' – 253-252.
[36] . אשכול לגולדה מאירסון גנזך המדינה 6171/2421/ג, 30.8.1953, 15.10.1953
[37] . זיוון, ז. מניצנה עד אילת. מכון בן גוריון 2012. עמ' 300.
[38] . ארכיון איחוד הקבוצות והקיבוצים, תיקי המזכירות המרכזת. 18.8.1957.
[39] . ארכיון יטבתה. 21.3.1961.
[40] . מזכירות הקיבוץ המאוחד ללוי אשכול. הנידון: הקמת יישוב חקלאי של הקיבוץ המאוחד באילת. 1.7.1959. ארכיון יד טבנקין, מיכל 3 תיק 4.
[41] . דודיק הראל, מרכז משק שדה בוקר. חדשות לבקרים 4. עלון שדה בוקר. אפריל 1963.
[42] . צור, ז.- הקיבוץ המאוחד ביישובה של הארץ ד. הקיבוץ המאוחד תל אביב. תשמ"ז. עמ' 36.
[43] רטזנמן א.- השמשים רופין ואשכול. מוסד ביאליק, ירושלים. עמ '225.
[44] . צור, ז. – הקיבוץ המאוחד ביישובה של הארץ ד'. הקיבוץ המאחד, תל אביב. תשמ"ז. עמ' '52-53.
[45] . "אתם חוליה נוספת בשרשרת ביצור גבול הערבה והדרך לאילת". מעריב 25.11.1966
[46] . סיון, מ. גרופית-אזרחית . במחנה נח"ל דצמבר 1966.
[47] . ערב ערב באילת 259. 12.4.1967. עמ' 6. חוות באר אורה של הגדנ"ע נסגרה מאותן שאלות תקציביות בידי רמטכ"ל שהניף את הסיסמא שמה שלא יורה-יסגר!. היה זה רב אלוף אהוד ברק בשנת 1990 כשמלאו לחווה 50 שנות קיום ואין סוף ויכוחים על תקציבה רק שב.ג. חסם את כל מי שבקשו לחסלה- לא היה עוד.
[48] . ערב ערב באילת 259. 4.1967. 12
[49] . היאחזות נח"ל חצבה הפכה ליישוב קבע. מעריב 22.11.1967. אוסף מרים נבו מושב חצבה.
[50] . אוסף מרים נבו, מושב חצבה.
[51] . עוזי פיינרמן, מזכיר תנועת המושבים. למרחב, 22.11. 1967.
[52] . צור, ז. הקיבוץ המאוחד ביישובה של הארץ ד'. הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשמ"ז. עמ' 183.
[53] . צור, ז. שם. עמוד 180.
[54] . רוזנמן, א.- השמשים-רופין ואשכול. מוסד ביאליק, ירושלים. 1992. עמ' 253.
