תחילת כהונתו הראשונה של אשכול כראש ממשלה היתה תקופה רגועה מבחינה ביטחונית. הדגש הושם על רווחה ופיתוח. ב-10 ביוני 1964 נחנך המוביל הארצי, מפעל חייו של אשכול – הובלת מי הכינרת לנגב לצורכי שתיה והשקייה. היה זה אות לכך שהמדינה פונה לכיוון של נושאי פנים, ולא מתמקדת עוד בבעיות ביטחון.

בגבול ירדן שרר בראשית כהונתו של אשכול שלום דה-פקטו, תוצאה של מגעים סודיים עם חוסיין מלך ירדן שנוהלו באותן שנים.

הקמת הפתח' – ארגון הטרור הפלשתיני

אלא שהשקט היחסי הופר בראשית שנת 1965, בעקבות הקמת הפתח' – אירגון הטרור הפלשתיני בראשות יאסר ערפאת, שקיבל גיבוי בעיקר משלטונות סוריה. פעולותיו הראשונות היו ניסיונות חוזרים ונשנים לחבלות כנגד המוביל הארצי.

בעיות הביטחון שבו להטריד את ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול. בין ינואר 1965 – פעולת הטרור הראשונה של האירגון נגד המוביל הארצי, לחודש מאי אותה שנה, הספיק הארגון לבצע 9 פעולות או ניסיונות חבלה בנפש וברכוש, שכולן יצאו מגזרת ירדן. בפעולת טרור של הנחת מיטען בקיבוץ רמת הכובש בשרון אור לכ"ג באייר תשכ"ה, 25 במאי, נפצעו ארבעה אנשים. בפעולת חבלה נוספת, של הנחת מיטען בעפולה אור לכ"ח באייר תשכ"ה, 27 במאי, נפצעו אם ושני בניה.

ממשלת אשכול וצמרת צה"ל ראו את ירדן כאחראית לפיגועים, כיוון שהמחבלים יצאו משטחה. בצמרת הביטחונית הבחינו בין פעולות המתבצעות משטח סוריה, בגיבוי מלא של השלטונות הסורים, לבין אלו המתבצעות משטחי ירדן ולבנון, בניגוד לרצון המלך ואנשיו, אבל בתמיכת האוכלוסייה המקומית החיה באזורי הגבול, שהעניקה למחבלים סיוע ומקומות מסתור. לכן הוחלט שפעולות התגמול יבוצעו כלפי ירדן ולבנון, למרות שמקורן בסוריה, אבל הם יכוונו נגד יערים אזרחיים ולא נגד יעדים צבאיים או ממשלתיים.

פעולות תגמול

אשכול התלבט רבות לפני שנתן את אישורו לפעולות אלו. הוא חשש שהן תיגרומנה להתדרדרות למלחמה, התדרדרות שהיתה למעשה מטרתו של ארגון הפתח'. לכן, בטרם אישר את המלצת הדרג הצבאי לפעולה מסוימת, הוא דרש לבחון בסבלנות כל פרט ופרט, בעיקר בכל הקשור למספר הנפגעים האפשרי והסיכון לכוחות צה"ל. פעמים לא מעטות הוא לא אישר פעולות תגמול, מחשש שהן עלולות להביא להסלמה מסוכנת ואולי אפילו למלחמה.

אבל אחרי הפיגועים במאי 1965 הבין אשכול שאין לו ברירה. הוא הורה לחדש את פעולות התגמול – הפעם נגד ירדן. על פי שיטתו, בניגוד לפעולות התגמול של שנות החמישים לפני מבצע סיני, אשר כוונו כנגד יעדים צבאיים וחיילים מצבא האויב, הורה אשכול לפעול כנגד יעדים אזרחיים – תוך הקפדה מירבית שלא לפגוע בנפש.

שלושה יעדים ב'צוק סלע'

המבצע הראשון היה מבצע 'צוק סלע' – הפעולה מאז מבצע נוקייב נגד הסורים בשנת 1962, עדיין תקופת בן-גוריון.

בכ"ו באייר תשכ"ה, 27 במאי 1965 בשעה 19:30 בערב, יצאו לוחמי צה"ל לפשיטה בשטח ירדן, כשהם מצויידים בהנחיה מפורשת להימנע מפגיעה באזרחים. הכוחות פגעו ביעדים אזרחיים בקלקיליה ובג'נין ביו"ש וכן בחווה ליד העיירה שונה ממזרח לירדן,  ששימשה בסיס יציאה ואימונים של אל פתח.

עם תום מבצע "צוק סלע" אמר הרמטכ"ל יצחק רבין: "ניתן לשגע את המדינה בהטרדה ובמלחמה זעירה. הדבר יכול להתבצע על ידי כמה עשרות "גזלנים". כולנו זוכרים מה התרחש בארץ ערב מבצע 'קדש', בתקופת הפעילות של הפדאיון – את הפחד בדרכים, את המתיחות ביישובים שלאורך הגבולות וכיוצא באלה. אין אנו יכולים בשום פנים לסבול דברים מעין אלה. לכן החלטנו להגיב. בחרנו הפעם בפעולה נגד יעדים אזרחיים, שתכליתה אזהרה ולא בשיטה שהייתה מקובלת במבצע "קדש". פגיעה ביעד כמו משטרה אינה הפתרון יחיד. אדרבה אסור לנו להיכנס "לשטנץ" קבוע של פעולה, אלא להפתיע הן ביעדים והן בשיטה… אסור שנגרר להשיב על מעשי החבלה בדרך שמשלחי החבלנים חפצים שננקוט בה".

אולם בירדן לא נמצאה אוזן קשבת לדבריו. שלושה ימים לאחר מכן, ב-31 במאי, פתחו חיילים ירדנים באש על אזרחים בשכונת מוסררה בירושלים, הרגו שניים מהם ופצעו ארבעה. למחרת פוצצו אנשי אל פתח בתים בקיבוץ יפתח הסמוך לגבול עם לבנון, ובקיבוץ בית גוברין, ליד גבול ירדן. בנאום בכנסת אמר אשכול את אימרתו המפורסמת "הפנקס פתוח, היד רושמת, העין פקוחה והמוח שוקל".

בשלושת החודשים שלאחריהם, בוצעו 8 מעשי חבלה נוספים על אדמת ישראל. אירגון הפת"ח לקח על עצמו את האחריות לפיגועים. ירדן, שהמחבלים יצאו וחזרו לשטחה, לא נקטה שום אמצעים נגדם, וגם כשעצרה מחבלים של הפתח' שיחררה אותם כעבור זמן קצר. הרושם היה שבירדן לא מבינים את חומרת מעשי החבלה של הפתח', ואשכול אישר לבצע פעולת אזהרה בקלקיליה – מבצע "יהלום". אור לח' באלול תשכ"ה, 5 בספטמבר 1965, פגעו צנחני צה"ל ב-11 משאבות מים באזור קלקיליה. במהלך הפעולה הכוחות כמעט שלא נתקלו בהתנגדות מצד הצבא הירדני. רק חייל ירדני אחד ואזרח אחד נפגעו במהלך המבצע. הייתה זו הפעולה הראשונה של סיירת מטכ"ל שכללה לחימה.

המבצע הבא, "מאזניים", אור לג' בחשון תשכ"ו, 29 באוקטובר 1965, כוון נגד לבנון. כוחות של צה"ל פשטו על הכפר חולה בשטח לבנון, ממערב לקריית שמונה, ופוצצו את בית המוכתר ומתקני מים מקומיים.

בעקבות הפעולות הללו חלה רגיעה זמנית בפעילות ארגון אל פתח למשך מספר חודשים.

"רצינו לצבוט לכלה, והכנסנו מכות רצח לחותנת"

בליל שבת אור לי' באייר תשכ"ו, 30 באפריל 1966, בוצע מבצע קלעת הקרוי גם מבצע יוסף. כוחות מחטיבת גולני פעלו כנגד ממלכת ירדן בכפר קלעת שממזרח לירדן, מול מושב חמדיה שבעמק בית שאן. כתגובה על חדירה שבוצעה משטח הממלכה. לצה"ל היו 3 פצועים קל. לירדנים היו 11 הרוגים: 4 חיילים, 3 אנשי המשמר הלאומי, 4 אזרחים כנראה גם מירי של הירדנים. הפעולה בוצעה במקביל לפעולה בחרבת רפעת שבדרום הר חברון, שם פוצצו עשרה בתים ללא נפגעים משני הצדדים.

ממשלת אשכול קיוותה שהירדנים הבינו את המסר. בכ"ז בחשוון תשכ"ז, 10 בנובמבר 1966, בכנס של חטיבת הצנחנים, הכריז לוי אשכול: "החוטים של מבצעי הרצח והחבלה מובילים לסוריה, אך אין להתעלם מאחריותן של מדינות ערב האחרות, בהן מקבלים המרצחים מחסה ומשטחיהן הם פושטים לשטח ישראל".

בירדן לא הבינו את המסר. למחרת, ליל שבת אור לכ"ט בחשוון תשכ"ז, 11 בנובמבר 1966, סמוך לחצות, עלה על מוקש סיור של גדוד 890 באזור הר בדר בדרום הר חברון. כל נוסעיו נפגעו ושלושה חיילים נהרגו: רב"ט משה קלגסברון, והטוראים גמדיש אברני ודניאל צלמייסטר.

המסקנה בצה"ל היתה, שתושבי הכפרים בהר חברון מסייעים למחבלים. אשכול אישר את פעולת התגמול שבאה ביום למחרת. המשימה הייתה להצביע על אזור הר חברון כמקום המועד לפורענות ולדרבן את משטרו של המלך חוסיין לפעול כנגד כוחות אלו הנתמכים על ידי מצרים, ובכך להביא לניגודי אינטרסים בין מדינות ערב. בנוסף, היה חשוב להראות כי ישראל מגיבה לפורענות, איננה חלשה או קלה לפגיעה ולאותת למצריים וסוריה לשקול מעשיהן בכובד ראש.

חוסיין, אגב, העביר לישראל מסר ברור בצינורות שונים, חלקם אמריקנים, וחלקם ישראלים, שהוא מטפל בהענשתם של האחראים לפיגועים שבוצעו קודם לכן בישראל. באחת הפגישות החשאיות שקיים חוסיין עם יעקב הרצוג, היועץ המדיני של ראש הממשלה אשכול, באמצע שנות השישים בלונדון, הדגיש המלך הירדני את התחייבותו לעשות כל אשר לאל ידו כדי למנוע את חימום הגבול. הוא רק ביקש להתחשב בקשיים שלו במאבקו בארגונים הפלשתיניים. הצבא הירדני אכן נקט צעדים רבים כדי למנוע פעולות חבלה משטח ירדן, כולל מעצרים של אנשי פת"ח ופיקוח הדוק על הגבול עם ישראל.

בספטמבר 1965, קיים חוסיין פגישה חשאית בפריס עם שרת החוץ גולדה מאיר, על סף סיום תפקידה. חוסיין סיפר לגולדה וליעקב הרצוג שנילווה אליה על המאמצים הגדולים שהוא עושה למנוע חדירת מחבלים מגבול ירדן. הוא ביקש שישראל תרסן את עצמה ולא תגיב בפעולות תגמול שעלולות להחליש את מעמדו מול אש"ף. גולדה מאיר ויעקב הרצוג הבטיחו לו שישראל תכבד את מבוקשו.

אבל דעת הקהל לא היתה מוכנה לקבל השלמה עם פיגועי טרור, ואשכול הורה לצה"ל להכות במחבלים הפלשתינים.

אשכול אישר לבצע פעולה תגמול קטנה, אבל צה"ל בפיקודו של יצחק רבין יצא בכוח גדול, נתקל בגדוד ירדני והתפתח קרב בו נהרגו עשרות ירדנים ונהרסו יותר מ-40 בתים. לכוחותינו היה הרוג אחד, מג"ד גדוד 202 של הצנחנים, סא"ל יואב שחם ז"ל  ועשרה פצועים. אבידות הצד הירדני הסתכמו ב-14 חיילים הרוגים, 37 פצועים ושני חיילים אשר נלקחו בשבי.

אשכול מאד לא אהב את התוצאה, ובשיחה עם הרמטכ"ל רבין אחרי הפעולה אמר בהומור האופייני לו: "אני התכוונתי לצבוט את החותנת (סוריה) ואתם נתתם מכות רצח לכלה (ירדן)".

בפומבי דיבר אשכול כמובן אחרת, כשאמר כי "אנו מקווים כי הלקח יובן על ידי שלטונות דמשק, וכי אלה שבידיהם ההשפעה ייעצו לממשלת דמשק לשמור על השקט בגבולות".

בישיבת ממשלה שדנה בפעולה ביקרו שרים אחדים בחריפות את הרמטכ"ל רבין. הרמטכ"ל השיב: "לא יכולתי לדעת שהירדנים ינהגו בחוסר תבונה כזה ויפתחו באש על כוח עדיף בהרבה". לפי הביוגרף שלו, רוברט סלייטר, בעיניים דומעות הציע רבין להגיש את התפטרותו. אשכול דחה את הצעתו. ראש הממשלה אומנם גונן עליו (ועל עצמו, גם אם לזמן קצר בלבד), אך החליט מאז להצר את צעדיו. אחרי הפשיטה לסמוע לא אישר אשכול לצה"ל לבצע שום פעולת תגמול – עד מלחמת ששת הימים – אף על פי שפיגועי הטרור נמשכו. לפי אל"מ בדימוס ד"ר עמי גלוסקא, שחקר את תפקוד הממשלה באותה תקופה: "פעולת צה"ל בסמוע נחשבה בעיני הדרג המדיני כטעות קשה… הממשלה הגיעה למסקנה כי שגתה בכניעתה לעמדת הצבא".

המהלך שהוביל למלחמת ששת הימים

לפעולת סמוע היתה תוצאה נוספת לטווח רחוק. היא הגבירה את האיבה והעויינות בין ירדן לבין סוריה ומצרים – בעיקר מצרים. חילופי גידופים וקללות מעליבות בין המדינות נשמעו בתחנות הרדיו של כל מדינה.

וכך, כאשר 'קול קהיר' השמיץ את המלך חוסיין שאינו מסוגל להגן על האוכלוסיה הפלשתינית שבאחריותו, השיב הרדיו הירדני לשליט מצרים בהעלבה משלו: 'אתה מדבר? אתה הרי מסתתר מאחרי הסינור של כוח האו"ם היושב ברצועה. נראה אם תעזו להפסיק את השיט הישראלי במיצרי מפרץ עקבה'. ראש ממשלת ירדן ואספי תל, שעתיד יהיה להירצח 5 שנים אח"כ בקהיר, אמר במסיבת עיתונאים בח' בכסלו תשכ"ז, 21 בנובמבר 1966 בלעג כלפי נשיא מצרים נאצר: "ירדן מתייחסת בהבנה למוגבלות הנובעת מנוכחות כוחות האו"ם בסיני…"

זו היתה אחת הסיבות שכאשר החלה גואה המתיחות בין ישראל ומצרים בחודש מאי 1967, אחד הצעדים הראשונים של נאצר היה סילוק כוח האו"ם מבסיסיו, ולמעשה מהשטח כולו, ובהמשך חסם את מיצרי טיראן לשיט ישראל – צעד שהוביל ישירות למלחמת ששת הימים.

והיתה תוצאה נוספת: חוסיין טען שישראל בגדה בו, והתעלמה מהתחייבותו לגולדה מאיר וליעקב הרצוג בפגישתם החשאית בספטמבר 1965, כי הוא מקיים מאמצים גדולים למנוע חדירת מחבלים מגבול ירדן. גולדה מאיר ויעקב הרצוג הבטיחו לו כזכור שישראל תכבד את מבוקשו. בפעולת סמוע הוא ראה הפרת הבטחה ישראלית. לכן כאשר החלה גואה המתיחות עם ישראל במאי 1967, הוא ראה עצמו חופשי להצטרף למצרים וסוריה במלחמתם בישראל – ובמו ידיו גרם לאובדן יהודה ושומרון משליטתו, והעברתם לשליטה ישראלית, ולימים לרשות פלשתינית שקמה בחלקם.

מחבר: חגי הוברמן

"לשאלה מדוע אינו מגיב למאמרי השטנה של בן-גוריון, ענה:

אני לוי – בן דבורה, ראש הממשלה השלישי. בעוד עשרים שנה כמעט לא יזכרו אותי. אולי יכתבו חצי עמוד על כך שהייתי ראש ממשלה. בן-גוריון חייב להישאר כדמות המרכזית שהקימה את המדינה. על דמות כזו צריך לחנך את הדורות הבאים. מי זוכר כיום שג'ורג' וושינגטון היה ספסר קרקעות. הרי בארצות הברית יצרו לו מעמד של אל. אני לא אתן ידי להמעטת דמותו של בן-גוריון".[1]

[2]

תיאר את אשכול העיתונאי רפאל בשן שהיה המראיין של התקופה בספרו: 'יש לי ראיון'[3]. ,,,"אני שואל והוא משיב בנחת, במשפטים קולחים, מתבל דבריו בביטויי אידיש דשנים, משלב בהם אי פה ואי שם, איזה פסוק תנ"כי, לעתים הוא גולש לשבילים צדדיים עד כי נדמה ששכח את הנושא העיקרי…אשכול חוזר תמיד לבסיס – ופתרון בידו.  קשה להוציאו מן הכלים – לקושיות פרובוקטיביות משיב אשכול כשנצנוץ שובבני מבהיק בעיניו, כאשר הוא מתרגש באמת – נקמצת ידו הכבדה, שידעה את הטורייה בדגניה, לאגרוף.  אז הוא עוצם את עיניו, קולו הופך עמום – והאידיש כובשת את מקום העברית. כאשר אתה מנסה לגבש לך איזו דמות כוללת של מנהגיו, דיבורו, אורח מחשבתו, אתה אומר לעצמך אוטומטית: "א – קלוגער ייד!". (יהודי חכם).

דרכו לראשות הפירמידה של לוי אשכול, החלוץ שעלה ארצה בסוף ימי העלייה השנייה, הייתה בבחינת צעד, צעד מעמדת מנהיגות אחת לשנייה עד שהגיע לשמש כראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל כשהחליף את דוד בן-גוריון שפרש לשדה בוקר ב -1963.

המאמר שלפנינו ינסה לצעוד עם אשכול בנתיבי התקדמותו כמנהיג עד לפסגה.

אשכול, איש העלייה השנייה

אשכול היה מאחרוני עולי העלייה השנייה, עלה ארצה בשנת 1914. כשהעיר בן-גוריון על הגעתו ברגע האחרון ממש ענה לו אשכול כי מחמת גילו הצעיר (יליד 1895) לא יכול היה לעלות קודם.

הוא עלה מאוקראינה מעיירה בשם אורטובה שמנתה 2,500 תושבים.  משפחתו עסקה במסחר חקלאי ויכלה לממן לו לימודים תיכוניים בבית ספר יהודי בווילנה שבליטא. את פעילותו הציונית החל כבר אז ב'צעירי ציון'. השילוב המתון שבין מוצאו ממשפחה חסידית לדרכו החברתית-כלכלית אפיין אותו כל חייו.

 החלטת העלייה שלו לארץ הושפעה מרצח משה ברסקי בדגניה א' והחלטת האב כי בניו יעלו אחרי הבן שנרצח למלא את מקומו. תחנתו הראשונה מעבר לנמל הייתה משרד העיתון "הפועל הצעיר" שם הוא פגש ביצחק לופבן והציג מכתב המלצה מיוסף שפרינצק עמו נפגש כשהיה בדרכו לקונגרס הציוני. כאיש 'הפועל הצעיר', המפלגה שלא ראתה עצמה כסוציאליסטית ושמה את הפועל העברי במרכז,  הסתייגה משימוש כוחני, דבקה  בדרכו של א.ד. גורדון של "דת העבודה" בדרך לתחייה הלאומית ואימצה את השפה העברית. מקור השפעתה הייתה תנועת ההליכה אל העם של הצעירים הרוסיים[4].

המלונאי ביפו חיים ברוך שלח אותו רגלית בעקבות הדיליז'נס לפתח תקווה שם ימצא עבודה בפרדסים. שם גם למד מאבק מעמדי מהו בין פועלים לאיכרים, קרב על פת לחם ויום עבודה. וכאן היה לפועל העושה מלאכתו בלא היסוס. וכך היה ל"מלך המעדר" המקומי. מכאן הדרך לוועד הפועלים ולתפקיד החשוב מאין כמוהו של אקונום מטבח הפועלים. דרך עבודתו בקלנדיה (עטרות) הוא הגיע לראשון לציון שם הקים עם חבריו את קבוצת "עבודה". משהגיע הארבה ולא הותיר עלה ירוק אחד עברו לפתח תקווה. כאן שכר בית למגורים, הלווה מבנק אפ"ק את הכסף לשכירות, חתם על חוזה עם פרדסן לחצי שנת עבודה וגם עלה לגליל כדי לרכוש ביבנאל חיטה החסרה בשפלה למאכל. הצעיר היחפן עורר אמון באיכר ביבנאל. מכאן יחבור להסתדרות החקלאית של פועלי יהודה בחברתם של   אברהם הרצפלד ונטע הרפז[5]. הוא עסק בקשרים עם התאחדות המושבות ביהודה, עם המשרד הארץ ישראלי בקשר לחלוקת כספי התמיכה שהגיעו מיהודי ארצות הברית[6] וסידור גן ירקות בפתח תקווה לפועלות. הוא היה בין המפגינים מול בית הוועד בפתח תקווה בגלל קיפוחם בחלוקת כספי הסיוע האמריקאי. הוועד פנה לעותומנים ועשרה פועלים הוגלו לדמשק. מהם לא שבו שלושה. על שמם ייקרא לימים קיבוץ גבעת השלושה. הוא התעקש על עזרה "פרודוקטיבית" לפועלים והתנגד למתנות וחסד. גם גישה זו אפיינה את דרכו לאורך השנים.

מספר פועלי העלייה השנייה בהערכה של מקסימום  2,500 איש בסך הכול. תכונותיהם המשותפות היו היותם צעירים ובדרך כלל רווקים, הם החזיקו באידיאולוגיה סוציאליסטית וציונית וביקשו לשנות את אורח החיים של איכרי העלייה הראשונה שהקימו משקים משפחתיים המבוססים על עבודה ערבית[7]. האידיאל היה בעיניהם יצירת חלוץ עברי חדש שיכבוש את עבודת החקלאות במשק היהודי מידי הפועל הערבי.

אשכול בראש ההסתדרות המקומית

יחד עם הרצפלד ושמואל יבנאלי הוא נקרא על ידי "השומר" להחרים את קבוצת "המגן" המתחרה מייסודו של יוסף לישנסקי. אשכול לא נכנע לדרך היריבות והציע הצעות של שלום שנכשלו. כמי שעמד בראש ההסתדרות המקומית הוא דאג למקורות הכספיים שאפשרו את קיומם של 1,500 חברי ההסתדרות בימי המחסור של מלחמת העולם הראשונה על קשייהן.  אשכול היה זה שפתח את ועידת פועלי יהודה החקלאיים ברחובות בפברואר 1918 ובה תבע מהפועלים לפעול בשתי דרכים: ביסוס העבודה השכירה בחקלאות ו"התיישבות המאפשרת חיי עבודה בריאים".

ארנון למפרום העלה את השאלה כיצד היה אשכול הלא כריזמטי והלא מושך כנואם וכותב למנהיג פוליטי? את התשובה לכך מצא אצל מקס ובר שתיאר את דמות המנהיג הביורוקרטי בדוגמת  מאחדה של גרמניה אוטו פון ביסמרק. את אשכול הוא הציג כ"עסקן משתתף" הנוכח בכל ישיבות המפלגה (כינוס, ועדה, וועידה, מועצה, מרכז ועוד).

מעמדו הלך וגבר בגוף האחד בזכות מעמדו שגבר בתחום האחר. כך הצלחותיו בהעברת כספי יהודי גרמניה ב"ניר" יסייעו לו ב"מקורות" ושני אלה יעשו לקידומו ב"הגנה" וכדומה. קדם לכל אלה, צעד שיש עימו הפגנת נחישות ובחירה אישית, היה בהתגייסו לגדוד הארץ-ישראלי בצבא הבריטי ב-1918, לאחר צעד רב חשיבות שנקטו הבריטים בנובמבר  1917- הצהרת בלפור. מפלגתו "הפועל הצעיר" טענה שיש לשמור על יישוביה שהם פרי עבודה של שנים. הבחירה ביציאה ל'גדוד הארבעיםלול' בשירות הצבא הבריטי תביא לחורבן ההתיישבות החקלאית. התומכים בגיוס לגדוד היו אנשי המפלגה היריבה "פועלי ציון" שקראו לתת מדמנו למען גאולת הארץ. עוד ראו יתרון בגיוס בלימוד הנשק והלוחמה כעם הנלחם על עצמאותו לעתיד. אשכול, שנאלץ לבחור בין השתיים, התנדב לגדוד בניגוד לעמדת מפלגתו.[8] הציפייה להיות פורצי הקווים התורכיים מוחלפת במציאות קשה של שירות צבאי שוחק בשמירה על מחנות השבויים.

רגע של נחת הייתה עבורו היציאה עם משלחת הגדוד לירושלים לטקס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית בהר הצופים (24.7.1918). כחייל ארגן סחיבת נשק ממחסני הגדוד לטובת חימושן של מושבות הצפון. זאב צחור ראה במתנדבי היישוב לגדוד העברי את המנהיגות שתוביל את היישוב בשנים הבאות (ברל כצנלסון, בן-גוריון, יצחק בן-צבי, יצחק טבנקין, דוד רמז, שמואל יבנאלי, אליהו גולומב, דוב הוז ורבים נוספים).  מבחינת אשכול היה העשור הבא במפלגת הפועל הצעיר עד לאיחוד עם מפא"י  כמי שהוטל ספק בנאמנותו הפוליטית ועוכב קידומו במסגרת המפלגה, אך הוא לא עזב אותה. מאידך, שירותו הצבאי הביא לשליחתו כנציג המפלגה לפורומים ביטחוניים. ההיכרות עם חבריו לגדוד והחוויות המשותפות הביאו אותו להכרה שאין מקום לפיצול במחנה הפועלים. בין חבריו היה ל"אקטיביסט"- כלומר מי שלא ימנע משימוש בכוח בעת הצורך בניגוד לדעות הכמעט פציפיסטיות שהיו במפלגתו.

העלייה לדגניה ב'

אחרי שנתיים לא מספקות באוהלי הגדוד הוא שב ב-1920 לקבוצת עבודה בכפר אוריה ופנה למוסדות לקבל בגליל "כברת אדמה" להקים בה את משקם. הם נענים להצעתו של יוסף ברץ מדגניה א' לעלות בשכנות, ובערב יום הכיפורים 1920 עלתה קבוצת עבודה  שמנתה 20 בחורים וחמש בחורות לדגניה ב'.

בנובמבר 1920 השתתף כציר בוועידת הייסוד של ההסתדרות בבניין הטכניון העברי בחיפה. בתוך ימי המצוקה של ימי הבראשית ממלא אשכול את תפקיד הגזבר שעיקר עיסוקו הוא בבנקים בעיר הגדולה. מכאן מובילה אותו הדרך למרכז החקלאי ודאגתו הפכה מדאגה לקיום קבוצה אחת לקבוצות רבות שהקימו עולי העלייה השלישית. הוא נמנה על מייסדי ההגנה והיה חבר המפקדה הארצית. מטבע הדברים הוא אינו מאמין בעבודה המדינית כדרך הציונית אלא במעשה, בבנייה, בצבירת נכסים ובכך עיסוקו. מגייס תקציבים ודואג שהם יושקעו בדברים של ערך.

שליח ההתיישבות

שלושה תפקידים מילא בראשית שנות העשרים: חבר מועצת ההסתדרות, חבר הוועד הפועל של ההסתדרות ונציג מפלגת "הפועל הצעיר" בוועד המנהל של המרכז החקלאי. מכאן תוכניתו בשנת המשבר (1926) ל"התיישבות האלף" כהתיישבות חדשה. רעיון אותו למד בביקורו ביוון ולימוד ההתיישבות מחדש של היוונים שגורשו כטרנספר בידי הטורקים.  הוא נדד ברחבי אירופה בין וינה, ברלין ווילנה בשליחות שנועדה לגייס אמצעים לבנייה בארץ.  כשהגיע לוועידת הקואופרציה במוסקבה, ולא הותר לו ולדוד רמז לברך בעברית הייתה זו אכזבה של ממש ממדינת המהפכה הקומוניסטית. בשנות השלושים היה מדוחפי מבצע ההעברה של כספי יהודי גרמניה בצינורות וברזל בתמורה לאגרות חוב שהוא מכר ליהודים שם (1933). הרעיון שהובלת מים תשנה את פני הארץ שייך כולו למהנדס שמחה בלאס. ב-1937 הוקמה חברת "מקורות" שמטרתה לחפש ולגלות מים ולשווקם לצרכנים. בחברה שותפים הסוכנות היהודית, קרן קיימת לישראל, ההסתדרות וחלוצי העמק. וכך נפרשים הצינורות על פני הארץ מן הים עד הירדן כהגדרתו. עד לשיאה בתוכנית הפנטסטית – צינור המים לנגב שקוטרו היה "6 , שנקנה בלונדון והונח בתש"ז.

תחילת דרכו של אשכול כמנהיג

פריצתו אל השורה הראשונה של מנהיגי מפא"י באה ב-1944 כשהוא ניסה למנוע את פרישת סיעה ב' (הקיבוץ המאוחד) ממפלגת פועלי ארץ ישראל. תפקיד בו נכשל במשימה אך נותרה בפניו הדרך פנויה להמשיך ולעלות בסולם המנהיגות.[9]

תפקידיו הבאים יהיו מזכיר מועצת פועלי תל אביב וסגן שר הביטחון בימי מלחמת העצמאות.

העיד שמעון אגין מקבוצת דגניה ב': "אשכול לא חיפש לעצמו כתר מנהיגות…אשכול, אשר צמח וגדל בתוכנו, נרתם לעול וקיבל עליו תפקידים אשר הציבור בחר להטיל עליו. הוא לא יצר לעצמו אויבים…הוא נמנע משדות שחרשו אחרים. הוא הלך לאותם שטחים שבהם אחרים לא פעלו ובאותם השטחים יצר…הוא היה חבר, חבר לשעת צרה וגם חבר לשמחה". במסיבה לכבוד אשכול בדגניה עם שובו מארצות הברית ברך אותו שמעון אגין:" חוטב עצים היודע גם לדבר עם נשיאים ורמי-עם- אשרינו כי זכינו בכך!"[10].

נקודת הכרעה השנייה הייתה עם התביעה לאיחוד מפלגות הפועלים ב-1930. אחרי עשרים וארבע שנים של קיום מקביל, תוך עיסוק באותם תחומי התיישבות וביטחון ללא הבדל של ממש ביניהן. ויכוח שנמשך בעל פה ובכתב ואשכול היה מנחשוני המתאחדים בין הפועל הצעיר לפועלי ציון ואחדות העבודה. כך נוסדה "מפלגת פועלי ארץ ישראל" (מפא"י) שאשכול היה אחד משני מזכיריה. מפא"י קיבלה עליה את ההגמוניה בתנועה הציונית למשך ארבעים ושבע השנים הבאות. רק ששורשי הפילוג היו איתם כל הדרך כשהמשיכו להתקיים שתי תנועות קיבוציות מקבילות: חבר הקבוצות והקיבוץ המאוחד. משלא קם איחוד התנועה הקיבוצית כתביעתו של ברל כצנלסון, הגיעו לפילוג המפלגה ב-1944 עם צאתה של סיעה ב' והליכתה לבחירות להסתדרות כרשימה נפרדת תחת הכותרת "אחדות העבודה פועלי ציון".

דווקא בימי השואה באירופה, למרבה הטרגדיה, עסקו בארץ בפילוג מפלגתי. החזית החשובה במאבק הבין מפלגתי הייתה בחזית העירונית ואשכול הפך להיות למזכיר מועצת פועלי תל אביב רבתי (8.10.1944). בראשית דרכו במועצה עשה זאת עם גולדה מאיר כיושבת ראש המועצה עד שעברה למחלקה המדינית בסוכנות היהודית. בחלוקת התפקידים ביניהם קיבל עליו אשכול את הגיוס לצבא הבריטי, ביטחון, כספים וארגון, שיכון ועדות המזרח. הוא נכנס בעובי הקורה של בעיות הפועלים במשך שלוש שנים המסתיימות בבחירות בהן קיבלה מפלגתו 60% מקולות הבוחרים[11].סכסוכי העבודה הבולטים בהם טיפל היו: עיריית תל אביב , מפעלי "ארגמן" ו"המלחים – מרד הימאים" ובתי הקולנוע. עוד עסק בצורך להכשיר פועלים למפעלי היהלומים, ושביתת פועלי הבניין. למפרום מצא דמיון בין פעולתו בימי מלחמת העולם הראשונה לרווחת פועלי יהודה לבין ימיו כמזכיר פועלי תל אביב ודאגתו לרווחת העובדים בעיר[12]. גם את תמיכתו באיחוד מפלגות הפועלים לאורך כל דרכו הפוליטית ראה למפרום בניסיונו בהסתדרות "פועלי יהודה" ושיתוף הפעולה עם פועלי ציון ונציגם אברהם הרצפלד. הקרע בין המפלגות תוקן רק משהוקם המערך בין  מפא"י ואחדות העבודה  ב-1965. מאידך, פעילותו בעיר הגדולה הביאה לברית עם גולדה מאיר, זלמן ארן, מרדכי נמיר ושרגא נצר. מה שיקרא לימים "הגוש" במפא"י כפי שציין אבי בראלי.[13]

האהדה לה זכה אשכול נבעה בין היתר מהיותו איש ההתיישבות ומקורות שיכל לוותר על תפקידו במועצת הפועלים כמקור פרנסה. הוא שנאמר: המנהיג הביורוקרטי חיזק מעמדו בארגון האחד כתוצאה מפעילותו המגוונת בארגונים נוספים.

הוא היה פעיל במפקדה הארצית של ההגנה מ-1940 ותמך בקו האקטיביסטי, היה חבר "ועדת X" כחבר מפא"י היחידי בוועדה שתאמה את פעילות ארגוני המחתרות בתקופת תנועת המרי.  מוקדי פעילותו בבית ברנר של מועצת פועלי תל אביב ברחוב ברנר וניר, ששכן בשדרות רוטשילד, היו מוקד לפעילותו המחתרתית. בקונגרס הציוני, במרכז מפא"י  ובוועד הפועל הציוני הוא פעל לצידו של בן-גוריון כנגד חיים וייצמן שראה את העיקר בהקמת המדינה היהודית. הוא נבחר לוועד הביטחון – גוף בן 12 חברים בראשות בן-גוריון שהיה לגוף מתאם בנושא שעמד יותר ויותר על הפרק – מלחמה בערביי ארץ ישראל ולאחריה במדינות ערב. כך למשל התנגד להקמת פלוגות דתיות נפרדות במסגרת גיוס החובה שהונהג מראשית [14]1948.  מכאן היה לסגנו הבלתי רשמי של בן-גוריון במשרד הביטחון "כמפקח על הצד המשקי הציווילי (האזרחי) במשרד הביטחון."

הוא היה לנציגה של ההתיישבות במערכת הביטחונית וכך הציע לארגן גרעיני התיישבות מבין החיילים המשוחררים בסופה של מלחמת העצמאות.

עם קום המדינה

בוויכוח על גורלו של סולל בונה עם מנהלו הלל דן שהסתיים בפיצולו של הארגון ההסתדרותי הגדול, עמדו כאן מצד אחד אנשי המדינה אשכול וספיר מול אנשי הארגון דוד הכהן והלל דן. הארגון, שהיה בסיס לבנייה ופיתוח מזה  שלושים וחמש שנים, פוצל בהחלטת פורום שרי מפא"י  שנקרא "חברינו", ועימם מזכיר המפלגה גיורא יוספטל ומזכיר ההסתדרות פנחס לבון[15]. דן ראה באשכול את מי שנשא באחריות לפיצול אך ראה אותו כנגרר אחר מזכיר ההסתדרות לבון. סולל בונה הואשם בהסתאבות, בהפרעה למשקיעים פרטיים שהוביל לפיצול משק הפועלים.

אשכול נשאל מדוע במפלגת פועלי ארץ ישראל אוכלים "איש בשר רעהו" כשהכול מתפרסם בחוץ? תשובתו הייתה ש"בתור המפלגה המרכזית כל פיהוק בה מיד מצטלם והופך לל"ב פירושים". כמי שידע מה שקורה במפלגות האחרות טען שבמפא"י לא קיימת דיספרופורציה. על שאננות אצל האחרים העדיף את סערת הרוחות הנלווית לוועידת מפא"י[16].

האפליה העדתית

הצלחה מיוחדת הייתה לתימנים בהתיישבותם במושבים בימי העלייה הגדולה[17]. העולים ראו בכרטיס החבר המפלגתי סוג של עדיפות בתור להתיישבות. 22 מושבי תימנים חדשים לא שכנעו את ראש אגודת התימנים שיצא לארצות הברית למחות נגד אפלייתם ולאסוף כספים למענם. אשכול מיהר להגיב וכתב להתאחדות התימנים כנגד הנסיעה והשלכת האבנים לבאר ממנה שותים המתיישבים החדשים. הוא התקומם נגד יישוב שקם כולו כאיש אחד וחזר למעברה. כשמפלגות בחשו בעניין ועשו פוליטיקה על גב העולים החדשים אמר אשכול: "אנו רואים את הפעולה כחבלה והרס של עמל שהושקע בכפר זה." מאידך בדיונים הפנימיים על העדפת העולים מפולין גילה התנגדות לעמדותיהם של יצחק גרינבוים ויצחק רפאל. כולם ידעו שיש בהעדפה משום מעשה פסול. אשכול אמר לפרוטוקול: "אם מקיימים מחנות של מאה אלף איש, בהם עולים רבים מפולין, ופתאום ניתן פריבילגיה לאשכנזים, לא קשה לתאר את הצעקה שתקום: "לשכנז יש הכול!"[18].

 ב-1960 בוועידה החקלאית בפתח תקווה

כשהתכנסה הוועידה החקלאית במלאת יובל לקבוצה הראשונה דגניה א' היו תביעות הכול מופנות כלפי כתובת אחת: שר האוצר לוי אשכול. להרצאתו קרא:
"מאלף הישגים, בעיות, ועתידות בהתיישבות" שהייתה בבחינת שיחה אישית עם כל אחד מהצירים בוועידה[19]. כשר אוצר שיתף אותם בכך שגם שרי הממשלה פונים אליו ורק לו אין למי לפנות. התשובה מהקהל אמרה: "אתה יכול לפנות למשלם המיסים!" תשובתו הייתה שהוא פונה גם ל"משלם המיסים" מעבר לים על פי סיכויי הצלחת המגבית והתרומות. תקוותו הייתה לחיסול הבלוקונים תוך שנתיים-שלוש. במדינה הסוציאליסטית לא הייתה לו תשובה מדוע לבעלי מקצועות חופשיים  מגיעים שירותים ולמתיישבים לא. תשובתו החסרה משהו אמרה: "אין ביכולתי אפילו כחבר בממשלה לשנות סדרי עולם". בשורתו הייתה ליישובים החדשים  כי עוד יגיעו למצבם של היישובים הוותיקים כנהלל וכפר ויתקין.

שר האוצר בממשלת ישראל

לוי אשכול היה לשר האוצר ב-1952 עם פטירתו של שר האוצר הראשון של מדינת ישראל אליעזר קפלן. גלי העלייה ההמונית העמידו את המשק הישראלי בפני סכנת פשיטת רגל. בתוך מציאות של אי ודאות כלכלית הלך הוא על חבל דק[20] כדי להשיג הלוואה בניו-יורק, לשלם לעובדים את שכרם בזמן, לרכוש את המצרכים הנדרשים מיבוא כדלק וגרעינים למזון לאדם ולחי ולספק את כל צורכי הקיום. כדי שלא יפגינו מולו בקריאות המוכרות של : "לחם, עבודה" ובגד ללבוש. זאת תוך שליטה בכספי המדינה שלא תיווצר אינפלציה שלא ניתנת לשליטה. בין המשאבים שיצילו אותה מקריסה נחתם אותה שנה הסכם השילומים עם מערב גרמניה. הפתרון הנחוץ לסכנת הרעב שמאחורי החיים מהיד אל הפה נמצא ביהדות ארצות הברית. הוא כינס בספטמבר 1953 בירושלים ועידה שנייה של מנהיגי היהדות בעולם כולו. (ועידה ראשונה כינס קודמו בתפקיד אליעזר קפלן
ב-1949, ועידה זו ייסדה בין היתר את המגבית היהודית המאוחדת). ב-1953 הוא הציג בפני הבאים תוכנית כלכלית לשבע שנים במחיר של 1,7 מיליארד דולר. מחציתם יכוסו בידי השילומים ואת היתר הוא מצפה לקבל מאורחיו. כמקדמה הוא ביקש מהמגבית 100 מיליון דולר אותם תלווה, על חשבון הכנסותיה בשנים הבאות מבנקים אמריקאיים.

בין סעיפי הטיפול היומיומי של שר האוצר: נמל חופשי בחיפה, בורסה בארה"ב ובישראל, בניינים לבתי ספר,  רזרבה במטבע חוץ ועוד ועוד. העקרונות הברורים שהנחו אותו היו: להקטין את היבוא, להגדיל את הייצוא, לחזק את החוסכים, להקטין את הצריכה ולהוריד את מחירי המחייה[21]. צוות העוזרים בוגרי האוניברסיטה שלצידו זכו לכינוי "נערי אשכול", בוגרי המחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית שדלגו מספסל הלימודים למציאות הממשית במשרד האוצר. את משאיו ומתניו הכלכליים הוא קיים עם נציגי התאחדות בעלי התעשייה או עם דיפלומט ממשרד החוץ האמריקאי.

תמיכת ארצות הברית במוביל הארצי הייתה חשובה למימונו, מימון שיש עמו גם חסות ביטחונית בגלל התנגדות הערבים למפעל כולו. גם כשהוא הכביד במיסים הוא ידע ליצור בציבור תחושה של שותפות בדאגה לצורכי העם.  ב-1954 אף מינה ועדה בראשות השר זאב שרף שתבדוק איך נאבקים בהתחמקות ממס, איך מטילים מיסים על פי היכולת ואיך לארגן מנגנון יעיל שיבצע כל זאת.  עם הגשת הדו"ח הוא מינה אותו לאחראי על הכנסות המדינה.

הוא הקים את בנק ישראל שיפעל על פי מדיניות הממשלה להסדיר את הטיפול במערכת הבנקאית בישראל. הוא יצר רזרבה במטבע חוץ של 600 מיליון דולרים, הוא דחף את פיתוח אוצרות הטבע וההתיישבות  במיטב כישרונותיו. מול דלות הארץ במחצבים עתירי זרחן, נחושת או נפט הוא פנה אל התעשייה הניטרלית עם מפתחה הגדול פנחס ספיר. והם עשו  זאת על אף אמונתם הסוציאליסטית בעזרת ההון הפרטי.

את חברת החשמל הוא רכש מבעליה הבריטיים כדי לפתחה כבסיס לתעשייה. ומכאן לגיוס הון בעולם להשקעות פיתוח תוך תחרות של מוצרי המשק בשוקי העולם ומול מוצרי יבוא בשוק המקומי. ההרגשה בציבור בראשית שנות השישים הייתה של נס כלכלי. הוקמו נמלים חדשים באשדוד ואילת, מפעלי תעשייה ניטרלית על פני כל הארץ, מי המוביל לנגב, סכירת האגן הדרומי של ים המלח להגברת ייצור האשלג, ומול כל אלה הציב את הפיחות של שנת 1962 שצמצם את ערך הלירה הישראלית
ב-67% מלירה ושמונים אגורות לדולר לשלוש לירות, ויפתח את הפתח למיתון שיצא משליטה. תוספות היוקר ששילמו הממשלה והמעסיקים הביאו להיעלמות היתרון שהביא הפיחות לתעשיינים.

בין אשכול ללובה אליאב

טניה אליאב תיארה בספר זיכרונותיה איך אירחה בביתם את כל אנשי המנהיגות מבן-גוריון ואשכול ועד זלמן ארן שביקש מלובה לבדוק באמצע הלילה היש לטניה במטבח גפילטע פיש ודג מלוח כמו שהוא אוהב. ארבע שנים פעלו  אשכול ואליאב יחד. שבת אחת יצאו לבדוק את תכולת מחסני הסוכנות כדי לחפש מה עוד יוכל לשמש לבניית המעברות לעולים החדשים. אשכול הביא אתו את בתו הצעירה עפרה שהייתה כבת עשר. אחרי הסיור הזמין לובה את השניים לארוחת צהרים בביתו. טניה הגישה לשולחן מרק עוף שהכינה. זכורה לה שנים רבות אחרי, התלהבותה של הילדה מהמרק הביתי. היא הכריזה שמעולם לא אכלה מרק שכזה. היחסים הטובים עם משפחת אשכול נמשכו ואלישבע רעייתו נתנה לעפרה בתם של טניה ולובה בובה מהלכת שקראו לה על שמה –  אלישבע. כל בובותיה של עפרה זכו לשם אלישבע. משגדלה, נישאה והרתה עפרה אשכול, נהג לובה לנסוע פעם בשבוע כדי לשבת לצידה. את זמנם בילו בסיפורי מעשיות על האבא לוי אשכול. מאלו שהיו לימים לספר "אשכול  של הומור"[22].

הידידות עם משפחת אשכול התבטאה בין היתר בכותונת לילה ושוקולד טוב שהשאירה רעייתו השנייה מרים מתנה לטניה בשנת 1965 להולדת בן הזקונים אייל.

לאחר מלחמת ששת הימים ביקש אליאב, ששימש כסגן שר בממשלת ישראל,  מראש הממשלה אשכול לצאת לשטחים החדשים כדי להתבונן במצב החדש שישראל נקלעה אליו. מעת לעת חזר לאשכול עם פירות ראשונים של מחקרו: "יש שם עם בהתהוות, יש שם תנועה לאומית".  את מסקנותיו סיכם בחוברת דקה לה קרא: "יעדים חדשים לישראל[23]. כתוצאה מכך סיים אליאב את תפקידו כמזכיר מפלגת העבודה. מסקנותיו לא מצאו חן בעיני ההנהגה שהחליפה את אשכול בראשותה של גולדה מאיר. דרכו לראש הפירמידה נחסמה. הוא  כתב אחר כך את ספרו "ארץ הצבי" ואת משל "השחף"[24] ערב מלחמת יום הכיפורים. כל אלו לא סייעו בידי עוזרו של אשכול להמשיך בדרכם המשותפת[25]. לשאלתי את אליאב: מדוע לא שתקת עד שהגעת לתפקיד ראש הממשלה? הגיב לובה: "אם כך הייתי עושה, זה לא הייתי אני!".

בימיו  של אשכול כראש ממשלה

בשנותיו האחרונות של בן-גוריון כראש הממשלה הוא העביר בפועל (ללא תואר או תפקיד רשמי) לאשכול את האחריות לנושאי הפנים. כך למשל בשיחה עם תושבים ממורמרים באילת שהתלוננו על מחירי השיכון הגבוהים, הבטיח להם בן-גוריון להעביר את בדיקת הנושא בפני שר האוצר לוי אשכול.

 כדי למצוא את עמדותיהם של מתנגדי אשכול לדרכו כראש ממשלה הרחקתי עד לערך "אשכול" בכרך המילואים א'-ב' לאנציקלופדיה העברית שנכתב בשנת 1966 (כשמלאו לאשכול שלוש שנים בראשות הממשלה)[26]. כשר אוצר תקף אותו הכותב כמי שלא עשה כל צעדים נמרצים להבראת המשק והגברת עצמאותה הכלכלית של המדינה. הצלחתו הייתה בגיוס אמצעי סיוע מבחוץ אך לא מנע את גידול הפער השלילי שבין יצוא ליבוא לבלימת האינפלציה. פיחות המטבע שביצע ב-1962 סייע רק לזמן קצר בהאטת האינפלציה אך לא להטבה של ממש במאזן המסחרי.

את כוחו הפוליטי בנה להערכת המחבר על יכולתו לפשר בין קבוצות האינטרסים השונות במפלגתו. עליהן הוסיף את המפלגות שאתן חבר לקואליציה (אחדות העבודה, המפד"ל, פועלי אגודת ישראל). הוא תמך בבן-גוריון בהדחת פנחס לבון מתפקידו כיו"ר ההסתדרות כשהמפלגה עמדה על סף פיצוץ, על אף שוועדת השרים סיכמה את נושא "העסק הביש" בזיכויו מכל אשמה. הוא הרכיב את ממשלתו האחרונה של בן-גוריון והיה בהמלצתו של בן-גוריון עצמו למחליפו עם התפטרותו ב-1963.

אשכול הביא להתקנת יחסים דיפלומטיים מלאים בין ישראל לגרמניה המערבית ב-1965 לאחר שהסכם סודי להספקת נשק הופר לאחר שנחשף בלחץ מדינות ערב על הגרמנים. פעולות תרבות ומסחר החלו עם הרוסים כצעדי התקרבות שבין הממשלות, וחודשו פעולות התגמול בקנה מידה קטן כנגד פעולות החבלה של הפת"ח.  

ניסיונותיו לפשר בין הצדדים היריבים במפלגתו נכשלו משעזבה קבוצת "מן היסוד" (תומכיו של לבון וביניהם אנשי רוח רבים) ב-1965. בסתיו 1964 החל בן-גוריון להתבטא כנגד אשכול והנהגתו ודרש חידוש הבדיקה של פרשת לבון על-ידי ועדת בדיקה משפטית. אשכול שהסכים תחילה לדרישת בן-גוריון אך שלוש שעות מאוחר יותר חזר בו מהסכמתו. הוא בחר בדרך בן-גוריונית של להעמיד את המפלגה בפני אולטימטום ובחר להתפטר מראשות הממשלה (11.12.1964).

הובן במפא"י כי הדרך לשמור על המשך כהונת אשכול היא לתמוך בהתנגדותו למינוי ועדת החקירה שדרש בן-גוריון[27]. אשכול השיג רוב בממשלה ובמפלגה כנגד עמדת בן-גוריון. כדי לחזק את מפא"י הוקם המערך עם אנשי אחדות העבודה (הקיבוץ המאוחד שפרש ממפא"י ב-1944)[28]. בן-גוריון ותומכיו התנגדו לצעדו של אשכול והמתח לבש אופי של קרב בין-אישי חריף בין השניים. באביב 1965 התכנסה ועידת מפא"י בהיכל התרבות בתל אביב. אשכול זכה באישור הועידה לדרכו ותומכיו של בן-גוריון (השרים שמעון פרס ויוסף אלמוגי) התפטרו מהממשלה והקימו את רפ"י. 

אשכול לא נרתע בדרכו מאיומיהם בפילוג המפלגה. בבחירות נובמבר 1965 קיבלה המפלגה החדשה 10 מנדטים בלבד. אשכול ניצח והקים, לאחר משא ומתן ארוך ולא קל, ממשלה חדשה, בה חברו למערך גם מפ"ם, מפד"ל, הליברלים העצמאיים ופועלי אגודת ישראל. מצע הממשלה נעדר הכרעות ברורות במדיניות הפנים והחוץ והמשיך את המדיניות הקיימת. הכנסת הביעה אמונה בממשלה החדשה של אשכול בינואר 1966. הישגי ממשלת אשכול היו: פתיחת המוביל הארצי על אף התנגדות ואיום במלחמה של מדינות ערב.

יחסי שיתוף פעולה עם האופוזיציה במקום דרכו הפולמוסית של בן-גוריון (כמו ההיתר שנתן להעלאת עצמות זאב ז'בוטינסקי לישראל – מי שמפלגת חרות ראתה בו את מנהיגה הפוליטי), ביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל שנמשך מאז מלחמת העצמאות וקיצור השירות הצבאי לחיילי הצבא הסדיר. הביקורת זקפה לחובתו את: מתן הסובסידיות בידי הממשלה למפעלים כושלים, העלאות שכר של קבוצות לחץ כעובדי המדינה, ניפוח המנגנון, עליית רמת החיים והגיע לשיאו גם הפער בין יבוא לייצוא שהגיע לחצי מיליארד דולר והגדיל את תלות המדינה במקורות חוץ לקיומה.  

ביחסים עם העולם הערבי נראו סימנים של שינוי אך ההססנות לא הביאה להחלטות מכריעות. בוויכוח על האוריינטציה בין אירופה לארצות הברית יצא אשכול בעד שמירה על היחסים עם ארצות הברית. מטבע הלשון שטבע היה: "אני מסופק אם קרע עם ארצות הברית מחזק אותנו". הסיוע הכלכלי החשוב שהתקבל מארצות הברית (150 מיליון דולר) , היחסים עם הקהילה היהודית בארצות הברית היטו את הכף לטובתה. אשכול, למרות זאת, לא היסס להתבטא גם כך: "אצלי מתווסף דבר שאני מסופק עם העולם הנוצרי….אבל אני אמון על הפחד שאולי ביום עברה עלולים הערבים חס וחלילה להשמיד אותנו ואולי העולם הנוצרי ינשום לרווחה. אנו כאב בגב גם למערב"[29]. בפגישתו עם ראש הממשלה הבריטי הרולד וילסון הסוציאליסט לא הצליח אשכול לשכנעו למכור טנקי צ'יפטיין מתקדמים לישראל. כשנכנס למכונית לאחר הפגישה הפטיר באידיש: "אני מדבר ומדבר, ואף אחד לא שומע"![30]

בתחום מרוץ החימוש נפסקה ההישענות הבלבדית על צרפת וגרמניה ונפתחו יחסים עם ארצות הברית שהבטיחה לסייע בהקמת כור גרעיני להתפלת מי ים שלא הוקם. הותרו לאמריקאים ביקורי ביקורת בכור דימונה. לעומת זאת הדרישה לפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני לא נענתה בידי ממשלת אשכול. בן-גוריון האשים את אשכול במחדל ביטחוני חמור ואי עמידה על זכויותיה של ישראל מול אויבותיה. המשבר הביא לפגיעה ביוקרתו של בן-גוריון, שהתנגד חריפות למערך מפא"י-אחדות העבודה ולבידודו, אבל גם כוחה של מפא"י כמפלגת שלטון נפגע. ביטוי לכך היה בבחירות להסתדרות בה הפסידה לראשונה מפא"י את שליטתה הבלבדית בהסתדרות. הבחירות לכנסת ב-1966 חזרו על ניצחון מפלגת השלטון כשהמפלגות האלטרנטיביות: רפ"י זכתה בעשרה מנדטים והליכוד ב-26  מנדטים בלבד. באביב 1966 החלה התערערות במשק: אבטלה בערי הפיתוח, התגלה כישלונם של מפעלים פרטיים וממשלתיים, הצמצום שחל בהגעת כספי השילומים, דוללה העלייה מארצות המצוקה ולא באה עלייה מארצות הרווחה מה שהביא להפסקת הבנייה כגורם מרכזי בכלכלה הישראלית.[31] הממשלה ראתה במיתון הכלכלי דרך להגברת הייצוא, הפניית עובדים לענפים מוטי-ייצוא. המשבר הכלכלי לא היטיב עם המדינה, שהבדיחה המהלכת ברחובותיה הייתה: "שהאחרון יכבה את האור", שהתייחסה למספר היורדים הרב באותן שנים ולעשרות אלפי המובטלים.

פולה[32] על ראש הממשלה אשכול

"הידידות בין פולה ללוי אשכול ראשיתה עוד בימים הטובים ההם של "הגוורדיה הישנה" של היישוב. פולה ניצלה לא פעם את האינטואיציה הנשית שלה כדי "לפשר בין בן-גוריון לאשכול… אך דעותיה של פולה אינן משוחדות. גם כאשר מדובר בידידים. כך ביטאה דעתה על אשכול בזמן שהיה שר האוצר: "הוא נחמד, אשכול. הוא עממי, והוא כל כך פשוט".

וכך העירה כשהפך להיות ראש הממשלה ושר הביטחון: "ביטחון – זה לא אוצרI זה לא עניין של חמשת אלפים פחות או חמשת אלפים יותר….בביטחון צריך להחליט: או-או!".

אחד משבעה דיוקנאות מנהיגים ששרטט שמעון פרס[33].

תיאורו של פרס מתחיל בימי מלחמת העצמאות שבה פעלו יחדיו בשירותו של שר הביטחון הראשון דוד בן-גוריון. היה זה אשכול שבא ביוני 1947 לקבוצת אלומות כדי לגייסו לעבוד במטה ההגנה עם בן-גוריון. הסיום היה בקריעה שנקרעה רשימתו של בן-גוריון (רפ"י) ממפלגת האם מפא"י בראשותו של אשכול ועד מלחמת ששת הימים (1967) וחזרת רפ"י לממשלה ולמפא"י. פרס היה סגנו של אשכול כשר ביטחון ונלווה אליו לסיורי ראש הממשלה בצרפת ובארצות הברית. אשכול בחר ב-1964 לספר לראש ממשלת צרפת על ימיו כחלוץ בדגניה, נטיעת הפרדס, איך גדלו שטחי הפרדס ועכשיו חומת המכס של השוק האירופי המשותף מסכנת את פרי עמלם של המתיישבים החלוצים. את הפגישה הגדיר פרס שתועלתה המדינית הייתה חסרה אבל כחוויה אנושית הגדירה "כמלאה בעסיס אשכולי".

באותה שנה יצאו יחד להיפגש עם נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון. על הפרק עמדו שאלות כבדות מאספקת נשק אמריקאי לישראל ועד ביקורי הפיקוח האמריקאיים בכור דימונה. אונייה אמריקאית פרקה טנקי פטון באותם ימים בנמל עקבה הירדני ועל ישראל היה מוטל עדיין אמברגו בייצוא הנשק. משפתח הנשיא בפני אשכול את מחסני הנשק של ארצות הברית הגיעו לישראל הן טנקי פטון והן מטוסי סקייהוק ופאנטום.

כשנשאל בידי עיתונאי על החברות המיוחדת עם הנשיא ג'ונסון השיב אשכול: "זו אהבה במבט ראשון. אינני יודע אם זה  באמת משום היותו קצת איש הטבע, איש טקסס הרחבה. ואני – נדמה לי שהוא רחב לב, פשטות ביחסים. פשטות בדיבור. או הייתי אומר שאינני יודע…חייבים עוד לחכות…"[34].

הבית הלבן פרסם בינואר 1968 הודעה בעניין הזמנתו של ראש הממשלה לביקור בחוותו של הנשיא בטקסס. מטרת פגישתם נועדה לדון בשאלות בעלות עניין משותף לשתי המדינות ובנוסף במצב במזרח התיכון.

יהודה אבנר[35]  העיד מתוך שיחות הפסגה עצמן: לשיחות בין הנשיא וראש הממשלה נלוו מזכיר המדינה דין ראסק,  שר ההגנה האמריקאי רוברט מקנמרה ואלוף מוטי הוד מפקד חיל האוויר. אשכול פתח ואמר שיעדו המרכזי הוא שלום במזרח התיכון מול ההתעצמות הצבאית במצרים ובסוריה[36]. מול תביעת אשכול לחמישים מטוסי פאנטום הגיב ראסק באומרו כי מה שלא תעשה ישראל במסגרת התעצמותה הצבאית הערבים יהיו חזקים יותר. מקנמרה הוסיף וטען כי הרוסים יוסיפו ויציידו את הערבים הרבה יותר. ענה הוד: "מרוץ החימוש …לא הושפע אף פעם ממה שיש בהאנגרים שלנו. המצרים מקבלים מטוסים רוסיים מכל הסוגים ללא קשר למטוסים שאנחנו מטיסים. הגורם היחיד שמגביל את מספר המטוסים הוא יכולתם של המצרים לקלוט אותם". סיכום הסוגייה היה כך: "לאור הנתונים הרלוונטיים, לרבות משלוח צבאי לאזור מצד גורמים נוספים, הסכים הנשיא לבחון באהדה את שימור יכולות ההגנה של ישראל".

לשר החוץ אבא אבן בארצות הברית  הורה אשכול בתגובה לאזהרת הנשיא ג'ונסון שלא לפתוח באש שתביא למלחמה ב-1967 כי המודיעין הישראלי איתר ציוד לגז רעיל בחצי האי סיני. אשכול ראה בכך לא רק מאבק לפתיחת מייצרי טירן אלא מאבק על קיומה של ישראל בכלל. ובאידיש הוסיף: "תגיד לגוי שאנחנו עומדים פה מול חיות – שמעת אותי? חיות"[37]. הלחץ על ראש הממשלה נבע מהידיעות על הכנת 14 אלף מיטות בבתי החולים לקליטת פצועי המלחמה והכנתם של אלפי ארונות קבורה וקידוש גנים עירוניים לבתי עלמין. כל זאת מתוך חשש משימוש שיעשו הערבים באמצעי לחימה כימיים כפי שנהגו המצרים במלחמתם בתימן. כיבושי צה"ל במלחמה (חצי האי סיני, הגדה המערבית ורמת הגולן) שחררו את הלחץ והיו כמבטלי האיום[38].

את אשכול הגדיר פרס, כאקטיביסט בענייני ביטחון וכמי שלא נבהל מעוצמת מדינות ערב אבל חשש מחולשתנו, "הציונות שלו" – כך אמר – "הייתה ציונות חקלאית. הוא היה בעל חשבון ובעל כנפיים שידע לגייס אנשים שונים וכוחות סותרים למעשי יצירה". מעניין איך פרס/ שהיה מזכירה של רפ"י שנלחמה בשם בן-גוריון באשכול בשצף קצף בין השנים 1967-1965 , כתב עליו בספרו בהערכה רבה ובאהבה רבה. הוא הגדיר אותו: "תקיף אך לא עקשן, גמיש אך לא ותרן, רציני במעשיו אך מבודח בביטוייו".

עמוס אילון הגדירו כ"ראש הממשלה הראשון שחולל קירבה אנושית עם ההמונים". ישר היה עם עצמו ועם הזולת. חסר היה לו את מה שקוראים – כריזמה ההופכת מבוגרים לחסידים שוטים חסרי שיפוט עצמאי. הוא זה שנתן לישראלים את התחושה שהם בני חורין שזכו לבגרות. הוא נתן לרבים הרגשה שאינו מוכן לדרוס בני אדם. הוא נתן לישראלים ולמפלגותיהם את התחושה שהוא מתחשב בהם. מי שמביט על ימי אשכול בנוסטלגיה היום רואה אחרת מבני זמנו את ההססנות וההחלטה שלו שלא לקבל ולמהר להוביל את העם למלחמה, אלא דאג לצייד בו את הצבא לאורך שנותיו בשלטון.[39]

לא רק פרס עשה חשבון נפש ביחסו לראש הממשלה אשכול. גם יוסף אלמוגי שהיה השר הראשון שהתפטר ממשלת אשכול בשל תמיכתו בעמדותיו הבלתי מתפשרות של בן גוריון, כתב על אשכול כך: "הערכתי אותו כאיש רב פעלים וזכויות ,,,לא הייתי שותף לדעתו של בן-גוריון  שראה באשכול את האשם הכמעט בלבדי בהידרדרות במפלגה ובמדינה. לי היה ברור כי לא בו אישית האשם כי אם באווירה הציבורית האופפת אותו". בפגישה אישית ביניהם שאל אלמוגי את אשכול שאלה ישירה: "למה אתה, אשכול, צריך לתת יד לניתוץ דמותו של
בן-גוריון, אשר ניניך עוד ילמדו את משנתו"? אשכול בחר שלא להשיב[40].

מי שמוטט את אשכול היו חבריו הקרובים שאיבדו את אמונם בו אחרי הנאום המגומגם ממאי 1967. הם שכפו עליו לוותר על תיק הביטחון. לא רק מנחם בגין בא לאשכול בשליחות להשיב את ראשות הממשלה לבן-גוריון[41]. גם עוזרו הנאמן מפעם, לובה אליאב תמך בהעברת שר הביטחון אשכול מתפקידו. זו הייתה מכה שלא התאושש ממנה. מי שבימי ההמתנה עשה הכול להימנע ממלחמה. אחריה חיפש מה לעשות בשטחים החדשים – "הכלה" בלשונו. וכששאל אותו הנשיא ג'ונסון איזו ישראל הוא רוצה? התקשה להשיב.

מדוע אם כן נותר בזיכרון אנשי התקופה כמנהיג אפור והססן שאת ההישג הגדול של מלחמת ששת הימים זקפו לזכותו של דיין כשר הביטחון בשעה שהוא היה מי שהכין את הצבא למלחמה עד ל-1.6.1967 אז נאלץ לפרוש מתפקידו כשר הביטחון? מי שבחר ביוזמת ההמתנה הארוכה למלחמה כדי לשמר את היחסים עם ארצות הברית. ד"ר אבי בראלי קרא למנהיגותו: "מנהיג מנהל" בניהולה של מדינת ישראל וכלכלתה [42]. יוסי שריד, שהיה עוזרו, ראה בו מנהיג נטול כריזמה אך "איש מקסים שקסמו הולך על רבים וכובש אותם".[43]

עמדתו של אשכול בפרשת לבון – בדרך לפילוג מפא"י

ההסכם עם תנועת אחדות העבודה להקמת המערך בדרך לאיחוד שתי המפלגות, וההחלטה שלא לעסוק יותר בפרשה דחקה את בן-גוריון ונאמניו מהמפלגה.  ב"ליל הסכינים" בוועידת מפא"י בהיכל התרבות בתל אביב  במאי  1965 שהחל בנאומיהם החריפים של משה שרת וגולדה מאיר, הביאו לפרישת בן-גוריון מהוועידה שלא על מנת לשוב. מול קביעתו הפסקנית של בן-גוריון כי לא יחבור לאשכול להנהגה משותפת הגיב אשכול ברוח פסקנית לא פחות. כתוצאה מכך התפטרו שרים תומכי בן-גוריון ממשלת אשכול. אלמוגי ענה לכתב הג'רוזלם פוסט ששאל את דעתו על אשכול במילים אלו:" אמנם יש לנו ראש ממשלה, אך איבדנו את אשכול"[44]. בתחושה של מיעוט שנדחק החוצה בידי הרוב. מכאן צמחה המפלגה של חסידי בן-גוריון ושמה רשימת פועלי ישראל ( ובקיצור: רפ"י).

בסופו של מכתב ארוך, שפורסם בספרו של שמואל דיין (מנהלל, מפעילי תנועת המשבים  ואביו של משה דיין), סיכם אשכול את יחסו לפרשה: " …האם לא חרבה ירושלים משום מחלוקת אישית  בין קמצא ובר קמצא? האם לא יביאו מנהגים קשוחים של חרם ונידוי חברים שוב למחלוקת כמו זו שגרמה לחורבן העם?

כל ההיגיון וכל המוסר עמדו בוויכוח לימין הכרעת הרוב הדמוקרטית שיש לקבלה ואין לעקוף אותה בכל תורה שהיא. היה לתנועה כל היסוד להאמין שיש גבול, אשר איש לא יעבור עליו גם בריב אשר כזה. לבסוף ברור שהעניין כולו יעמוד למשפט ההיסטוריה. בטוחני בפסק דינה.

ל. אשכול"[45].

"קריקטורה של זאב, המשקפת את אווירת אותם ימים, פורסמה במוסף הארץ 6.12.1964. נראות בה דמויותיהם של גיבורי "הפרשה": חגי אשד העיתונאי החוקר בתפקיד שרלוק הולמס, פנחס לבון, לוי אשכול, פנחס רוזן, דוב יוסף, חיים משה שפירא, יגאל אלון, משה דיין, שמעון  פרס, גדעון האוזנר, דוד בן-גוריון, וכן דמויותיהם של עורכי הדין חוטר ישי וטוניק"[46]

מרים אשכול אמרה לעמי גלוסקא משפט מפתח:[47]" מזלו של בן-גוריון שהיה לו אשכול". לצידו של בן-גוריון כאדריכל הקוממיות היה אשכול שמילא את פרק המבסס והבונה. בימיו כשר אוצר וראש ממשלה נבנתה התשתית למדינה שהעלתה את ההצטיידות הצבאית לדרגה שלא הייתה קודם לכן. עם פטירתו, שנה וחצי לאחר המלחמה, אבד לישראל מנהיג ששילב פשרה ואנושיות, מנהיגות שקטה וחוכמה. מנהיגות מסוג שהיתה חסרה למדינת ישראל לאחר מותו.

לאחר מלחמת ששת הימים

הירידה בפופולריות של אשכול בעקבות המלחמה לא מנעה ממנו לנהל את ענייני המדינה בתבונה. כפי שכתב עליו גלוסקא:" תפקודו של אשכול במשבר ראוי אכן להערכה"[48]. הוא בחר להנהיג את מדינת ישראל בזהירות בין גנרלים שדחפו אתו אלי קרב. בניגוד לרמטכ"ל רבין שקרס תחת נטל האחריות הביטחונית, הוא, האזרח הקשיש והחולה עמד במעמסה ושיתף בלבטיו רבים שסייעו לו בקבלת ההחלטות. גם חוש ההומור שלו לא נעדר מאירועים אלו. האם צדק גלוסקא באמירתו שיש לזקוף לחובתו של אשכול את האחריות לכישלון מדיניות הביטחון שניסתה למנוע מלחמה כיעד מרכזי, כישלון שהביא לשינוי בגבולותיה של מדינת ישראל, באיחוד ירושלים, במאות חללי המלחמה ואלפי פצועיה, במיליוני הדולרים שהיא עלתה ובפתיחת עידן אחר של "ישראל הגדולה" משארם א-שייח ועד מג'דל שאמס והחרמון. ממשלת אשכול לא ראתה את יעדה ביציאה למלחמה ולא בידיה היה למנעה. האישור שנתן לפעילות חיל האוויר, שיטת "הפנקס פתוח והיד רושמת" , קבלת דרכו של חיל המודיעין כי לא תהיה מלחמה, הבקרה הלקויה על הצבא, כל אלו הובילו למלחמה שישראל לא רצתה בה.

 כמי שלא נתפס לאופוריה בעקבות הניצחון הגדול הדאיגו אותו הסכנות שחיכו מעבר לאופק כמו שהתגלו במלחמת יום הכיפורים. חיזוק העלייה מהמערב. פתרון שאלת הפליטים  הערביים ושאלת הסכמי השלום עם מדינות ערב הטרידו את מנוחתו.

פדהצור ראה באובדן האמון של אשכול בעמיתיו (עם הדחתו מתפקיד שר הביטחון ערב המלחמה) את הסיבה לכישלונו להעמיד מול הדילמה המרכזית – השטחים החדשים, "מטבח החלטה" בדמות ועדה מדינית שתהיה מסוגלת לקבל  הכרעות[49]. מרבית שרי ממשלת הליכוד הלאומי נותרו מחוץ למעגל ההשפעה בנושא שהיה למרכיב ביטחוני ונידון רק על ידי מביני דבר. בין אלו התווה לראשונה השר יגאל אלון את התוכנית הנקראת על שמו "תוכנית אלון" (נחתמה על ידו ב-13.7.1967) ללא מפה נספחת לתוכנית אלא בתיאור אזורי העדיפות בלבד. את המפה הוסיפו תומכיה אחרי מותו המפתיע של אלון בשנת 1980. התוכנית נידונה בממשלה אך מעולם לא התקיימה הצבעה בעד או נגד. בפועל אימצה הממשלה את התוכנית כבסיס להקמת התיישבות מעבר לקו הירוק, גם אם היו מפלגות כמפד"ל וגח"ל והשר משה דיין שהתנגדו לה נמרצות.

בישיבת הועדה המדינית של המערך ב-18.8.1967 שנקראה לגבש קווים מוסכמים בשאלת השטחים אמר אשכול: "הייתי רוצה כי בישיבה זו נקיים בירור ונגבש עמדה כיצד אנו נוהגים עם מה שקרוי אצלנו "הגדה המערבית"…אנו צריכים לגבש עמדה כלפי הגדה המערבית"[50]. הועדה לא הגיעה להחלטה מוסכמת בהיותה עומדת בפני ממשלה בה היו חברים גם אנשי רפ"י שהיו יריביו הפוליטיים של אשכול מאז פרשו ממפא"י והקימו את מפלגתם ב-1965. לא היה דמיון בין "המטבח" הלא פורמלי שהתכנס בביתו של ראש הממשלה במוצאי שבתות וכלל את שרי העבודה (גולדה מאיר – מזכירת המפלגה, פנחס ספיר – שר האוצר, יעקב שמשון שפירא – שר המשפטים ולפעמים גם אבא אבן – שר החוץ) לפני משבר 1967 ולאחר המלחמה. עיקר המתח היה מול משה דיין – שר הביטחון שלא קיבל את אשכול כראש ממשלה, שאכן יחסו של אשכול אליו היה של אי-אמון ותיאר אותו בפורום סגור כ"נחש המסתתר מתחת לאבן ומחכה להזדמנות להגיח ולהכיש". באותה מידה איבד אשכול את אמונו בשרי המפד"ל שדחפו  בשלב ההמתנה לשילוב גח"ל ורפ"י בממשלה. במציאות שנוצרה היו למטבחי ההחלטה, שמינה אשכול, סמכות פחותה משהיו לאלו שהנהיג לפני המלחמה והתאפיינו במאבקים בין אישיים חריפים. הוא ניסה גם למנות ועדות מקצועיות כוועדת הפרופסורים שנועדה להציע מדיניות כוללת לגבי השטחים וועדת ראשי שירותים למגעים עם מנהיגי הערבים בגדה המערבית. הקיפאון המדיני שנוצר היה אל מול החלטות ראשי מדינות ערב בוועידת חרטום ודחייתן של הצעות השלום של הממשלה מצד מצרים וסוריה. מכאן המבוכה שהשתלטה על ממשלת ישראל לאחר המלחמה.

בדיון ב-19.6.1967 ראה אשכול בתוכנית אלון "סוג של משחק שחמט עם עצמנו בלבד" ואילו את הצעת דיין ביקר על שלא נגעה לא בשאלת המים ולא בשיקום הפליטים מ-1948 שיש חשיבות, לדעתו, להעלותן בדיוני האו"ם. כל זאת מנקודת המוצא של אשכול כי "הרבה זמן לא נוכל לצפצף, לא  על כל העולם וגם לא על ארצות הברית". בשאלת הגבולות הגדיר אשכול כי הוא בעד סיפוח ירושלים המזרחית עליה, כהגדרתו, "אנו מוכנים להיהרג" ואילו רצועת עזה שגם אותה ביקש לספח אמר: "כאשר אנו נזכרים ב- 400 אלף ערבים, נעשה קצת מר בלב". הוא תמך בנהר הירדן כגבול המזרחי אבל הסתייג מתוכנית ההתיישבות המהירה של אלון בבקעה. ועדת הניסוח החליטה על הימנעות מעיסוק בגבול עם ירדן שעורר חילוקי דעות חריפים בין חברי הממשלה בין שתי תפיסות: האופציה הפלסטינית מול האופציה הירדנית[51]. אלו נשארו עמנו בוויכוח גם לעשורים הבאים. הצעות הסכמי השלום עם סוריה ומצרים, שכללו ויתורים על שטחים נדיבים תמורת חוזה שלום, נדחו על ידן על הסף.

ניסיונותיו של אשכול להידבר עם מנהיגים ערביים בגדה כמו חיכמת אל מצרי ווליד שכעה משכם, אנוואר אל חטיב  מירושלים, תייסיר כנעאן ונאסר אל דין נשאשיבי בהם הציע אשכול אוטונומיה לפלסטינים בגדה. דאגתו הייתה שלא נמצא המנהיג שיקבל את הצעותיו ומנהיגים שניתן איתם לעשות "ביזנס".[52] מכאן מינויה של "ועדת הארבעה" בראשה ד"ר יעקב הרצוג להתוויית דרך לאופציה הירדנית.

יוסי שריד על ייחודו של לוי אשכול:

"אשכול ייצג ציונות אחראית ושקולה, יצרנית ויצירתית, נורמלית ומפוכחת, פתוחה וסובלנית, שלא הייתה נגועה במשיחיות, בהרפתקנות, בטפילות, בדעות קדומות ובשנאת זרים. הוא נראה אז כאיש הנכון בזמן הנכון! מי כאשכול, אחראי ושקול, יידע לשמור על היין הישן והטוב, ומי כמוהו לא יאפשר לשד הלאומני להיכנס אל הבקבוק ולצאת ממנו. דווקא בימיו של הבנאי הגדול התחיל כל ההרס הזה! האיש שחונן עפרות ארצנו, עוד הספיק לראות את הילולת העצים והאבנים, הכוכבים והמזלות – ועיניו כלו!"

כתיבה: ד"ר זאב זיוון

[1] . אשכול, נבו, ע.- אשכול של הומור. ידיעות אחרונות 1995. עמ' 184-183.

[2] ציור של אסף ברג. מספרו של פרס, ש.- לך עם האנשים, שבעה דיוקנאות. עידנים, ירושלים. 1978. עמ' 54.

[3] בשן, ר. יש לי ראיון. עם עובד, תל-אביב 1965.  עמ' 7.

[4] . למפרום, א.- לוי אשכול, ביוגרפיה פוליטית 1969-1944. רסלינג, יד אשכול, תל אביב. 2014.

[5] . ערמון, י., לופבן, ח.- לוי אשכול. עם עובד, תל אביב. תשכ"ה. עמ' 36-35.

[6] . למפרום, א.- לוי אשכול הצעיר בהנהגת הסתדרות פועלי יהודה. באינטרנט.

[7] למפרום, א. – לוי אשכול- ביוגרפיה פוליטית 1969-1944. רסלינג ויד אשכול. תל אביב, 2014. עמ' 12-11.

[8] .דיין, ש.- דמויות בשדות. מסדה, 1964. עמ' 119-115

[9] למפרום, א.-  לוי אשכול- ביוגרפי פוליטית 1969-1944.רסלינג ויד אשכול, תל אביב. 2014. עמ' 15.

[10] . ערמון, י., לופובן, ח.- לוי אשכול. עם עובד, תל אביב. תשכ"ה. עמ' 21-20.

[11] . ערמון, י.,  לופובן, ח.- לוי אשכול, עם עובד, תל אביב. תשמ"ה. עמ' 80.

[12] . למפרום, א.- לוי אשכול הצעיר בהנהגת הסתדרות פועלי יהודה 1918-1916. ישראל 26, 2020.עמ' 69-47.

[13] . למפרום, א. – לוי אשכול- ביוגרפיה פוליטית 1969-1944. רסלינג ויד אשכול. תל אביב, 2014. עמ' 49.

[14] . למפרום, א. – לוי אשכול, ביוגרפיה פוליטית. 1969-1944. רסלינג ויד אשכול. 2014. עמ' 68.

[15] . דן, ה. בדרך לא סלולה. שוקן, תל אביב וירושלים. 1963. עמ' 412-406.

[16] . בשן, ר.- יש לי ראיון, ראיונות נבחרים וחדשים, עם עובד, תל אביב. 1965. עמ' 16.

[17] . רוזנמן, א.- השמשים רופין ואשכול. ההסתדרות הציונית העולמית. ירושלים, תשל"ב.

[18] . שגב, ת.- 1949- הישראלים הראשונים. דומינו, ירושלים. 1984. עמ' 172.

[19] . רוזנמן, א.- השמשים, רופין ואשכול. ההסתדרות הציונית העולמית. ירושלים. תשל"ב. עמ' 224.

[20] . לופבן, ח.- לוי אשכול. עם עובד, תל אביב. תשכ"ה. עמ' 95.

[21] . שם, תשכ"ה. עמ' 97.

[22] . אליאב, ט.- ההיה, או חלמתי חלום. החיים עולים על כל דמיון. 2017.

[23] . אליאב, א.ל.- יעדים חדשים לישראל. צ'ריקובר, תל אביב. 1968.

[24] . אליאב, א., ל.- משל השחף. פורסם מיד לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים.

[25] . אליאב, א.ל.- ארץ הצבי. עם עובד, תל אביב. 1972.

[26] . א.לי. , הערך אשכול בכרך מילואים א'ב' של האנציקלופדיה העברית, מסדה , תשכ"ז. עמ' 609-608.

[27] . אשד, ח.- מי נתן את ההוראה. העסק הביש, פרשת לבון והתפטרות בן-גוריון. עידנים, ירושלים. 1979. עמ' 311-310.

[28] . בריאיון עם רפאל בשן אמר לו אשכול כי כמעט פוצץ את המערך בחשיפת ההסכם הסודי בין המפלגות בריאיונו עם מנהיג אחדות העבודה ישראל גלילי. בשן, ר.-יש לי ריאיון. עם עובד, תל-אביב, 1965. עמ' 342-341.

[29] . גלוסקא, ע.- "אשכול, תן פקודה!". מערכות, תל-אביב, 2004. עמ' 64-63.

[30] . אבנר, י.- אדוני ראש הממשלה, מאחורי הקלעים של  הנהגת ישראל. טובי ומרכז בגין. ירושלים, 2018. עמ' 124-122.

[31] .א. לי. (אליעזר ליבנה?)- ארץ ישראל, היסטוריה. האנציקלופדיה העברית, כרך מילואם א'ב'. תשכ"ז. עמ' 536-532.

[32] אברך, מ. פולה. עם הספר, תל אביב.  1965.

[33] . פרס, ש.- לך עם האנשים, שבעה דיוקנאות. עידנים, ירושלים. 1979.. עמ' 74-53.

[34] . בשן, ר.. יש לי ראיון, ראיונות נבחרים וחדשים. עם עובד, תל אביב , 1965. עמ'21  .

[35] . אבנר, י.- אדוני ראש הממשלה-מאחורי הקלעים של הנהגת ישראל. טובי ומרכז בגין, ירושלים, 2018. עמ' 164.

[36] . שם, עמ' 157.

[37][37] אבנר, י. – אדוני ראש הממשלה, מאחורי הקלעים של הנהגת ישראל. טובי, צרכז בגין, ירושלים. 2018.עמ' 132-131.

[38] . פדהצור, ר. – ניצחון המבוכה, מדיניות ישראל בשטחים לאחר מלחמת ששת הימים. ביתן, יד טבנקין. תל אביב, 1996.עמ' 28-27.

[39] .אילון, ע.- הבט אחורה בבהלה מסוימת, רישומים מארץ ישראל וסביבותיה. עם עובד, תל-אביב, 1988. עמ'338-332.

[40] . אלמוגי, י.- בעובי הקורה. עידנים, ירושלים. 1980. עמ' 246-243.

[41] . אבנר, י. – אדוני ראש הממשלה, מאחורי הקלעים של הנהגת ישראל, טובי ומרכז בגין. ירושלים, 2018 עמ' 135-133.

[42] . וידרמן, א. בלמפרום, א.- לוי אשכול ביוגרפיה פוליטית 1969-1944. רסלינג, יד אשכול. תל אביב, 2014. עמ' 7.

[43] . שריד, י.- "הבנאי מספר אחת". משעל, נ. ישראל 60, 2008-1948. ידיעות אחרונות. תל אביב,   2008. עמ' 113.

[44] . אלמוגי, י. בעובי הקורה, עידנים, ירושלים. 1980. עמ' 251.

[45] . דיין, ש. – עם אבות ההתיישבות. מסדה, רמת-גן, תשכ"ח. עמ' 452.

[46] . אשד, ח.- מי נתן את ההוראה, העסק הביש, פרשת לבון, והתפטרות בן גוריון. עידנים, ירושלים 1979. אחרי עמ'  192.

[47] . גלוסקא, ע.- "אשכול, תן פקודה!". מערכות, תל אביב. 2004. עמ' 434.

[48] . גלוסקא, ע.- "אשכול , תן פקודה! מערכות, תל-אביב, 2004. עמ' 432.

[49] . פדהצור, ר.- ניצחון המבוכה, מדיניות ישראל בשטחים לאחר מלחמת ששת הימים. ביתן, יד טבנקין. תל אביב , 1996, עמ' 33-32.

[50] . פדהצור, ר.- ניצחון המבוכה, מדיניות ישראל בשטחים לאחר מלחמת ששת הימים. ביתן, יד טבנקין. תל אביב, 1996.עמ' 33.

[51] . פדהצור, ר. – ניצחון המבוכה, ביתן, יד טבנקין, תל אביב 1996. עמ' 55.

[52] . שם, עמ' 85.

כמי שבא מההתיישבות החקלאית (דגניה ב') וכמי שעמד בראש מועצת פועלי תל-אביב היה אשכול קרוב לצורכי העם. בפעולותיו ידע לפעול בנועם ולוותר במקומות שמצא לנכון. כך בזמנו בוטל הממשל הצבאי שהוטל על הערבים ב-1949, כך הועלו עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי מנהיג הרביזיוניסטים ארצה, הוא עמד מול בן-גןריון בפרשת לבון ונמצא אפילו מקום לשילובו של מנחם בגין נציג חרות בממשלת החירום של ערב מלחמת ששת הימים. הצלחתו הגדולה הייתה בבניית קשרים עם נשיא ארצות-הברית  לינדון ג'ונסון. בסיורם המשותף בחוותו של ג'ונסון יצרו את הקשרים הביטחוניים שבין ישראל לארצות-הברית עד היום.

משבר המיתון בשנתיים שלפני מלחמת ששת הימים היה פרי עצירה חזקה מדי של המשק והביאה לנטישת רבים את הארץ, ולבדיחות בנוסח "שהאחרון יכבה את האור". אנחנו שהיינו חיילים סדירים באותן השנים, קוצר שירותנו הצבאי לשנתיים וחודשיים מטעמי חיסכון תקציבי.

כל אלו לא הועילו לו מול הביקורת מבית. המאמר כנגד פולחן האישיות ההולך ונבנה סביב אשכול, למגינת ליבם של מעריצי בן-גוריון, נכתב בידי המשורר נתן אלתרמן ופורסם ב'הארץ' בדצמבר 1965: "על חורבות דמותו של בן-גוריון שהתנפצה כביכול, עוסקים עכשיו וותיקי מפא"י במלאכת בניין גדולה, שהם בונים את דמותו של לוי אשכול, וכל העם רואים את הפיגומים…" מלים כדורבנות מפי המשורר הלאומי שהיה מחסידיו הבולטים של בן-גוריון.

כראש ממשלה השתתף בטקס העלייה על הקרקע בהיאחזות בירנית שבגליל המערבי ב 1.12.1964[2]. אשכול, שהכיר את מגבלותיו , ערך את הדברים בכתב. רק משהחל בנאום ברכתו, וקרא את הדברים מהכתב, הוא הרחיב הרבה מעבר לכתוב והתקשה לחזור לנאומו. את חוויה סיכם מפקד הנח"ל של אז יונתן דותן במילים: "היה קשה לו, וגם לי". לנחלאים המיישבים אמר  כי עלייתם לבירנית מוכיחה כי לא פסו חלוציות מן הארץ. עוד הגיש ראש הממשלה לנח"לאים את דגל ההיאחזות[3].

אשכול בדרך למלחמת ששת הימים

ממשלתו של אשכול הורכבה ב-ינואר 1966 ונשענה על רוב של 75 חברי כנסת. השינויים המרכזיים שבה היו מינויו של אבא אבן לשר חוץ, ישראל גלילי כשר בלי תיק ויעקב שמשון שפירא כשר משפטים.

את עיקר הפעילות השוטפת בענייני ביטחון הפקיד בידי הרמטכ"ל יצחק רבין. אשכול השקיע מאמצים רבים בבניין הכוח הצבאי כהכנה לסיבוב השלישי עם מדינות ערב. כדי לדאוג לכל מחסורו של צה"ל, שהרחיב יחידות ובנה חטיבות חדשות, היה צריך להשיג אמצעים והרבה. כך הגיע הנשק האמריקאי במקום הצרפתי, שהיה מאז מבצע קדש, כטילי נ.מ. מסוג הוק, טנקים מסוג פטון ומטוסי קרב מסוג פאנטום וסקייהוק. הוא היה אורח האימון החטיבתי של חטיבת הצנחנים באביב 1965 בנחל רות שבפתחת ניצנה. לנו החיילים הסביר מג"ד 50 חיים נדל, שמטרת הביקור, בהזדמנות זו, לחזק את ראש הממשלה כדי שיתיר להם לצאת לפעולות גמול כמו בשנות החמישים (הוא השתמש בביטוי בוטה יותר…).

 אשכול לא התבטל בפני קציני הצבא, וכשבדיון בראשית 1967 הם אמרו כי אין סיכוי למלחמה בשנה הקרובה (הצבא המצרי היה שקוע עמוק בתימן) הגיב אשכול בדרכו המבודחת: "שמא תאמר אפשר?".

בניגוד לרמטכ"ל יצחק רבין, שקרס מעוצמת המתח והחרדה שלקראת מלחמה, ובניגוד
לבן-גוריון שהיה לו מנהג של קבע לחלות ולקבל חום גבוה בכל אירוע בטחוני חמור, אשכול הלוקה בבריאותו, הקשיש מהרמטכ"ל בשנות דור, שמר על יציבות, שיקול דעת, ואפילו חוש הומור. זאת בזכות פתיחותו להתייעץ ולשתף אחרים בלבטיו[4].

מי שהכין את הצבא למלחמה לא זכה לזכות בפירות הניצחון כשנאלץ להתפטר מתפקיד שר הביטחון ולהעבירו לידי משה דיין שהיה רמטכ"ל ניצחון מבצע קדש. רתיעתו ממלחמה על קורבנותיה ועלותה הכלכלית, לא נתקבלו באהדה במטה הכללי של צה"ל  וגם לא בציבור שלחץ להחלפתו וליציאה לקרב. "נאום הגמגום" אותו נשא ברדיו ב- 28.5.1967 (כתוצאה מפתיחת החלון וכניסת רוח שגרמה להתפזרות דפי הנאום) ושבו ביקש לעודד את העם ויצא מחליש. בשעה קשה זו נזקק העם למנהיג שיציג ביטחון בדרך, יציבות, וייתן מענה חד לאיום הערבי מסביב. את זאת לא יכול היה אשכול לספק והוא נאלץ לוותר על תפקיד שר הביטחון למשה דיין הצעיר ממנו. על אף שניהל מדיניות שביקשה להימנע ממלחמה, לא היה בידיו למנוע את המשבר שהוביל אליה. כך שיטתו של "הפנקס פתוח והיד רושמת" כמו גם הפעלתו החופשית של חיל האוויר באישור אשכול, הביאו להידרדרות שהייתה ההיפך ממה שקיווה להשיג. גם דברי הרהב של מנהיגי ישראל שמשו בבחינת דלק למדורה, וכן התפיסה המוטעית של אגף המודיעין במטה הכללי, שמנהיג מצרים גמאל עבדול נאצר, השקוע בתימן, לא יצא בעתיד הנראה לעין למלחמה בישראל. לכך עוד נוסיף את הביקורת הלקויה על הצבא כששר הביטחון אשכול הולך אחרי הרמטכ"ל "בעיניים עצומות". למרות זאת פעילותו בשלושת שבועות ההמתנה, שנעשתה בשום שכל, על אף הלחצים הרבים שהופעלו עליו ובתבונה מדינית רבה, אפשרה מבחינה מדינית את מרחב הפעולה ושמירת ההישגים של המלחמה לאחריה[5].

אופיינית הייתה תגובתו לאחר המלחמה וההישג הגדול של צה"ל, שהיכה את צבאות ערב בשבוע ימים וכבש שטח הגדול משטחה של מדינת ישראל פי ארבעה. לתפיסתו, כדי להשיג שלום יש לדבוק בפשרה ובוויתור על שטחים. אשכול יצא מישיבת הממשלה כשהוא מסמן וי באצבעותיו. שאל אותו עיתונאי – האם זה וי של ניצחון. השיב לו אשכול באידיש עסיסית: "זו ווי קריכט מען ארויס?" (איך זוחלים החוצה מכל זה?)[6]. ובניסוח אחר: "אנחנו רוצים רק את הנדוניה -בלי הכלה". מיליון פלשתינים מנתה ה"כלה" בימים ההם[7]. ראש הממשלה אמר במפגש עם אנשי התנועה למען ארץ ישראל השלמה" ב 12.11.1967 כי" עזה לא תחזור עוד למצרים".

ומה עושים עם כל זה? כלומר, השטח הנרחב בסדר, רק מה עם התושבים הערביים שנוספו אתו. הכרזתו כי ישראל תסכים להחזיר השטחים ולסגת לגבול הבין-לאומי בגזרות מצרים וסוריה בתמורה להסכם שלום (על בסיס החלטת ממשלה סודית מה 19.6.1967) נענתה בהצהרת ועידת חרטום הערבית, שכללה שלושה לאווים: לא משא ומתן עם ישראל, לא שלום ולא הכרה בישראל.

מאידך, לא עמד אשכול בפני השאיפה להתנחל בשטחים החדשים. הוא אישר לחנן פורת ולבני כפר-עציון לשוב ולהקים את היישוב שחרב במלחמת העצמאות כבר בספטמבר 1967. מכאן, על פי תוכנית הגבולות של יגאל אלון שלא נתקבלה רשמית בממשלה, נפתח המאבק על ההתיישבות בשטחים המשוחררים.

אשכול היה ידוע כהססן (לשאלה מה תשתה הייתה התגובה: "חצי קפה, חצי תה") . ספר הבדיחות שהוציאה בתו (עופרה נבו-אשכול), ליקט רבות מהאמירות הקשורות בשמו . דווקא בימי מבצע קדש מול האולימטום הסובייטי-אמריקאי שתבע נסיגה מיידית הפגין שר האוצר עמדה נחושה שלא לציית לתכתיב. ראש הממשלה בן-גוריון שהיה זהיר יותר, התקפל אז והעדיף לסגת ולוותר על כל כיבושי צה"ל בסיני[8].

בשבוע שלאחר מלחמת ששת הימים  קיים אשכול ישיבה על התוכנית שהציע רענן ויץ לפתרון בעיית הפליטים הפלסטיניים שעיקרה יישובם בצפון סיני, בגדה המערבית ובארצות מושבם. השתתפו השרים: אבא אבן, משה דיין, יגאל אלון ויעקב הרצוג. איש מהמשתתפים לא תמך בתוכנית כשהמתנגד החריף מכולם היה שר הביטחון. זה הביא נתונים על יציאת תושבי הגדה לירדן ועל משא ומתן שקיים עם מדינות בדרום אמריקה לקליטת הפליטים. אבא אבן התנגד לחריגה מהגבולות הבינלאומיים ואילו יגאל אלון ביקש להתחיל עם שלושה יישובים לניסיון. ניצחה איפוא עמדת שר הביטחון. אשכול מינה ועדת פרופסורים בספטמבר 1967 בראשותו של פרופ' רוברטו בקי לשם "מציאת פתרונות קונסטרוקטיביים לבעיית הפליטים"[9] שלא הניבה הצעות מעשיות לפעולה.

בתקופת כהונתו של אשכול נשלח עזר וייצמן לוושינגטון לשכנע את הממשל לספק מטוסי פנטום לישראל. "האם עלי לתאר את ישראל חזקה או ישראל חלשה?, שאל וייצמן את אשכול. מקור ההתלבטות נבע מהחשש שאם תצטייר ישראל חזקה מדי, יאמר הממשל שלא צריך להוסיף לה עוצמה נוספת. לעומת זאת, אם ישראל חלשה ייראה מפוקפק היתרון שבתמיכת ארצות-הברית בישראל. אשכול, שצבר ניסיון רב בהצגת ישראל במגבית ובקונגרס, אמר לוייצמן: אתה תציג את ישראל כ"שמשון דר נעבעכ דיקר" (שמשון המסכן)[10].

בימי מלחמת ששת הימים אישר לרענן ויץ לאסוף את המידע על תכניות הפיתוח של ממלכת ירדן בשטחים שנכבשו. אשכול הגיב להצעה כדרכו באידיש:" א משיגינער בלייבט א משיגינער. רק בראשך יכול לעלות רעיון כזה באמצע המלחמה." מסמכים אותרו במשרדי הממשל בגדה, ברצועת עזה ובסיני. מכאן יצאו לאחר המלחמה התוכניות להתיישבות בשטחים החדשים[11].

אשכול המסייר בארץ

בביקורו בחוות הגדנ"ע בבאר-אורה קיבלו את ראש הממשלה הגדנ"עים חניכי המחזור מעמק חפר והשרון. אל"מ מוסה זוהר מפקד הגדנ"ע סקר בפניו את חשיבות החווה והגדנ"ע לאהבת הארץ וחישול הנוער.

הוא ביקר במפעל הנחושת בתמנע, שנחשב לבסיס לקיומה של העיר אילת. היו שם לא פחות מ-1,200 עובדים, שמשפחותיהם באילת היוו ילדי הגנים ובתי הספר ונשותיהם האחיות, הגננות והמורות. שר הפיתוח יוסף אלמוגי, שלא קיבל את התפיסה כי על המדינה לשלם כדי שיחיו יהודים באילת, הביא לסגירתו של המפעל ב-1976.

ועוד ביקור בתמנע עם מרים אשתו. מארח מנהל המפעל יעקב בן-יהודה.

אשכול כשומר הקופה, תבע את ביטול הסובסידיות באילת בטענה שגם בטבריה חם בקיץ וכי תקופת הייחוס של העדפה צריכה להסתיים וכי אילת לא תיבנה על ידי פינוק תושביה (1960). ב-1965 בטקס חגיגי ובזיקוקי די-נור חנך הוא את נמל אילת המחודש ואיחל לו: כי "ישקוק הנמל חיים ויביא לתנופת פיתוח מחודשת בעירכם. הנמל הוא אבן שואבת לאדם כשהוא מצויד בחומר וברוח"..[12]

ראש הממשלה הרחיק בחברת הרמטכ"ל צבי צור, עד להיאחזות בארותיים שבפתחת ניצנה. הוא העיר לרמטכ"ל על בזבוז החיילים המשרתים בהיאחזות, שלא תהפוך ליישוב של קבע.

בימי המלחמה על המים היה אשכול בנקודת הפיקוד. כששאל היכן אלוף הפיקוד נאמר לו שדדו עם הלוחמים למטה בעמק. הוא התרשם מהפגיעה בדחפור סורי שחפר את תעלת ההטיה לירדן במרחק של ארבעה וחצי קילומטרים וביקש להודות לאלוף על ההישג. כשהגיע דדו לעמדת הפיקוד מעופר ומפויח אמר לו אשכול:" איזה מין גנראל אתה? גנראל מלוכלך? מה אתה מחפש שם? אינך יכול להתרחץ לפני שאתה מופיע לפני?,. ניכר היה בחיוכו של ראש הממשלה שהוא משוכנע שהצפון נמצא בידיים נאמנות[13].

ב 8.4.1967 הוא הגיע בחברת הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד דוד אלעזר לביקור בקיבוץ גדות שהופגז קשות יום קודם בידי הסורים. תגובה לתקרית ביום קודם בו הפיל חיל האוויר שבעה מטוסי מיג סוריים. ראש הממשלה שנמצא במלון "גלי כנרת" שבטבריה עודכן במתרחש לאורך כל יום הקרבות שהחל בעיבוד השטח המפורז ע"י טרקטור אזרחי שהוחלף בטרקטורים משוריינים.

ערב מלחמת ששת הימים סייר אשכול ביחידות צה"ל שנערכו בעיקר בגבול הדרומי עם מצרים. כך ביקר בגיסות השריון ושמע מישראל טל מפקד האוגדה על המלאי המצומצם בתחמושת לטנקים. זאת בניגוד לעמדתם של הרמטכ"ל ומנהל משרד הביטחון. למחרת נקרא טל, למשרד ראש הממשלה אשכול, שהורה לו לצאת לבריטניה ולמלא את החסר תוך התחייבות שלו לכיסוי התקציב הנדרש[14].

במשך המלחמה הגיע לירושלים ולכותל (רק אחרי ששר הביטחון דיין עשה זאת לפניו).

הלחץ של יישובי הצפון על ראש הממשלה לכבוש את הרמה הסורית (כך נקראה אז רמת הגולן) לא שכנע את שר הביטחון משה דיין שחשש מפני בני בריתם, הרוסים. הרמטכ"ל הזמין את אלוף הפיקוד אלעזר לתל אביב להשתתף בשכנוע של אשכול לאשר את ההתקפה על הסורים בגולן. אשכול הבטיח "נשתדל". בצאתו מהפגישה פגש את רעיית ראש הממשלה שאמרה לו כדי לעודדו: "יש לי בקרוב יום הולדת, ואני רוצה את (מעיין) הבניאס"[15]. שיחה בין האלוף למשה דיין לא משנה על אף אמירתו של האלוף כי השארת הגולן בידי הסורים תהיה "בכיה לדורות". בשבע בבקר נתן דיין לדדו את פקודת התקיפה מבלי ששיתף קודם לכן לא את ראש הממשלה ולא את הרמטכ"ל.

בקיץ 1967 הוא הגיע במסוק לביקור בקו בבקעת הירדן ונתקבל בידי מג"ד 104 של חטיבת הראל, אמנון אשכול[16]. לוי אשכול הגיע במסוק בליווי דיין ופמליותיהם ויצאו לסיור לגשרי הירדן. פרט לשם המשפחה המשותף עם המג"ד ולמוצאו, התעניין ראש הממשלה בנעשה בגשרים שפוצצו על ידי צה"ל במלחמה, ובעיקר במעבר אום-צוץ (שליד מוצב הברך בצפון הבקעה), שם נוצלו המים הרדודים בנהר בקיץ, למעבר משאיות שהביאו תוצרת חקלאית מירדן לשווקים בערי הגדה המערבית. מעשה שהחל ביוזמה מקומית וישראל נתנה לו אישור בלתי רשמי. בהוראת הרמטכ"ל הובאו למעבר גם שוטרים ועובדי מכס לגבות את דמי המעבר. לכך יקראו לימים "מדיניות הגשרים הפתוחים" שראשיתה התחולל מאליו ואחר כך ייבנו הגשרים מחדש בכדי לאפשר שיווק חקלאי מהגדה המערבית לירדן[17]. דיין שנלווה לאשכול, לא נלהב לפירוט בו התעניין ראש הממשלה בפרק הכלכלי שבהתהוות שהוצג בפניו. לימים, כשתואר מעשה הגשרים בספר ביוגרפי כסמל ל"פתיחות מחשבתית" של שר הביטחון הבין המג"ד את כעסו של השר.

"ניצחון המבוכה"[18]

ספרו של פדהצור עוסק בשאלה של מי החליט על האחיזה בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. לא שהיו אלו יעדי הממשלה ביציאה לקרב במלחמת ששת הימים אלא מפני שכבר כבשנו אותם, מה נעשה בהם עכשיו?

"מטבחי ההחלטה" כפי שקרא להם פדהצור ניסו להלך בין הטיפות. לא סיפוח מושלם, לא יישובים אזרחיים אלא שימוש בכלי הנקרא היאחזויות נח"ל כיחידות צבאיות לביטחון וכמסד ליישובים שעוד יבואו. מעל כל אלו עמדה הבחירה שבין האופציה הירדנית (אותה הוביל יגאל אלון) לבין זו הפלסטינית בה צידד הרמטכ"ל רבין בדיון שהתקיים ערב נסיעתו של אשכול למפגש עם לינדון ג'ונסטון-נשיא ארה"ב בדצמבר 1967. לימים בחרה הממשלה באופציה הירדנית וניסתה לקדמה דרך הפגישה עם המלך חוסין בלונדון של השרים יגאל אלון ואבא אבן. אך זו לא הוגשמה. בעיית מטבחי ההחלטה החדשים שבחר אשכול היו על רקע אכזבתו מתמיכתם בבחירת דיין לשר ביטחון כמו בשרי המפד"ל שעשו רבות לבחירת דיין. התוצאה הייתה מבוכה וקיפאון מדיני. בין לבין סופחה ירושלים המורחבת כולה, החליטה הממשלה באוקטובר 1968 כי בהסדר שלום עם מצרים תתבע ישראל להחזיק בשרם א-שייח, אין לסגת מהגולן והיה נכון לוותר על שטחים מיושבים בצפיפות בערבים גם אם ראה בנהר הירדן גבול ביטחוני אבל לא מדיני.

אלון שביקש לקדם בממשלה את תוכניתו להתיישבות ברמת הגולן, בבקעת הירדן והתיישבות עירונית באזור יריחו, חברון ומפרץ שלמה. מכין התוכנית להתיישבות בסיני היה רענן ויץ. אשכול הגיב בדרכו באידיש: "יאג זיך אזוי שטארק" (אל תיחפז כל כך…) ואשכול הוסיף: "אני מציע שנשתוק על זה עוד עשר שנים". אשכול סרב להיענות ללחצי אלון ולא העלה הנושא לדיון בממשלה. את ההחלטה בעניין ההתיישבות בשרם א-שייח קיבלה ממשלת גולדה מאיר בשנת 1970. כך גם לגבי הקמת יישובים יהודיים ברצועת עזה[19]. את ההחלטה על יישובים ראשונים בבקעת הירדן ובפתחת רפיח קיבלה הממשלה בראשות אשכול בפברואר 1969. באותו החודש בו נפטר אשכול.

בכל התקופה הזאת המשיך דיין (חסיד האופציה הפלסטינית) לנהל את הממשל הצבאי בשטחים עד אשר יוכרע גורל האזור. מעשית התבטא הדבר בשלושה: אי נוכחות ישראלית בשטח, אי התערבות בשלטון הפנימי וגשרים פתוחים לגדה המזרחית של הירדן.  למלך חוסיין לא היה כלל מקום בתוכניותיו בשטחים. כך הנחה השר את יחידות צה"ל למקם את מפקדותיהן מחוץ לערים הראשיות בשטחים[20].  

במקביל התנהלה מלחמת ההתשה בגזרת בקעת הירדן. עוצמת פעילות המחבלים הייתה מותנית בגובה המים בנהר. גל הפיגועים החל ב 1.10.1967 בקיבוץ חמדייה שבעמק בית שאן שם נהרג בידיהם בן הקיבוץ שהיה בחופשה משירותו הצבאי. אשכול הגיב:" אני בעד פעולה של פגיעה בארטילריה בכפר שממול גם אם זה יפגע באזרחים. אני לא אבהל אם יהרגו אנשים, אבל לא הייתי רוצה שיהיו נשים וילדים"[21]. גל הפיגועים נמשך מידי יום במיקוש, חדירות ליישובים, מטעני חבלה והפגזת יישובי העמק. המתח באזור עלה משהצטרפו כוחות הצבא הירדני לעזרת המחבלים כמו אש תותחים ירדניים על קיבוץ מעוז חיים. בלחץ תושבי עמק בית שאן סוכם על השמת עמק הע'ור הירדני  ובניית ד=גדרות בכל יישובי העמק הישראליים. התקריות הדרדרו כמו בגשר מנדסה בבקעה שם הגיב הלגיון באש טנקים על נקודות תצפית של צה"ל בגשר אום-שורט. צה"ל הגיב בהתקפת מטוסי חיל האוויר. אחד המטוסים נפל וטייסו נהרג. חצי שנה לאחר מלחמת ששת הימים מצאה עצמה אוכלוסיית יישובי עמק הירדן ועמק בית שאן במלחמה. נבנו מקלטים, דרכי העפר בשדות זופתו נגד מוקשים, השמירה תוגברה ובלילות נסעו בשיירות. אוכלוסיית העמקים שבה לדון בשאלה אם יש לפנות את הילדים לעורף או להלינם במקלטים. הם היו לחזית החדשה של מדינת ישראל[22].

"מגדולי בנאיה של מדינת ישראל’

כך כינה אותו ההיסטוריון יחיעם ויץ[23].  העיתונאי עמוס אילון כתב על מנהיגותו כך:

"הוא לא היה גדול במובנה הפופולרי של המילה: אולי משום שלא היה מסוג הרשעים, שעליו אמר פילוסוף גרמני, כי רק הם עושים היסטוריה. אמרות פיו לא התחלפו ולא בתחבולות עשה מלחמותיו. היה ישר עם עצמו ועם הזולת. לא היה לו מה שקוראים כריזמה, אותו מגנטיזם מסתורי ההופך מבוגרים מפוכחים למעריצים מתבגרים ומקהה את שיפוטם העצמאי. יתכן שחיבבוהו  כל כך משום שלאלה מביננו אשר חיפשו זאת, נתן את הגדולה במחמאות שאפשר לתת לאזרחיה של מדינה צעירה הרגשה שהם בני חורין: אשליה של בגרות".

היסטוריונים של שנות ה-2000 מעריכים את לוי אשכול בראיה לאחור הרבה יותר מבני דורו. צעדיו למניעת מלחמה ב-1967, ניסיונותיו שלא להסתבך בהתנחלות ובאחיזה בשטחים, נראית היום בצורה מוערכת הרבה יותר מאשר ראו זאת בני התקופה. הביוגרף שלו יוסי גולדשטיין כינה אותו: אחד מראשי הממשלה המוצלחים שידעה מדינת ישראל".[24]

חמש שנים ושמונה חודשים נמשכה כהונתו כראש הממשלה. הוא שהפך את הצבא לצבא גדול וחזק. כראש ממשלה הפך הוא את היחסים עם ארצות-הברית וגרמניה לנכסים אסטרטגיים, כולל התמיכה האמריקאית בייצור הנשק הגרעיני. הוא עשה לקירוב קצוות בין יהודים וערבים, בין ימין לשמאל ובחוכמתו ואנושיותו ובחוש ההומור שלו קידם את מדינת ישראל.

הגורמים השליליים שהעיבו על התקופה היו: המשבר הכלכלי, העימות מול בן-גוריון בפרשת לבון, החקיקה הדתית שלא נעצרה בידיו, והמשבר הביטחוני של ערב מלחמת ששת הימים, כשלא הקרין לציבור ביטחון שהיה בו צורך כדי שיעמוד בפני האתגר. מותו בטרם עת, שנה וחצי לאחר מלחמת ששת הימים, מותירה תחושה של: לו היה אשכול עומד בראש הממשלה בסוף שנות השישים וראשית השבעים האם הייתה ההיסטוריה נראית אחרת?[25]. ובהיסטוריה אין לצערנו מקרים של "אילו".

ב26.2.1969 הלך לוי אשכול לעולמו והוא בן שבעים ושלוש ושמונה חודשים. שבע מעשים הובא למנוחות בחלקת ראשי האומה בהר הרצל בירושלים.

קריקטורות אשכול מעיתון הארץ.

מספרו של מיכאל אורן- שישה ימים של מלחמה. דביר, אור יהודה 2004. אחרי עמוד 160.

כתיבה: ד"ר זאב זיוון

[1] . גלוסקא, ע.- אשכול , תן פקודה!. 2004. עמ' 434.

[2] . דותן, י.-איש השורה בראי התקופה. 2013. עמ' 292-291. היאחזות בירנית הייתה עם הדרדרות המצב בגבול לבנון למחנה מפקדת האזור.

[3] . דואר, י.- כי לנו המגל הוא חרב. יד טבנקין, 1992. עמ' 81.

[4] . גלוסקא, ע.- אשכול תן פקודה! משרד הביטחון, מערכות, תל אביב . 2004. עמ' 433.

3. גלוסקא, ע. שם עמ' 434.

[6] .  נבו-אשכול, ע.- אשכול של הומור. ידיעות אחרונות, תל אביב. 1995. עמ' 155

[7] . הוברמן, ח.-  קהילה יהודית בעזה. ראשית ירושלים, 2020. עמ' 113.

[8] . ויץ, ר.- המחרשה הגדולה ומפת התכנון. מוסד ביאליק, ירושלים, 2003. עמ' 86.

[9] . הוברמו, ח.- קהילה יהודית בעזה. ראשית ירושלים, 2020.  עמ' 117

[10] . נבו-אשכול, ע.- אשכול של הומור. ידיעות אחרונות, תל אביב. 1995. עמ' 154.

[11] . ויץ, ר.- המחרשה הגדולה ומפת התכנון. מוסד ביאליק, ירושלים. 2003. עמ' 91.

[12] . דברי ראש הממשלה בטקס חנוכת נמל אילת. ערב ערב באילת 180. 23.9.1965.

[13] .ברטוב, ח.- דדו, 48 שנה ועוד 20 יום א'. ספרית מעריב, תל אביב. 1978. עמ' 111.

[14] . גלוסקא, ע. -אשכול תן פקודה! משרד הביטחון, תל אביב . 2004. עמ' 33.

[15] . ברטוב, ח.- דדו, 48 שנה ועוד עשרים יום. ספרית מעריב, תל אביב. 1978. עמ' 133.

[16] . אשכול, א.- בדרכי. עין המפרץ, 2013.

[17] . טבת, ש.- משה דיין-ביוגרפיה. שוקן, ירושלים. 1971. עמד 590.

[18] . פדהצור, ר.- ניצחון המבוכה, מדיניות ממשלת אשכול בשטחים לאחר מלחמת ששת הימים. יד טבנקין, אפעל. 1996.

[19] . פדהצור, ר.- ניצחון המבוכה. יד טבנקין, אפעל. 1996. עמ' 255-244.

[20] . דרורי, ז.- אש בקווים, מלחמת ההתשה בחזית המזרחית 1970-1967. מערכות. 2012.

[21] . דרורי, ז.- אש בקווים. מערכות.  2012. עמ' 104.

[22] , דרורי, ז. אש בקווים. 2012. עמ' 106.

[23] . ויץ, י.- אבי אבות הקונצנזוס-לוי אשכול-האיש וזמנו. צמרת, צ., יבלונקה, ח. – העשור השני. תשי"ח-תשכ"ח.  יד בן-צבי, ירושלים.2000. עמ' 192-166.

[24] . גולדשטיין, י.- אשכול- ביוגרפיה. כתר, ירושלים. 2003. עמ' 602.

[25] . גלוסקא, ע.- אשכול, תן פקודה! משרד הביטחון, תל אביב. 2004. עמ' 434.

"נוסיף  לבנות חברה

בה יוכל כל אדם

לפתח את מלוא יכולתו

לתרום את תרומתו לכלל,

  חברה שכל אזרח יתגאה בה,

כל יהודי ירצה להזדהות איתה

וכל אדם יכבד אותה." (לוי אשכול[1])

מוקי צור:" אשכול היה ראש הממשלה האהוב עלי מכולם. זה היה דבר גדול שלראש הממשלה היה הומור!"[2].

המחרשה הגדולה / נתן אלתרמן

"תחת מחרשת המתיישב החדש נמצאים היום קרוב למיליון דונמים"

(אשכול בכנסת 1952)

"…הנה בהר עולה היא, במדרון גולשת,

הנה היא בתגרה בהשתלח מדון,

בוהה ועזובה, רוכלת ורועשת,

גוחנת על כירה, עודרת וחורשת,

כותבת אלף-בית  בצריף המועדון.

           הה מחרשה גדולה! שניה תהפוכנה

           לא רק שורשי שדה עד גבול גבעות גופרית.

           בה יחרשו הווי ודמות, צורות ותוכן,

           בה יחרתו אמות מידה ואבני-בוחן.

          ופני דיבור עברי ומנגינה עברית.

גם אנו נעבור תחתיה! אין עמנו

כי אם ברירה אחת! מנגד לעמוד

עד נבלע בתוכה ולא נדע כי באנו,

או ברית עמה לכרות, כי אל אחד בראנו…

ומי שווה יותר יאמרו האלומות".[3]

ראשית דרכו של לוי אשכול

לוי אשכול (שקולניק) עלה ארצה בשנת 1914 מאוקראינה והיה מאחרוני העלייה השנייה. כאיש תנועת "צעירי ציון" עלה ארצה בגיל 19. החלטה אותה קיבל בעקבות פגישתו עם יוסף שפרינצק.[4] לרצח משה ברסקי מדגניה א' בידי ערבים בדרכו להביא תרופה מהרוקח במנחמיה הייתה השפעה על החלטתו לעלות[5] ארצה. בגיליון "הפועל הצעיר" התפרסם מכתבו של האב השכול המודיע לקבוצה כי הוא שולח ארצה את בנו השני למלא את מקומו של האח שנפל.

 ראשית עבודתו הייתה במושבה פתח תקווה שם נבחר להיות אקונום מטבח הפועלים וחבר הוועד. משם המשיך עם מאיר רוטברג לקלנדיה (עטרות). עם קבוצת "עבודה" נדד בארץ והתגייס לגדוד העברי הארבעים במלחמת העולם הראשונה בניגוד לעמדת מפלגתו "הפועל הצעיר" ששללה את הגיוס לצבא הבריטי. ב-1920 עלה עם חבריו  מכפר אוריה שבשפלה להתיישבות בקבוצת דגניה ב' שבעמק הירדן. בקבוצה היו עשרים בחורים וחמש בחורות שהוגדרה כקבוצה לשנה אחת. לרשותם עמדו לעיבוד 1,200 דונם אדמה. הגשמה של רעיון הקבוצה הקטנה שכולה מסבה לארוחה סביב שולחן אחד.[6] למרות שסבלו משודדים ומבדואים הצליחה הקבוצה לסיים את השנה ברווח. אשכול התחיל בפלחה,  עבר לגן הירק והמשיך כגזבר הקבוצה. הישגו הגדול היה  סיום השנה התקציבית הראשונה, שנת הרזון, בלי הפסדים.

בשליחותו בוועידה בינלאומית של הקואופרציה  במוסקבה הוא למד מאחיו על מות האב בידי פורעים לבנים בזמן המהפכה, התעמת עם נשיא הועידה על רצונם של השליחים מארץ ישראל לברך בעברית מה שעלה לו במניעת ויזה לביקור אצל אימו החולה.

במועצה החקלאית ב-1922 קרא לחיי עבודה עצמית, בלי תמיכה וזהו העיקר! . כל זאת מתוך קריאה לתכנון העלייה, כמו גם תכנון ההתיישבות ולסדר ולתוכנית בהן. מוזר היה לגלות זאת אצל מי שיואשם בשנות החמישים ב"התיישבות מבוהלת" בלחץ ההמונים העולים ארצה.

דרכו להנהגה הלאומית עברה במרכז החקלאי, במקורות, בעמידה בראש ועדת ההתיישבות בקונגרסים הציוניים החל בשנת 1931, ב"הגנה", במועצת פועלי תל אביב, בהקמת אחת עשרה הנקודות בנגב בתש"ז, במשרד הביטחון, בסוכנות היהודית ובמשרדי החקלאות והאוצר ועד לראשות הממשלה[7]. דווקא הבנתו את אנשי הזרמים האחרים בהתיישבות (המושבים והקיבוץ הגדול) העידה על פתיחותו לבעלי עמדות שונות ברוח הסיסמא שנהג לבטא באידיש: "היה אדוק ככל שתרצה, אך אל תהייה משוגע"[8]. הוא נשמע אופטימי גם בהמשך כשהכריז:
"גם המצב המשקי וגם הפסקת הוויכוח הפנימי על צורות ההתיישבות, מעידים על בגרותנו ההתיישבותית. בכוחנו זה אנחנו מוכנים לכיבושים חדשים בשדה החקלאות, אשר עיני כולנו נשואות אליה בשעה קשה זו"[9].

הנה כמה סיפורי הימים הראשונים של אשכול בדגניה מתוך ספרה של בתו עפרה נבו-אשכול: "אשכול של הומור"[10].

תקיעת כף

לקראת נסיעתו כציר לקונגרס היהודי, הוחלט בדגניה לתפור לאשכול חליפה, וזו שימשה אחר כך את חברי הקבוצה כל פעם שמישהו מהם נזקק לבגד ייצוג. החנות לבגדי גברים  באותה תקופה הייתה "כהנא" , ברחוב הרצל בתל אביב. אשכול נכנס להזמין חליפה, וכשהגיעו למחיר דרש כהנא שש לירות. התמקח איתו אשכול והתמקח ולבסוף נעתר כהנא להפחתת לירה מהסכום, ובלחיצת יד אמר אשכול: געמאכט!. כשבא לאחר זמן לקבל את החליפה הושיט לכהנא ארבע וחצי לירות.  התפלא כהנא ואמר: הרי סיכמנו בתקיעת כף על חמש? ענה אשכול: "וכי לא ראית שחסרה לי חצי אצבע?".

תרגול

בהיותו ראש הממשלה ניהל בפגישה עם חברי דגניה ויכוח ארוך על המצב אחרי מלחמת ששת הימים. בני שיחו הטיחו בו ביקורת קשה. בצאתו מן הפגישה שמע אותו חבר אומר: "מחר יש לי צרות בכנסת. טוב מאוד, השחזתי את לשוני. זה דווקא לא רע".

את בואו לקבוצה בשבת או בחג היו החברים מנצלים לשיחות שרובן נסבו על הבעיות שהעסיקו את המדינה ואת המפלגה. הוא היה מספר לחברים על אירועים שונים, ושומע מהם  עצות ואף טענות. סיפר דוד רוזנפלד:

"בתחילת שנות החמישים קניתי רובה פיני ב-140 ל"י (סכום ניכר באותם ימים), אלא ש-40 ל"י מתוך הסכום שולמו כמכס. כאשר פגשתי את אשכול בדגניה אמרתי לו: "אתה לא יכול להוריד את המכס? השיב לי אשכול: "לשלם לאיזה גוי פיני 100 ל"י לא איכפת לך, על זה אתה שותק. אבל על 40 ל"י שאתה נותן לי, על זה אתה צועק!".

במסיבה לכבוד בחירתו לתפקיד ראש הממשלה שערכו חברי דגניה ב' אמר אשכול : "דגניה היא אהבתי הראשונה…אך בכל פעם שיש לי החלטה קשה, ואני צריך להחליט, אני שואל את עצמי איך הייתה דגניה פותרת את הבעיה".

חינוך בגן הילדים

לאשכול הייתה אצבע קטועה בכף ידו השמאלית. היא נקטעה כאשר בתור ילד הכניס את ידו למכונת דייש. הוא נהג לספר שגם לחצי האצבע נמצא שימוש מועיל: הגננת בדגניה ב' הייתה קוראת לו לגן הילדים, וכדרך אגב מראה לפעוטים את כף ידו ואומרת: "אתם רואים ילדים, מה קורה כאשר מוצצים את האצבע כל היום? הנה אבא של דבורל'ה, כשהיה ילד מצץ את האצבע ולא רצה להפסיק. מצץ ומצץ, עד שנעלמה לו חצי אצבע". זו הייתה תרומתי לחינוך הילדים בדגניה ב', התלוצץ אשכול.

אשכול בוועידת ההקמה של ההסתדרות הכללית בבניין הטכניון בחיפה בשורה השביעית. פנקס חברותו בהסתדרות העובדים נשא את המספר 36.

מכתב ב"מכתבים למערכת" ב”מעריב" מאת הורה של חייל.

"בני ששירת בחיל הצנחנים חזר בבוקר חורפי לאחר סדרה מפרכת, וחיכה לטרמפ בכביש חיפה, גשם דק הרטיבו, אך נהגי המכוניות הרבות עברו ביעף ולא שמו לב לידו המושטת. לפתע נעצרה על ידו מכונית הדורה ומבריקה, דלת נפתחה וקול קרא מן המכונית: תיכנס בחור, מהר. הבן נבוך לרגע מפני שנעליו היו מכוסות בוץ, מדיו רטובים ומזוהמים ותרמילו נוטף מים. אך הקול חזר וזרז אותו: "אין דבר בחור, היכנס, אבא שלך משלם בעד זה…" רק כשהתיישב בזהירות על מושב הקטיפה הכיר את היושב לפניו ליד הנהג. היה זה לוי אשכול, שר האוצר דאז, שסובב את ראשו לעבר החיל ובחיוך מרגיע קרץ בעינו".[11]

מנהג הנסיעה בטרמפים האסור היום על חיילים בפקודה היה מקובל מאוד בשנות החמישים-שישים. חטיפת חיילים בידי מחבלים מחופשים הביאה לאיסור על הנסיעה בטרמפים. בסיירת צנחנים כמו בחטיבת הצנחנים כולה ובגדוד הנח"ל המוצנח במיוחד, שירתו אז רבים מבני התנועה הקיבוצית.

אברהם רוזנמן כינה אותו ואת ראשון מנהלי המחלקה להתיישבות ארתור רופין ה"שמשים"- מלשון מי שמשמשים בתפקידם כמנהיגי ההתיישבות שהביאה לנו לימים את המדינה. כך הוא נתפש בעיני הציבור כאיש כלכלה הדואג לכסף הציבורי וליעילות השימוש בו. אבל היה בו גם הממד החברתי בדאגתו לביסוסו החברתי של הכפר היהודי. כך בוועידת ההסתדרות הרביעית התייחס לנושא החוזר של קיבוץ-מושב ועמד על עמדתו הבסיסית: "לתנועתנו שתי זרועות: זרוע הקיבוץ וזרוע המושב". את שני עמודי בניין אלו ראוי לבדוק מדי פעם[12].

ב-1937 הצליח להגשים את חזון חברת המים הגדולה בהקמת חברת "מקורות" כשיו"ר הראש נבחר ארתור רופין. החברה הניחה קו מים במערב עמק יזרעאל מכפר חסידים ועד לקיבוץ שריד. פתח למפעלי מים שהחברה עוד תקים בכל רחבי הארץ.

ב-1941 הוא פעל להקמתן של י"א הנקודות בנגב (קמו רק ב-1946). להפתעתו בישיבה משותפת של הנהלת המחלקה להתיישבות והנהלת קק"ל המתנגד החריף היה יוסף ויץ. אשכול הצליח לשכנעו ומאמץ ההתיישבות הופנה לנגב.  המבצע שיצא לדרך כתגובה לתוכנית מוריסון גריידי[13] עורר התלהבות. אשכול במועצת מפא"י הזכיר לנוכחים כי עלינו לנגב בחשכת לילה ויש להקדיש את המאמץ העיקרי להשגת עצמאות מדינית שתאפשר עלייה להתיישבות לאור יום. עם הקמת הקיבוצים 'מבצע 11 הנקודות בנגב' לא שכח את הפיתוח העירוני אליו שאף ליד באר שבע כעיר עברית ("אפיקים בנגב"). ומאידך נחוצה השקיה של שטחים רבים נוספים לפיתוח ההתיישבות בארץ. במאמר בשם "גאולת המים" (הפועל הצעיר 22 .1943 11.2) הזכיר את האמת הידועה כי כדי להגביר את יעילות המשק החקלאי נחוצים מים רבים. המהפכה שקרתה מאז נתנו פיק"א 300 דונם לכל מתיישב בגליל של אדמת פלחה חרבה, הביאה עד לתכנון יחידות של 15 דונם בהשקיה ותוספת של שטח לא מושקה, כל זאת באמצעות ריכוז הון שיאפשר את העברת המים מהצפון לדרום. ערכם המכריע של המים חייב החזקתם בידי האומה לקניין-עולם. וארגונם במערכת ארצית ממנה ייהנו גם הרחוקים ולא רק היושבים ליד המעיין.

320 יישובים קמו בימים שקדמו למדינה. 520 יישובים קמו בשנות המדינה מהם 411 בשנות העלייה ההמונית. כראש ממשלת ישראל הגיב בראיון עיתונאי: "אני רוצה ששממת הארץ בגליל, בדרום ובנגב תנוצח".

ב-7.9.1948 נבחר אשכול לראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית. ראשית המעשה הייתה בעליית הכשרות הפלמ"ח לקיבוצים בגבולות הארץ מהגליל ועד הנגב. מיולי 1948 ועד יולי 1949 הקים הקיבוץ המאוחד 19 קיבוצים חדשים, חבר הקבוצות 6 קיבוצים, הקיבוץ הארצי 15 קיבוצים והקיבוץ הדתי ארבעה[14]. סך הכול 44 קיבוצים – יישובי משלט בספר. 26 מתוכם היו יוצאי התנועות החלוציות בחוץ לארץ, 13 היו יוצאי הכשרות פלמ"ח וחמישה היו "יישובי שיקום"- קיבוצים שנעקרו ממקומם עקב המלחמה והוקמו מחדש.

משרד החקלאות הצטרף למחליטים בנושא ההתיישבות ב 23,6,1948, ועדת ההנהלות שדנה בחידוש ההתיישבות כללה את: שר האוצר אליעזר קפלן (שעמד גם בראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית), לוי אשכול, אברהם גרנובסקי שעמד בראש הקרן הקיימת, יוסף ויץ שעמד בראש מחלקת הקרקעות בקק"ל, יהודה חורין ואהרון ציזלינג שהיה שר החקלאות הראשון. הדחיפה לעלייה להתיישבות באה גם מהצבא שרצה בתפיסת המקומות האסטרטגיים בגבולות[15].

ב23.8.1948 נבחר לוי אשכול בישיבת הוועד הפועל הציוני כחבר הנהלת הסוכנות וכראש המחלקה להתיישבות במקומו של אליעזר קפלן. יכולת הביצוע שלו, עיסוקו ארוך השנים בתחום ההתיישבות, כושר ההכרעה סייעו לו במילוי תפקידו הכבד. הוא כיהן בתפקידו כראש המחלקה להתיישבות כל שנות העשור הראשון לישראל ולצידו רענן ויץ כמנהל המחלקה. לצידו עבדו מדריכי המחלקה שהורחבה מאוד, עובדי מנהל ושירותים וסך הכול 1,800 עובדים (מהם 800 מדריכים בכפרים) וביניהם: לובה אליאב, בני קפלן, עמיחי קרול, יוסף גבריאלי, יצחק לוי, מתתיהו כהנוביץ, אשר בובריצקי ורבים אחרים.

מכאן פנה להתיישבות העולים ששינתה את פני ההתיישבות. בדרכו התעמת לא אחת עם התנועות המיישבות-הקיבוציות שביקשו להן "חלוצים כשלנו, שעברו הכשרה מתאימה ולא מ'החומר הזה'!".

ב 7.10.1951 הוקמה לאחר הבחירות ממשלה חדשה והוקם משרד החקלאות והפיתוח בראשו הועמד לוי אשכול. בראש מנהל החקלאות במשרד הועמד חיים גבתי ובראש מנהל הפיתוח הועמד פנחס ספיר. בינואר 1952 פרש אליעזר קפלן מתפקידו כשר האוצר והוחלף בידי לוי אשכול. החליף אותו בתפקידו כשר החקלאות פרץ נפתלי.

"הפרה – אויב העם"

ב-1958 אמר אשכול במרכז החקלאי, בדיון על הרפת שצברה עודפים וקשיי שיווק ש"בשעה זו ברור לי שהפרה הפכה להיות אויב העם". במחלקה להתיישבות ראו את הפתרון בהקפאת המשק המעורב (פרי המצאתו של פרופ' וולקני-וילקנסקי) והחלפתו ב"משק השדה" ללא בעלי חיים, ולעומתם משקים המתמחים בנושא בעלי החיים. ההצעה הייתה להקפיא את הלול והרפת בקיבוצים. המרכז החקלאי, שהתנגד לתוכנית בחריפות, תבע להפסיק את יבוא תוצרת החלב לארץ ולמנוע את הפיכת המשק החקלאי למונוקולטורה (משק המתבסס על ענף אחד בלבד). את הוויכוח איש אינו זוכר אבל המשפט של אשכול שמשך אש מהעיתונות כלפי המשק הקיבוצי נחרת ולא נשכח.

בקיבוץ רביבים

עדות ליחסו של אשכול לחברי קיבוץ רביבים – הנקודה הדרומית היהודית הרחוקה ביותר עד 1948 – נמצאה בספרו של עדין קוה: "רביבים – 70 שנה במדבר 2013-1943 – מאדמה ללא צל לארץ נושבת"[16].

לוי אשכול ומלון אכדיה

במסגרת המאבק על הבאת המים לרביבים נפגשו בשנת 1953  משה אולניק[17], יאיר ינוב[18] ואלכסנדר סנד[19] עם לוי אשכול שכיהן אז כראש המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית. הם ניסו לשכנעו לתמוך בתביעה להביא מים מתוקים לרביבים. אשכול הגיב בסירוב מוחלט וביטא זאת באמירה המיתולוגית: "יותר זול לשכן את כל חברי רביבים במלון אכדיה (שנחשב למלון היוקרתי ביותר באותה עת) לכל החיים מאשר להניח קו מים לנגב". על הפגישה דיווח יאיר ינוב במועצת הקיבוץ המאוחד באלונים ביולי 1953 וכך אמר: "השבוע הייתה לנו ישיבה בסוכנות ושם נאמר לנו כי תביעתנו לקו מים, לאחר כל שנות הבדידות, הניסיונות והמאבקים היא,,,טירוף מוחלט…כל השנים חזרנו והעלינו את תביעתנו למים. לפני שנתיים קרא לנו לוי אשכול והציע לנו לבצע קידוח ברביבים. ידענו שאין בכך תקווה לכמות רצינית של מים והסיכוי הממשי הוא קו מוביל מהצפון. אך תחת לחצם של גורמים שונים נאלצנו להסכים לקידוח. הובטח לנו כי אם ייכשל הקידוח, יועבר אלינו קו מים. הקידוח נמשך זמן רב, עלה כ-200 אלף לירות ונכשל. עתה מציעים לנו שוב קידוח, והמומחים אומרים כי הסיכויים קלושים. כי גם אם ימצאו מים, יש חשש שהם יהיו מלוחים. …מודיעים לנו מפורשות שלא יונח קו מים לאזור רביבים ומשאבי שדה אף אם ייכשל קידוח זה ובינתיים מציעים לנו לעבד אדמות בצפון"[20]. ב-1955 נחוג בקיבוצי רמת נגב חג המים עם הגעתו של הצינור הראשון. לא חלפה אלא שנה ובמסגרת הנחת קו מים ליישובי הניצנות הגיע קו נוסף מצאלים ועד קציעות.

לא עברו אלא 15 שנה ובברכה המצורפת בהמשך מרומזת ביושר רב הפגישה הנ"ל וגם דעתו על האמירה שלו בשנות השישים. ראש הממשלה אשכול היה המוזמן המרכזי לעצרת מחצית היובל של רביבים באוקטובר 1968. והנה מה שהעביר (על פתק בכתב ידו, שמור בארכיון הקיבוץ) לשר ישראל גלילי וביקש ממנו לקרוא מעל הבמה בעצרת:

"חברים יקרים

צר לי שמחמת הצטננות לא אוכל להיות עמכם הערב אבל אני שותף לכם ולשמחתכם ממקומי. בבואנו לחגוג את חג ההתיישבות בנגב, יש לרביבים זכות ראשונים שהרי היא גרמה אף להקמת 11 הנקודות שהן ציון דרך ראשון בהפרחת מרחבי הדרום.
ניצחתם את השממה ניצחון ראשון אף כי עוד הדרך רב…
ניצחתם גם את הספקנות  שקיננה בלב רבים – ואודה גם בלבי שלי – והראיתם כי לא לשווא היה הלקח שלמדנו כל ימינו בארץ: גדול כוחה של עקשנות חלוצים ומסירותם.
ייזכר לטוב הצינור הקטן בן ששה צול שבזמנו קראתי לו "הצינור האבנטוריסטי (ההרפתקני)[21] אשר בעקבותיו בא הצינור הגדול, צינור מים חיים[22].

לכו מחיל אל חיל. 

 לוי אשכול".

לקיבוץ שדה בוקר היה סיפור זהה על אשכול רק בשינוי מקום המלון בהרצליה למלון השרון הוותיק יותר.

המלון התחלף עם השנים ורק הסיפור נשאר. כך סיפר אליהו נאוי שבמאמציו לשכנע את ראש הממשלה אשכול להקמת אוניברסיטה בעירו אמר האורח שהחזקת כל הסטודנטים מבאר שבע במלון "הילטון" בתל אביב זולה יותר מאשר השקעת מיליוני לירות באוניברסיטה בבאר שבע. נאוי ענה באותה רוח: שייתכן והוא צודק והיה זול יותר למשלם המיסים האמריקאי לקחת את כל יהודי ישראל ולהעבירם לניו-יורק.. ..נראה היה שאשכול השתכנע"[23]..

משבר המלח בחצרים

בקיבוץ חצרים התנהל בשנות החמישים מה שכונה "משבר המלח". לא נמצא פתרון חקלאי מודרני להתמודדות עם כמות המלח באדמת הלס ועל סדר היום הייתה החלטת אספת הקיבוץ על נטישת הנגב. באספה זו השתתף בתוקף תפקידו כראש המחלקה להתיישבות חקלאית של הסוכנות היהודית גם לוי אשכול. בספרו של אחד ממייסדי הקיבוץ, צביקי קרן, מובא פרוטוקול האספה הכללית מ-1959. פרט לאשכול נכחו בשיחה גם חבר מזכירות התנועה  איחוד הקבוצות והקיבוצים משה נצר, ומנכ"ל המחלקה להתיישבות רענן ויץ[24].

אשכול נשאל בידי חבר מה הביא אותו לשינוי עמדתו (תחילה היה בעד עזיבה).

אשכול: "תחילה הייתה לנגד עיני חצרים הבלתי מפותחת. חשבתי שזו מעמסה כלכלית. הושפעתי ממראה הכותנה שנחרבה בידי הארבה. אך השתכנעתי, כי מחצית החברים רוצים להישאר. סימן של תקווה. מותר לעזוב רק לאחר שכלו כל הקיצין. ההתיישבות בדפנסיבה (במגננה) ואסור לוותר. על שום מקום. מה טעם ליישב את עין יהב ולוותר על חצרים? ניתן לשלב כאן תעשייה. טרם הושלם המחקר. אני מכריע בלב שלם על השארות בחצרים".

מישהו אמר: "עשר שנים משנות חיינו בוזבזו במקום הזה".

אשכול:" אם העם היהודי רוצה שיהיה קיים משק, הוא צריך לשלם בעד זה".

זולץ: "עד מתי נהיה נתמכים? מציע לעזוב למען המשק והחברה".

אשכול: "יעוד חצרים היא בהתקפת הקרקע החולה".

רענן ויץ: "חשבתי כי יש לעזוב. אך לאור הוויכוח מוכן לנסות שלוש שנים נוספות".

…רושם הפרוטוקול במחברת האסיפות של הקיבוץ רושם בשולי הדברים: "הגיבורים עייפים".

וחיים גורי, ברוחו של פלמ"חניק ומשורר כתב: "סיפורם הוא סיפור יום החול שאינו ידוע ואינו מסופר בעיתונים. אין זה "סקופ". נכון, אף שיש בסיפור ההיאחזות במקום הזה פרקי אהבה מזעזעים, אהבת אדם מישראל לאדמתו, לאדמתו הדלה, המלוחה, הנענית לו לבסוף תוך ייסורים ואכזבות.
הקורא את פרוטוקול הדיון הממושך הזה, הגורלי, המכאיב כל כך, חושב ללא הרף על אותם חברי קיבוץ צעירים הרואים עצמם כמופקדים על עמדה שאסור לנטוש אותה. ויכוח…הזורק אותך פתע אל ארץ ישראל האמיתית, שאין מרבים לספר עליה, ארץ ישראל של עול ושל חובה. ארץ זו תאבד את נפשה ואת צלם פניה המיוחד, אם לא יכתבו בה פרוטוקולים שכאלה".

היום נמצאה התשובה לאדמות המליחות בדמות מטעי חוחובה המעטרים את השטח שבין באר שבע לחצרים. גם הטפטוף שהחליף את ההמטרה תרם את חלקו. מפעלי "נטפים" ו"חוחובה חצרים" הם עדות לכך שבחצרים לא מדברים מאז על נטישת הנגב.

חרדה למעשים

דברים במועצת חבר הקבוצות בתש"ד.

"כשאני משתתף באיזו חגיגת יובל לתנועה, המזכירה לנו כי הנה שוב עברו עלינו בארץ כך וכך שנים, תוקפת אותי חרדה: מה עשינו, מה ביצענו? מה השגנו בתקופה זו? עברו עלינו עשר שנים. יודע אני שבזמן זה נעשו דברים בארץ, ביישוב ובציונות.  ונעשו גם דברים בחבר הקבוצות. אתמול הזכירו כאן כמה מהישגינו – ואין הם פחותי ערך. אבל כשם שחזקה בי ההרגשה. כי צריכים אנו להיות כיום מיליון יהודים בארץ ישראל ולא שישים ריבוא (ואין צורך להיות חולם חלומות  כדי לחשוב, שאפשר היה להגיע לכך), כך מרגיש אני, שגם חבר הקבוצות, המונה כעת 7,000 נפש בקירוב, יכול היה להגדיל את מספרו באותם אחוזים החסרים עד כדי מיליון יהודים בארץ. אלא שהציונות לא הצליחה לדלות את כל האפשרויות, וגם אנו חבר הקבוצות לא דלינו את כל הניתן לדלות. עבר זמן יקר. מי יודע אם אותם ארבע מאות אלף יהודים החסרים למיליון יוכלו לבוא מחר לארץ ישראל, מי יודע אם עודם קיימים…".[25]

קריאה להגשמה חלוצית 20.7.1965

בהתגייסותי במחזור מ' לנח"ל עם חברי גרעין "עמית" של תנועת הצופים היינו לממשיכי הדרך של התנועה החלוצית בארץ ישראל. לחיזוקם של ההולכים בדרך החלוצית ולגיוסם של צעירים מהם ללכת בדרכם הנהיג החייל עצרות בערי הארץ המרכזיות (ירושלים בבנייני האומה, אצטדיון בלומפילד בתל אביב-יפו ואצטדיון קריית אליעזר בחיפה). תרומתנו לאירוע הייתה מקהלת חיילי הנח"ל  – כולם בני הפלוגה שלנו במחנה הטירונים (פלוגה ד' של תנועות הנוער של האיחוד. ללהקת ריקודי העם אספו גם את המוכשרים מפלוגות אחרות בגדוד וכך בין המנון הנח"ל לריקוד אמר ראש הממשלה אשכול את הדברים הבאים:

"עומדים אתם ערב התגייסות לחיל הנח"ל. חיל הנוער החלוצי הלוחם. לא אטעה, אם אומר כי לחיל הנח"ל בצורתו הקיימת אצלנו, אין אח ודוגמה בשום צבא בעולם… הרחבת ההתיישבות הביטחונית וחיזוק בטחון המדינה – אלה שתי המשימות העיקריות שמילא וממלא הנח"ל בהצלחה רבה. יטבתה וגרופית, בארותים וכרם שלום, עין גדי ועין יהב, מבוא מודיעים, מי עמי, מעלה גלבוע, האון ותל קציר, אלמגור ובירנית ועוד עשרות היאחזויות ומשקים, ופעולות תגמול בגבולות עוינים, לוחמת גבורה במבצע "קדש" ובמבצעים אחרים, מזה.
המגל והחרב אחוזים אחד במשנהו ושניהם ממורקים ומלוטשים. את המגל ואת החרב עוטרים ענפי זית, סמל השלום. כי אנו נושאים פנינו לשלום ואין לבנו למלחמה. צבאנו אינו שש אלי קרב. מלאי תקווה וציפייה אנו. כי יבוא יום וכדברי הנביא נכתת חרבותינו לאתים וחניתותינו למזמרות. בטוחני , כי חזון זה יבוא. אך כל עוד מוקפים אנו אווירת משטמה ואיבה – נשכיל לבנות סביבנו חומת מגן בצורה? …".[26].

שנתיים אחר כך פרצה מלחמת ששת הימים והנח"לאים לשעבר נקראו לשדה הקרב. האמונה בשלום לא הרחיקה מאיתנו את המלחמה. בין החזיתות שהתפתחו, בלי תכנון מראש, הייתה החזית בירושלים שנבעה מההסכם שחתם המלך חוסיין עם גמאל עבדול נאצר. בין היתר נקראנו, חיילי חטיבה 55 במילואי הצנחנים, לקרב. רבים מאוד בינינו היו נח"לאים בוגרי הנח"ל המוצנח (גדוד 50) ששובצו עם שחרורם מהצבא בחטיבת מילואי הצנחנים. אלה שהשתתפו  בעצרות והאזינו לנואמים כמו לשירים:

"…עוד שוחז להבו האויב במבוא
נח"ל נח"ל היכונה ליום.
אם קראונו לצו
לשלום או לקרב
רק הנח"ל לא ניד ורפיון".

(המנון הנח"ל משנות החמישים. יעקב אורלנד).

מהימים ההם לא נותר הרבה. חיל הנח"ל היה בעיקרו לחטיבת חי"ר מהמניין והמשימה ההתיישבותית איננה בראש מעייניו. בהמנון החדש של חטיבת הנח"ל מדברים על דגל  וכומתת החטיבה הירוקה ללא קשר להתיישבות ולשדות אותם ביקש הצבע לבטא.

נציגה בכנסת של דגניה ב'

בספרו של מוקי צור  "כאחד הדשאים, כאחד האדם – איחוד הקבוצות והקיבוצים 1980-1950" הופיעה רשימת חברי הכנסת של קיבוצי איחוד הקבוצות והקיבוצים – 15 בסך הכול, מהם שניים מדגניה ב' – קדיש לוז יו"ר הכנסת וראש הממשלה לוי אשכול, זוג נשוי אחד: סנטה וגיורא יוספטל מגלעד, חברה אחת נוספת – יהודית שמחוני מקבוצת גבע (מופיעה ברשימה מתל יוסף), שמונה מדור המייסדים: שלמה לביא מעין חרוד, זאב שפר מאיילת השחר, אריה בהיר מאפיקים, יוסף ברץ מדגניה א', חיים בן אשר מנצר סרני, יוסף אפרתי מגבע, צבי גרשוני מניר עם וברוך אזניה מגבעת חיים.  שני נציגי דור ההמשך – אברהם כץ עוז מנחל עוז ואהרון ידלין מחצרים[27]. חבר אחד נשמט מהרשימה למרות שנרשם בסעיף "פעילות בתנועה" בקיבוץ שדה בוקר והוא דוד בן-גוריון כפעיל מלא ורעייתו פולה בחמישים אחוז פעילות. כך חישבו בימים ההם. האם אשכול נרשם גם הוא כך בסידור העבודה בדגניה ב'? בבדיקה בארכיון דגניה ב' לא נמצאה העדות לכך.

עם שובו של אשכול מפגישתו עם הנשיא האמריקאי  לינדון  ג'ונסון נערכה לו מסיבת חברים בדגניה ב'. במסיבה בירך אותו חבר כך: "חוטב עצים היודע גם לדבר עם נשיאים ורמי עם – אשרינו כי זכינו בכך"[28]. הצלחתו של אשכול הייתה לא רק בקבלת הפנים הרשמית לו ולרעייתו אלא בהנחת צורכי הביטחון של מדינת ישראל לפני הממשל האמריקאי שהחל בהספקת טילי נ.מ. מסוג הוק וטנקי פטון. בכך ירשה ארצות הברית את מקומה של צרפת בהספקת נשק לישראל והחל עידן הנשק האמריקאי ברשות צה"ל.

שר האוצר מול ראש הממשלה וחזונו בנגב

בקריקטורה הנקראת "דו-שיח" שצייר דוש (קריאל גרדוש – קריקטוריסט "מעריב" בעשורי המדינה הראשונים) נראה בן-גוריון ניצב על כן גבוה של "החזון" ומולו בכורסה יושב ללא פנים ברורות האיש האוחז בפנקס הצ'קים של המדינה – הלא הוא שר האוצר לוי אשכול. זה יושב בכורסא עליה כתוב: "מציאות". בן-גוריון אוחז מתחת לזרועו במגילת ההיסטוריה היהודית לאורך דורות ומביט רחוק אל העתיד בתוכניותיו המפליגות. בוויכוח, שחזר ביניהם לאורך השנים, אמר אשכול לב.ג. כי אין לו כסף מיותר לממן את כל החזונות ההתיישבותיים של ב.ג. דוש מצידו אוחז בשלט: " בעד ב.ג".

כך גם בבקשתה של היאחזות עין גדי לסלול את הדרך אליהם מדרום  ענה ב.ג. ב-1955 לפנייתם : "הצרה היא שבכל עניין חשוב מתעוררת שאלת עדיפות. צרכינו מרובים ויכולתנו מוגבלת. ועלינו בכל פעם להכריע מה קודם ומה עדיף. מסכים אני לדעתך על חשיבותה המיוחדת במינה של התיישבות עין גדי. אבל גם לטענותיו של אשכול יש ממש והדבר טעון בחינה שקולה"[29].

בדיון עם שר החקלאות והפיתוח אשכול על גורלו של מצפה השח"ל (שירות חלוצי לישראל) בעין נטפים דחה השר את תביעת השח"ל[30] להנחת קו מים למצפה שהוקם בהר יואש, החלטתו הייתה שלא להקים מבנים נוספים ולצמצם את מחנה העבודה במקום לארבעים עובדים בלבד. העובדה שהשח"ל היה יצירתו של בן-גוריון במפא"י לא עזרה להם כלל במשרד החקלאות. המצפה לא הוציא את שנתו וחוסל. אשכול דווקא היה מוכן לתקצב את כפר הדייגים של השח"ל ששכן בבית ויליאמס מדרום לאילת. מי שלא נענה להצעתו היה מרכז כפר הדייגים בימים ההם ולימים חבר הכנסת ופרופסור מאיר אבי-זוהר.

ויכוח דומה התנהל בין בן-גוריון לאשכול לגבי גורלה של היאחזות הנח"ל בבארותיים-עזוז שבדרום פתחת ניצנה. המחלקה להתיישבות ביקשה לצמצם את הפעילות החקלאית במקום והודיעה לאגף הנוער והנח"ל על העמדת ההיאחזות לאחריות הצבא מחוסר כל אפשרות לפיתוח חקלאי במקום. במפגש בין הרמטכ"ל משה דיין לשר האוצר ב-1957 החליטו השניים להעביר את המחלוקת להכרעת ראש הממשלה בן-גוריון ובינתיים להקפיא את ההוראה לפירוק הנקודה. בתשובה לשאלת אשכול: "מה יהיה בציר ניצנה"? השיב
בן-גוריון: "שלח להם מים ויעבדו את אדמתם!". אשכול הגיב ואמר: "מוטב לשלוח צ'ק מאשר מים עם סובסידיות"[31]. ב-17.2.1958 הוחלט במפגש בין ראש הממשלה, שר האוצר ומנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס על הפיכת כרם אבשלום וקציעות ליישובי קבע, היאחזויות בארותיים ושלח המשיכו להתקיים והוצאות תפעולן בסך 20,000 ל"י הוטלו על תקציב משרד הביטחון.

בחיפוש אחר פתרון חקלאי יצא אשכול לסיור בגזרת ניצנה במרץ 1958 בהדרכתו של ד"ר יהודה קידר ובהשתתפות יוסף ויץ, דב קובלנוב ויצחק לוי. קידר הציג את מסקנות מחקרו בחקלאות הקדומה של הנגב. קידר הציג את הטרסות הקדומות ורצה בהקמת יישוב שיחזור וישתמש בהן. צבי ויניגר, שייצג בסיור את חבל הנגב של המחלקה להתיישבות, אמר לאשכול: "רק רמת חיים של חמור במסיק זיתים תיתכן שם". אשכול הגיב: "יונגרמן, אתה משתולל" ואילו צבי התעקש והגיב: "אני אולי משתולל אבל משתדל לא לחלום… חלומות מלפני 1,500 שנה".[32]

אשכול חזר לבארותים בחברת הרמטכ"ל צבי צור והעיר על הבזבוז שבשהות החיילים בהיאחזות בארותים. תחושה שהביאה את יוסף ויץ להציע תוכנית שתהיה מהירה יותר מפעילותה של המחלקה להתיישבות (שמנהלה היה בנו רענן)  להחליף את היאחזויות הנח"ל במקומות חסרי סיכוי חקלאי, במה שקרא "מצודות ספר",[33] שהיו בפועל מצפי קק"ל למקומות קשים מבחינת מקורות הפרנסה ועל כן המחלקה להתיישבות לא רצתה לעסוק בהם. (בין אלו היו בירנית, אלמגור, מעלה גלבוע, צור נתן, יתיר ובארותיים). שר האוצר  אשכול לא התלהב מהתוכנית וטען שלצבא אין אנשים ואין כסף. "אם ויץ יכול להשיג כסף בשביל מצודה שאתנהו לאשכול והוא ייתן לויץ שמות של יישובים הזקוקים לכסף זה…"

את המהפך שחוללו ויץ והקק"ל בבארותיים תיאר ראש אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון אלחנן ישי[34] : " זה עתה מלאו שש שנים להיאחזות בארותים. במשך חמש שנים הייתה זו רק נקודת אחיזה של נח"לאים עם תעסוקה מבצעית ללא כל תוכן חקלאי או עבודה אחרת. רק לאחר הכרעת שר הביטחון שאין עוזבים את בארותיים וכניסתו של יוסף ויץ לתמונה השתנו פני הדברים. בשפה מליצית אומר שבבארותיים מתרחשים ניסים. ניטעו 200 דונם שקדים, הוכשרו עוד 200 דונם לנטיעה, מכינים 30 דונם לגן ירק, נזרע שטח של שקדים ולהפתעתנו הקליטה היא של 99% בכל שטחי המטעים. אינני מבין את עצמי….שבמקום זה 2,000 שנה לא צמחו עצים  ואולי 5,000 ואתה עומד נדהם בראותך את העצים הצעירים…ואחרון אחרון, נעשה עכשיו ניסיון להזרים מים לשקדים על ידי צינורות פלסטיים פרי המצאתו של בלאס הצעיר, מבוצע בפועל בבארותיים. ולחקלאים הרגילים להשקאה בממטרות או בערוגות לראות מעשי מרקחת אלו, הוא פלא. לדעתי יש להזמין את שר הביטחון לראות את פלאי הנגב בנגב שלו ואני משוכנע שהוא ימצא עניין רב בזה".

ויכוח שנמשך בין אשכול לבן-גוריון עד סגירתה של היאחזות בארותיים בשנת 1965[35]. ימים בהם מגינה של ההיאחזות – שר הביטחון בן-גוריון כבר לא שימש בתפקיד.

התנגדותו של אשכול להוצאת כסף למה שראה "כללא תכלית" לא עצרה רק

במרחב הכפרי אלא עברה גם לתוכניות המדינה בערי הפיתוח בנגב. אשכול המשיך להתנגד לבנייה  של מבני קבע בכפר ירוחם בהיעדר  בסיס איתן למשק. הוא תבע לבדוק מחדש את הקרקעות לאיתור האתר וללמוד את אפשרויות הפיתוח החקלאי שם[36].

לא פחות חשובה מכך הייתה עמדתו כלפי הבאים בטענה מקרב אנשי הקיבוצים כי קיבלו להתיישבותם אדמות טרשים בעוד שיישובי העולים החדשים זכו לאדמות עידית. ההיפך הוא הנכון טען אשכול. התיישבות העולים הופנתה למקומות הקשים, לכפרים הנטושים ללא שום העדפה. וכשהתלונן אברהם הרצפלד על מהלכים שנעשים שלא בידיעתו הגיב אשכול: "הייתה זו קפיצה נחשונית בהעזה גדולה ואם לא היינו מזנקים היינו מאחרים וכך עשינו דברים שהם חריגים מבחינת המוסדות המיישבים". ב-1951 הופיע אשכול בפני ועידת איחוד הקבוצות והקיבוצים. הוא תבע ממנה שלא לדאוג לענייניהם בלבד ולהירתם למבצע "קיבוץ הגלויות". ציפייתו מהתנועה הקיבוצית הייתה ליטול התפקיד שיעלה אותה על במת "חיי העם" בקליטת העלייה ההמונית. הוא לא קיבל את תלונת החבר שאמר שהקבוצה לא קיבלה על עצמה את פתרונן של כל בעיות העולם. אשכול העדיף לשאול: "האם מותר לחלק הקיבוצי לשבת מנגד בשעה כזו"? ומכאן תמיכתו בהעסקת פועלים שכירים בידי הקיבוצים כדי לספק להם תעסוקה. עיקרון העבודה העצמית אינו מצדיק פיטורי פועלים ויצירת חוסר עבודה והקטנת הייצור בארץ. מול ההכרח לפתח היה מוכן לוותר על עקרונות מפעם והיה מוכן להמיר את הקבוצה בחווה ומשק המנוהל עם עובדים בשכר וללא עקרונות כובלים.

"מלאנו את חללה של הארץ…נתאר לנו את הארץ בשנת 1954 בלי 400-300 יישובים חדשים שפיזרנו לאורכה של הארץ…יבוא יום וכשם שאנו מזכירים כיום את העלייה השנייה והשלישית, כך ייזכר מפעל כיבושה ויישובה של הארץ בממדים גדולים ורחבים, בידי העולים החדשים – המפעל ההתיישבותי הגדול, שאין משלו במדינות אחרות בדור הזה" (דבריו בכנס תנועת המושבים בבאר טוביה 1953). ואילו בוועידה החקלאית בפתח תקווה בשנת 1960 חגג את הצלחת התיישבות העולים ולצידה את הניסיונות החדשים בהתיישבות בגבול ובמדבר: "…הניסיונות הראשונים בעין גדי ויטבתה הוכיחו כי בתנאי האקלים השוררים בערבה מגדלים גידולי קיץ בעיצומו של חורף. פרי גידולים אלה יכול להיות מיועד לשווקים רחוקים, המשלמים בעין יפה עבור פרח, פקעת, פרי או ירק, המושטים להם מחוץ לעונתם. עלינו להשתמש ביתרון זה, שהעניק לנו הטבע, לחיזוק מעמדנו ולפתוח חקלאות יצוא מיוחדת וקוסמת".

גם הקמתה של דימונה עוררה את התנגדותו של אשכול שלגלג וטען למחסור בכסף. וכמותו גם גולדה מאיר, שרת העבודה שנימקה את התנגדותה בשאלה: "ממה יתפרנסו תושביה?"[37]. לימים תתגאה דווקא בחלקה בהקמת המקום.

אשכול דחה את עליית גרעין הקבע ליטבתה ב-1957 בחצי שנה מחוסר תקציב לאזרוח היאחזות הנח"ל[38]. ב-1961 אישר כראש המחלקה להתיישבות השקעה בהקמת המחלבה ביטבתה שהייתה למפעל רווחי גדול. בתשובתו על הזמנת הקיבוץ לבוא לחגוג עימם את סדר הפסח הוא הודה על ההזמנה והבטיח "כי תוך זמן קצר יסתדרו העניינים המלחיצים אותנו"[39].

הקיבוץ המאוחד פנה לאשכול לאישור הקמת קיבוץ איילות בהיקף של 50 יחידות חקלאיות  עוד ב- 1959 [40]. בטקס העלייה על הקרקע נעדרו גם ראש המחלקה להתיישבות, גם המנכ"ל וגם מזכיר המרכז החקלאי (אשכול, רענן ויץ והרצפלד -שלושה שלא החמיצו מעולם טקס שכזה ובוודאי בתקופה שחונה בעליות על הקרקע כראשית שנות השישים).

ב-1963 עמד קיבוץ שדה בוקר בפני מהפך בענפי פרנסתו מעדר סוסים ומחצבה ברמון לנטיעת מטעי נשירים נרחבת של משמש, שזיף ואפרסק לזניו השונים. אשכול ביקר בשדה בוקר לישיבה עם מזכירות הקיבוץ ב-26.1.1963 . תביעת הקיבוץ הייתה להרחיב את מכסת המים שסופקה לו (בהיקף של 2,000 מ"ק ליממה) ולהכפילה. תמיכתו של אשכול בהתקנת קו המים החדש נועדה גם לסייע למצפה רמון כיישוב עירוני ולבסיסי הצבא שתוכננו בה. קו מים זה הושלם רק בשנת 1972 ועלות הקמתו עמדה על מיליון וחצי ל"י[41].

ברית התנועה הקיבוצית

ב- 1963 הגיעו התנועות הנפרדות: איחוד הקבוצות והקיבוצים, הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי להבנה על הקמת ברית התנועה הקיבוצית. צעד ראשון שנעשה בדרך לאיחוד התנועה הקיבוצית (ללא הקיבוץ הדתי ששמר על עצמאותו) קרה רק ב-1999. בכנס היסוד של הברית אמר ראש הממשלה אשכול: "אם לאחר 53 שנים להתיישבות הקיבוצית הגענו "לברית", כלום צריכים אנו לחכות עוד חמישים שנה כדי להגיע לאיחוד מלא והלא האיחוד המלא דרוש לתנועה ולמדינה כאוויר לנשימה"[42]. שלושים ושש שנים עברו עד שצמח האיחוד המלא פרי המשברים שלאחר שנות השמונים, איחוד שנעשה מתוך חולשה ולא מתוך כוח. התק"ץ (התנועה הקיבוצית המאוחדת) ידעה להתנער מעפרה ולקום על רגליה בניגוד לכל חוזי השחורות.

עם הבחרו לראש הממשלה ב-1963

בכנס שערכה לכבודו תנועת המושבים בחבל תענך בנוכחות אלפים שמחאו לו כף הכריז אשכול: "האמת היא ששימשתי רק בתפקיד של השמש בחנוכייה העומד כל שמונת הימים ומלווה את האורות. בלי הנרות לא יכול השמש לעשות כלום. בלעדיכם לא הייתי עושה מאומה. נפל בגורלנו לשרת את העם כאשר הופעתם בהמוניכם, אתם מייצגים את הצמרת ואת השורשים של האומה בבניינה"[43]

שנות השישים בהתיישבות הקיבוצית עד מלחמת ששת הימים

שנות השישים הראשונות היו מבחינת ההתיישבות החדשה שנות שפל. בין השנים 1967-1961 הוקמו בסך הכול עשרה יישובים חדשים[44]. לתנועות הקיבוציות חסר כוח אדם להקמתם של קיבוצים חדשים. במשרד ראש הממשלה התקיימה ב-24.6.1965 ישיבה בה העלה ראש הממשלה אשכול בפני נציגי המרכז החקלאי והתנועות ההתיישבותיות תוכנית להעלאת 42 נקודות יישוב חדשות בארבע השנים הקרובות. מהם 12 לשנה הקרובה בכלל זה העיר כרמיאל וארבעה יישובים בגליל המרכזי, שלושה יישובים בחבל הבשור ועוד שתי היאחזויות נח"ל. רק שנתיים חלפו, הגבולות נפתחו, הצרכים השתנו וגם מקורות כוח האדם התחלפו מבוגרי גרעיני תנועות הנוער לקבוצות המתיישבים שגויסו באמצעות מודעות בעיתונים.

ב-1966 אוזרחה היאחזות הנח"ל הל"ג – גרופית. ראש הממשלה אשכול שנעדר מהטקס שלח את ברכתו בכתב[45]:

"לחברים בגרופית

חברים יקרים

צר לי שנבצר ממני היום להיות אתכם בטקס אזרוחה של גרופית. רק שלוש שנים חלפו מאז הונחה כאן אבן הפינה להיאחזות הנח"ל והנה היום הופך יישובכם לישוב קבע ואח לעין גדי, עין יהב, יטבתה וחצבה. כל אלו הן היאחזויות הנח"ל בערבה שהפכו ליישובי קבע פורחים. זכות גדולה היא לנח"ל בפיתוח הנגב וביישובו. בימים אלה, שעה שאויבינו שולחים ידיהם ברצח ובחברה, רצוי שנזכור, כי עוצמתה של המדינה מיוסדת על שלושה: כוחו של צה"ל, כלכלה מבוססת ושרשרת איתנה של יישובים לאורך הגבולות. אזרוחה של גרופית והקמת היאחזויות חדשות לאורך עמק הערבה הם חוליה נוספת בביצור הגבול בפני מחבלים מארצות השכנות ובביסוסה של המדינה. זכות גדולה היא לכם, מתיישבים צעירים, חברי גרופית, לעסוק במעשה בראשית. גאוותנו היא עליכם ועל מעשיכם. אאחל לכם שגרופית זו תגרוף רבים בעקבותיה ושלא לאורך זמן תהוו קיבוץ קטן. קבלו נא את ברכת הממשלה ואת ברכתי אני – הצליחו במעשיכם והפכו נא את גרופית לנווה מדבר לדוגמה.

חזקו ואימצו

בברכה נאמנה

ראש הממשלה ושר הבטחון לוי אשכול"[46].

באר אורה

 באפריל 1967 סייר ראש הממשלה אשכול ביישובי הערבה, בלוויית רעייתו מרים, שר החקלאות חיים גבתי, ראש מחלקת ההתיישבות ד"ר רענן ויץ, אלוף פיקוד הדרום ישעיהו גביש, מזכירו הצבאי, ראש אגף הנוער והנח"ל יהודה שוסטר ויועצו הכלכלי משה זנדברג. סיור שהחל ביטבתה, שם הגישו לו פרחים ילדי המשק ותמרים פרי המקום,  והסתיים במפגש עם נציגי היישובים בערבה.  ראש הממשלה התקבל במסדר כבוד של חיילי ההיאחזות. כאן נפגש ראש הממשלה עם נציגי כל היישובים בערבה מקיבוץ אילות ועד עין גדי. במפגש העלו נציגי היישובים את קשייהם  ותבעו להחיש את תהליך הביסוס והפיתוח של היישובים בערבה.

במסגרת סיורו ביקר ראש הממשלה אשכול בחוות באר אורה של הגדנ"ע. קבלו את פניו מאתיים גדנ"עים בני עמק חפר והשרון. מפקד הגדנ"ע, אל"מ מוסה זוהר, עמד על חשיבות חוות הגדנ"ע לאהבת הארץ וחישול הנוער[47]. את חוות הגדנ"ע באר אורה, שהוקמה בידי עקיבא עצמון ב-1950, נעל הרמטכ"ל רא"ל אהוד ברק בשנת 1990 שהכריז: "מה שלא יורה ייסגר!". גם כאן מלא הארכיון עדויות לוויכוחים לאורך שנים על הצורך והמחיר. בסופו של דבר מילא ברק את דרכו של אשכול בחישוב שעשה אלא שיכולתו לסגור את חוות הגדנ"ע המרוחקת או את עיתוני הצבא המודפסים ובטאוניו (מ"במחנה" ועד "סקירה חודשית למפקד") לא עמדה לו ברצונו לסגור ולהוריד מכתפיו את הנטל התקציבי של גלי צה"ל.

חצבה בערבה התיכונה

חצבה עלתה על הקרקע כהיאחזות נח"ל בשנת 1965. לא עברו שלוש שנים והגיע מועד הפיכתה ליישוב קבע בערבה. מושב שני בערבה, אחות צעירה לעין יהב והמשך לשלושת קיבוצי הערבה הדרומית: יטבתה, איילות וגרופית.

חצבה התאזרחה בטקס בנוכחות ראש הממשלה אשכול ב-21.11.1967. ראש הממשלה, שנחת במסוקו, עיטר את דגל ההיאחזות בסרט וביקש לראות בשליחותם של נח"לאי חצבה להקמת יישוב בערבה מופת לנוער בישראל ובגולה. הוא ציין שעליהם המשימה "למלא הארץ לאורכה ולרוחבה"[49]. בספר האורחים כתב אשכול:

"נס לכס יאותת את העתיד.
לאור ששת הימים היפים שעברו עלינו דור לדור יביע אומר.
נשתדל למלא את הארץ לאורכה ולרוחבה.
מי יתן ויעלה ויבוא דבר שליחותכם להקים יישוב בערבה
לאלפי הנוער ולרבבותיו בגולה.
…יש עוד הרבה מה לעשות
שאו ברכה ביום גדול זה".

לוי אשכול

21.11.1967[50]

הרמטכ"ל יצחק רבין ,שברך אחריו, הזכיר את אירועי הביטחון השוטף בצפון ים המלח שם הייתה מעורבת בהתקלות עם חוליית המחבלים יחידת נח"לאים. היה זה פתח למלחמת ההתשה גם באזור הגבול המזרחי. מזכיר תנועת המושבים הבטיח בעצרת החגיגית כי תנועתו שהקימה את היאחזויות עין יהב וחצבה תמשיך גם בהקמת נקודת התיישבות שלישית[51].

ויכוח נמשך על גבולות ושלום[52]

באמנת היסוד של מפלגת העבודה (מפא"י ואחדות העבודה) לא הוזכר במילה נושא שלמות הארץ. פרק ההתיישבות כלל רק: " התיישבות, אכלוס ופיתוח מקיף של השטחים הבלתי נושבים במרחבי הארץ". מפלגת העבודה והממשלה עקפו את המוקש המסוכן בהחליטם לא להחליט והשאירוהו פתוח למשא ומתן בנושא השלום המיוחל. החלטות שסימנו גבולות אפשריים הייתה ההחלטה על סיפוח ירושלים המזרחית והצהרתו של ראש הממשלה אשכול ב-5.11.1968 על נהר הירדן כגבול הביטחון המזרחי של ישראל. עוד בספטמבר 1967 הכריעה ממשלתו של אשכול בעד התיישבות בפתחת רפיח בשל מה שנתפש כחשיבותה האסטרטגית כגבול בין הרצועה לבין מצרים. בדיון המדיני במועצת הקיבוץ המאוחד בגבעת חיים אמר חבר כיסופים, יהודה פז, כי בעקבות גידור שטח הפיתחה שקטו החיים ברצועה ובסביבותיה[53].

החלטות הממשלה הביאו להחלטת איחוד הקבוצות והקיבוצים על השתתפותם בהתיישבות בחבל ימית בהקמת שני קיבוצים (חולית של תנועת הצופים וסופה של תנועת הנוער העובד והלומד). יישובים שנעקרו בשלמותם עם הנסיגה מסיני ב-1982 והוקמו מחדש בחבל אשכול.

אחרי מלחמת ששת הימים

אשכול ראה ובצדק את המלחמה כ"פרשת מים של שתי תקופות" אך הזהיר מפני האופוריה שתפסה את העם והתנפצה בפנים במלחמת יום הכיפורים לאחר מותו של אשכול. הוא ראה את הבעיות המרכזיות של המדינה בעלייה , בפתרון בעיית הפליטים הערביים וההתיישבות כאמצעי להבטחת הגבולות כתנאי להפיכתם לגבולות מוכרים ובטוחים.[54] תקוותיו היו כי השטחים המוחזקים יהיו בסיס להשגת חוזה שלום והיה מוכן לוותר על מרביתם. אבל התגובה בנוסח שלושת הלאווים של חרטום לא קירבה את השלום. לעומת זאת שקל אשכול כל נקודת התיישבות חדשה על פי המידה בה קירבה או הרחיקה את השלום. במצב זה בחר שלא להחליט גם אם ידע את הסיכון בהפסד הזמן שבהמתנה.

אשכול לא קיבל את עמדת שרי מפ"ם כי היישובים הם מכשול לשלום. בהקמתם של היישובים בשטחים החדשים ראה סוג של מסר זירוז לערבים בנוסח: אם לא תמהרו – תאחרו!. מכאן באה ההחלטה על הקמת יישובים במקום בו צריכים הגבולות לדעת ישראל לעבור וכך להבטיח את הגבול. בשנה הראשונה הוקמו יישובים היכן שניתן היה להקימם: 10 יישובים בגולן, 3 בבקעת הירדן, 2 בסיני ואחד בגוש עציון. רק 4 מהם היו היאחזויות נח"ל בשעה שכל היתר היו פרי יוזמות מקומיות. כך למשל סייע חבל הגליל למתיישבי קיבוץ מרום גולן לימים. את האלוף (מיל.) יגאל אלון מינה ליו"ר הועדה לענייני גוש עציון וחברון ומכאן צמחה לימים הוועדה הבין-מוסדית להתיישבות. בין ההבחנות שנעשו אז הייתה הבחנה בין מאחז שהוקם זמנית לבין היאחזות שנועדה לקיום קבע. מתוך גישה זהירה הוקמו בבקעה שתי היאחזויות ראשונות: קליה מדרום ומחולה מצפון. התלבטותו – אם לאשר לבני כפר עציון להקים את יישובם מחדש הייתה בבחינת דילמה קשה. כך אישר אשכול את הקמת קיבוץ כפר עציון ואת רמת הבניאס (היום קיבוץ שניר) בשולי הגולן. תוכנית אלון, שחייבה התיישבות לאורך נהר הירדן בגולן ובפתחת רפיח, הייתה לתוכנית הלא רשמית של ממשלת אשכול. הממשלה, שלא כונסה מעולם כדי לדון בה, וכשנקבע מועד לדיון בוועדה המדינית של מפא"י היא בוטלה בגלל מחלת ראש הממשלה שהלך לעולמו ב-26.2.1969. מי שהכריז בחנוכת נמל אילת בספטמבר 1965 כי הוא "מקווה ליום בו יפלו חומות האיבה של מדינות ערב לישראל ונקיים שיתוף פעולה פורה גם עם המדינות הגובלות עם מפרץ זה", לא זכה להגשים החלום בחייו.

כתיבה: ד"ר זאב זיוון

[1] . לופבן, ח.- לוי אשכול-אלבום. עם עובד. תל אביב. תשכ"ה.

[2] . צור, מ. שיחת טלפון, 3.6.2021.

[3] . אלתרמן, נ. הטור השביעי ב' . דבר, תל אביב. תשי"ד. עמ' 423-421.

[4] . יוסף שפרינצק (1959-1885) לימים יו"ר הכנסת הראשון במדינת ישראל.

[5] . אשכול, ל.- ברית אדמה. תרבות וחינוך, תל אביב 1969. עמ' 165.

[6] . רוזנמן, א. – השמשים-רופין ואשכול. מוסד ביאליק, ירושלים. 1992. עמ' 96.

[7] . דיין, ש. – אבות ההתיישבות. מסדה, רמת גן. 1968. עמ' 452-415.

[8] . רוזנמן, א.- רופין ואשכול-השמשים. מוסד ביאליק, ירושלים. 1992, עמ' 104.

[9] . שם , עמ' 112.

[10] . אשכול-נבו, ע.- אשכול של הומור. ידיעות אחרונות. 1995. עמ' 31-27.

[11] . אשכול-נבו, ע. – אשכול של הומור. ידיעות אחרונות. תל-אביב, 1995. עמ' 77.

[12] . רוזנמן, א.- השמשים-רופין ואשכול. מוסד ביאליק. 1992.

[13] . תוכנית מוריסון גריידי (יולי 1946) על שמם של סגן ראש ממשלת בריטניה והשגריר האמריקאי רוברט גריידי. התוכנית כללה חלוקת הארץ בה ליישוב היהודי נתנו 17% משטח הארץ, לערבים 40% ולבריטים הושארו 43 % כולל ירושלים והנגב. גם הערבים וגם היהודים דחו את התוכנית.

[14] . נשרי, י.- ההתיישבות במלחמת העצמאות. נאור, מ.- שנה ראשונה לעצמאות. עידן 10.יד בן צבי , ירושלים. תשמ"ח. עמ 126-117.

[15] . גבתי, ח.- מאה שנות התיישבות ב'. הקיבוץ המאוחד, תל אביב. תשמ"א. עמ' 23.

[16] . קוה, ע.- רביבים, 70 שנה במדבר, מאדמה ללא צל לארץ נושבת.  מערכת, דליה 2014. עמ' 106.

[17] . לימים סמנכ"ל בנק הפועלים וחבר ועדות אוניברסיטת בן-גוריון. הלך לעולמו בשנת 2021.

[18] . יאיר ינוב – מרכז המשק ברביבים. לימים עזב והתיישב בשרון.

[19] . אלכסנדר סנד – יחד עם רעייתו כתב את אדמה ללא צל שהיה לרב מכר בשנת 1949. לימים עמד בראש בית ההוצאה של הקיבוץ המאוחד.

[20] . צור, ז. – הקיבוץ המאוחד ביישובה של הארץ ג'. הקיבוץ המאוחד, תל אביב. תשמ"ד. עמ' 162.

[21] . הכוונה לצינור המים הראשון לנגב שהניחה חברת מקורות בתכנונו של שמחה בלאס והעבירה מים אותם זיהה הגיאולוג ליאו פיקרד בניר-עם בצינור מערבי עד נירים ובצינור מזרחי עד משמר הנגב.

[22] . אשכול מכוון למוביל הארצי. זה שהופיע גם על שטר החמישה ₪ שנשא את דמותו.

[23] . אשכול-נבו, ע.- אשכול של הומור. ידיעות אחרונות, תל אביב 1995. עמ' 79.

[24] . המקור הוא מספרו של חיים גורי "אחד עשר סיורי אהבה" שהופיע בהוצאת משרד החינוך במלאת שלושים שנה לי"א הנקודות. מצוטט בספרו של צביקי קרן סופות ולב. הוצאת קיבוץ חצרים, תשל"ח. עמ' 95-90.

[25] . אשכול, ל. – ברית אדמה. תרבות וחינוך, תל אביב. 1969. עמ' 196.

[26]  אשכול, ל. – ברית אדמה . תרבות וחינוך, תל אביב. 1969. עמ' 154-149

[27] . צור, מ. כאחד הדשאים, כאחד האדם. איחוד הקבוצות והקיבוצים 1980-1950. הקיבוץ המאוחד, תל אביב. 2016. עמ' 142.

[28] . ערמון, י.- לוי אשכול- אלבום. עם עובד, תשכ"ה. עמ' 21.

[29] . זיוון, ז. – מניצנה עד אילת-סיפורו של הנגב הדרומי 1957-1949. מכון בן גוריון, 2012. עמ ' 69.

[30] . השח"ל הוקם ב 1950 ובראשו עמדו יוסף יזרעאלי מאפיקים ויוסף בן-פורת מרמת יוחנן. יישוביו היו: עברונה, כפר הדייגים ועין נטפים. שלושתם לא היו ליישובים של קבע. על השח"ל ראו בספרי עמ' 153-145 וכן במאמרו של צבי צמרת בקתדרה 67 מניסן תשנ"ג. עמ' 165-137.

[31] . זיוון, ז.- מניצנה עד אילת. מכון בן-גוריון. 2012. עמ' 250.

[32] .וייניגר, צבי, ריאיון אישי 2.8.1992.

[33] . דואר, י.- כי לנו המגל הוא חרב. משרד הביטחון, תל אביב. 1992. עמ' 55-51.

[34] . אלחנן ישי למנכ"ל משרד הביטחון. 24.5.1962. ארכיון צה"ל.

[35] .  זיוון, ז.- מניצנה עד אילת, מכון בן גוריון, 2012.  עמ' – 253-252.

[36] . אשכול לגולדה מאירסון גנזך המדינה 6171/2421/ג, 30.8.1953, 15.10.1953

[37] . זיוון, ז. מניצנה עד אילת. מכון בן גוריון 2012. עמ' 300.

[38] . ארכיון איחוד הקבוצות והקיבוצים, תיקי המזכירות המרכזת. 18.8.1957.

[39] . ארכיון יטבתה. 21.3.1961.

[40] . מזכירות הקיבוץ המאוחד ללוי אשכול. הנידון: הקמת יישוב חקלאי של הקיבוץ המאוחד באילת. 1.7.1959. ארכיון יד טבנקין, מיכל 3 תיק 4.

[41] . דודיק הראל, מרכז משק שדה בוקר. חדשות לבקרים 4. עלון שדה בוקר. אפריל 1963.

[42] . צור, ז.- הקיבוץ המאוחד ביישובה של הארץ ד. הקיבוץ המאוחד תל אביב. תשמ"ז. עמ' 36.

[43] רטזנמן א.- השמשים רופין ואשכול. מוסד ביאליק, ירושלים.  עמ '225.

[44] . צור, ז. – הקיבוץ המאוחד ביישובה של הארץ ד'. הקיבוץ המאחד, תל אביב. תשמ"ז. עמ' '52-53.

[45] . "אתם חוליה נוספת בשרשרת ביצור גבול הערבה והדרך לאילת". מעריב 25.11.1966

[46] . סיון, מ. גרופית-אזרחית . במחנה נח"ל דצמבר 1966.

[47] . ערב ערב באילת 259.  12.4.1967. עמ' 6. חוות באר אורה של הגדנ"ע נסגרה מאותן שאלות תקציביות בידי רמטכ"ל שהניף את הסיסמא שמה שלא יורה-יסגר!. היה זה רב אלוף אהוד ברק בשנת 1990 כשמלאו לחווה 50 שנות קיום ואין סוף ויכוחים על תקציבה רק שב.ג. חסם את כל מי שבקשו לחסלה- לא היה עוד.

[48] . ערב ערב באילת 259. 4.1967. 12

[49] . היאחזות נח"ל חצבה הפכה ליישוב קבע. מעריב 22.11.1967. אוסף מרים נבו מושב חצבה.

[50] . אוסף מרים נבו, מושב חצבה.

[51] . עוזי פיינרמן, מזכיר תנועת המושבים. למרחב, 22.11. 1967.

[52] . צור, ז. הקיבוץ המאוחד ביישובה של הארץ ד'. הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשמ"ז. עמ' 183.

[53] . צור, ז. שם. עמוד 180.

[54] . רוזנמן, א.- השמשים-רופין ואשכול. מוסד ביאליק, ירושלים. 1992. עמ' 253.

כמי שראה בהבאת מים ליישובים החקלאיים את המפתח להצלחתם, הוא דימה את קווי המים לצינורות הדם בגוף האדם. אשכול החל את פעולתו בקידוחי מים בעמק זבולון (מפעל הקישון) כבר משנת 1935[1]. ממשלת המנדט ראתה בחברת 'מקורות' את מה שיזעזע את תפיסת חוסר הפיתוח הצפוי בארץ. היא החלה להילחם ב'מקורות' בכל האמצעים שבידה. חוק המים, שביקשה לחוקק, נועד לאסור על העברת מים מאזור לאזור.

בשנת 1937 הקימו לוי אשכול ופנחס ספיר את חברת 'מקורות' שהייתה עם השנים לחברת המים הלאומית של ישראל. כמנהלה הראשון של החברה דאג אשכול להגעת מים ל-17 יישובים ולעיר חיפה. בעשר השנים הבאות, עד להקמת המדינה, הניחה חברת מקורות 200 ק"מ של צינורות. יכולתו הארגונית, יכולת עבודתו  וההנהגה שלו קידמו אותו לתפקידים מרכזיים, מגזבר הסוכנות היהודית עד לראש המחלקה להתיישבות, שר אוצר  ולראשות הממשלה.[2]

הרעיון הגדול של שמחה בלאס

ב- 14.4.1943 התכנסו במשרדו של שמחה בלאס בתל-אביב חבורה של אנשים חשובים, מאברהם גרנות (יו"ר קרן קיימת) וברל כצנלסון (מנהיג תנועת העבודה), אשכול ופנחס ספיר, אליעזר קפלן גזבר הסוכנות. בלאס הציג בפניהם את "הרעיון הגדול" של תפיסת המים בצפון ועד לנגב דרך בקעת הירדן ומנהרה מתחת לירושלים. זו התוכנית שנועדה להשקיית 8 מיליון דונם וכללה 4,3 מיליון מ"ק לשנה.  וזו התוכנית שתהיה לימים ל"מוביל הארצי ירדן-נגב". ספר התוכנית זכה למוטו בשם "נביא המים התנ"כי" : " אפתח על שפיים נהרות ובתוך בקעות מעיינות, אשים מדבר לאגם מים וארץ צייה למוצאי מים" (ישעיה מ"א).[3] מאחורי חברת מקורות של אותן השנים עמד הכוח המרכזי בארץ-ישראל באותה תקופה: הסתדרות העובדים. עבור אשכול הייתה תוכנית המים באותן שנים: "משימת חיים" וכך הייתה גם עזרתו להגשימה.

ועדת אונסקופ מגיעה לנגב

 כשהגיע לנגב עם ועדת אונסקופ בשנת 1947 שאל אשכול, לאחר הביקור, את מוכתר ניר-עם יאנצ'י גברי על מה שוחחו. יאנצ'י סיפר לו על תגובת הנציג היוגוסלבי שאמר:" זה מדבר שממה, רובו ריק מתושבים, פרט לעיר באר-שבע ועוד אי אלה ישובים. רוב התושבים בדווים, ואתם מיעוט קטן ומבוטל בתוכם. אם נחליט להשאירו בידי תושביו, הוא יישאר מדבר שממה עוד אלף שנים. אך אם נמסור אותו לכם, אתם במרצכם תהפכו חלק גדול ממנו ליישובים פורחים. לכן דעתי האישית היא, שאת הנגב יש לתת ליהודים". אשכול הניד ראשו בשביעות רצון ואמר:
" וכל זה הודות לצינור המים שהעברנו לנגב. זה הרשים מאוד את כל חברי הוועדה, וגם את היוגוסלבי שלך"…[4].

ב- 1954 כינס בן-גוריון בשדה-בוקר מפגש של המעורבים בפיתוח הנגב ובלאס הציג בו תוכנית לאחד עשר יישובים דרומה משדה-בוקר לאורך כביש 40 (של היום). במפגש שני בבית בן-גוריון בתל-אביב התנגדו לתוכנית לאספקת המים לנגב הרחוק כל השרים בראשותו של אשכול. בן-גוריון הגיב: " כנראה, צריך למצוא שר חקלאות ושר אוצר מיוחדים לפיתוח ממלכת אדום"[5]. שר אחר לא נמצא ואשכול כשר אוצר היה גם שר המים של המדינה עד היותו לראש הממשלה ב-1963. האם צדק בלאס כי אבד לאשכול אמונו בחקלאות ככלי לפיתוח הנגב הדרומי והוא בחר בתעשיית הטקסטיל של פנחס ספיר להחליפה?

ב-1955 קיבל אשכול חוות דעת ממומחה אמריקאי לכלכלה חקלאית בו הזהיר את "הסמכות העליונה" משימוש בשיטת ההמטרה. בלאס שנקרא להסביר לאשכול את חוות הדעת, טען שההמטרה בתנאי הארץ והחומר האנושי העוסק בחקלאות על אף חסרונותיה היא העיקרית בשבילנו. התשובה השקיטה את דאגתו של אשכול. בלאס ידע שיש גרעין של אמת בביקורת של המומחה האמריקאי ולימים יוליד את שיטת הטפטוף הנקראת בשמו "שיטת בלאס"[6].

בחנוכת קו המים ירקון-נגב ב-1955 אמר אשכול: "עם גילוי המים, על סוד החיים השוקקים בהם, העמיסה מקורות על שכמה מלאכת תיקון, כביכול, של מעשי בראשית: להעלות מים מעמקי תהום, להטות זרמי נהר ומעיינות! לבנות סכרים , לפקוד על המים להיקוות אל מקווים קבועים וערוכים מראש. להציפם מצפון לדרום וממערב אל מוצא השמש. לבצע ניתוחים בגוף האדמה, להשתיל בה אגדים של תעלות, יובלים, צינורות מושכי מים ונהרות מהלך מאות פרסאות. לבנות ולכונן לבבות של פלדה ובטון, במתכונת בתי שאיבה אדירים, המצווים על המים לזרום ולהשקות, להרוות ולהפרות. אולם מפעל הירקון שאנו חונכים היום הריהו גולת הכותרת של אנשי מקורות. קו הירקון פותח פתח חדש בדברי ימי התנחלותנו. בעקבותיו יבוא אחיו הגדול ממנו – הלא הוא הירדן עצמו"…

בשנת 1953 החלה העבודה על מוביל נהר הירדן-נגב שזכה לכינוי "המוביל הארצי", שהעביר את מי הכנרת לנגב. העבודה על העברת הקווים נמשכה עד לשנת 1964. הפרויקט שהיה קרוב מאוד לליבו של אשכול, דחק את המדבר דרומה. אגם המים שבבקעת בית נטופה נקראו על שמו "אגם אשכול".

אורך הצינור כ-130 קילומטרים והגיע עד לקיבוץ צאלים ומשם המשיך ומגיע כיום עד למצפה-רמון.

זהו הרעיון שהועלה בידי מומחה המים האמריקאי וולטר קליי לאודרמילק עוד בשנת 1939 בספרו  "ארץ ישראל הארץ היעודה" (Palestine Land of  promise) בו הציע להקים את ה"רשות לעמק הירדן" שתעביר את מי הצפון להשקאת העמקים והנגב. מהנדס המים שמחה בלאס הכין בימי מלחמת העולם השנייה לבקשתו של ד"ר ארתור רופין " פנטזיה להשקיית הנגב". התוכנית החלה להתרקם בראשית שנות החמישים, בהכנת תעלת ההטיה בשטח המפורז בגזרת משמר הירדן (בתוואי נהר הירדן ההררי). הסורים שהגיבו באש הביאו לוויתור בלחץ האו"ם על  שלב זה בתוכנית ולהעתקת תחילת שאיבת המים לחוף הכנרת הצפוני -מערבי  (אתר ספיר היום).

העבודה נעשתה תחת איום מדינות ערב למלחמה בישראל על רקע "גנבת" מי נהר הירדן. את התוכנית לחלוקתו כנהר בינלאומי הגה האמריקאי אריק ג'ונסטון בשליחות הנשיא דוויט אייזנהאואר. תוכנית שלא נתקבלה על ידי הערבים. פתיחת הקו נעשתה בחשאי ב -5.6.1964 בניגוד לטקס ההמוני של חנוכת קו ירקון – נגב ב-1955. לקו המים החדש נתן אשכול את התואר: "עמוד המים ההולך לפני המחנה"[7].

המלחמה על המים

המלחמה על המים, שנוהלה בגבול הצפון עד למלחמת ששת הימים, הייתה סביב פתיחת המוביל. גם האירוע הביטחוני הראשון של הפת"ח בוצע ללא הצלחה בתעלת המוביל בעילבון. באותה תקופה היו ליעד לתקיפות מחבלים, בריכות המים של מקורות  באזורי הספר. יעד כזה היה בהר כידוד עליו ניצבו מי הבריכות של ערד בשנת 1967. מדינות ערב ביקשו למנוע מים מישראל על ידי ביצוע תוכנית ההטיה של יובלי הירדן (הבניאס והחצבאני) לתעלת הטיה שתעבור על פני הגולן ומשם לתעלת הע'ור הירדנית. התוכנית לא התממשה בסופו של דבר משהגיבו טנקים  ותותחים של צה"ל ופגעו בציוד שעסק בהכנת תעלת ההטיה הערבית.

עלות הקמת המוביל הארצי הייתה 420 מיליון ל"י (סכום השווה היום ל-4 מיליארד ₪) . בבנייתו השתמשו ב-2.5 מיליון ימי עבודה. 4,000 עובדים עבדו בהקמתו ו-15 אלף צינורות בטון ופלדה שולבו בו. חפרו לו תעלות פתוחות (כתעלת חוקוק, ותעלת נטופה של המוביל בצפון) או מנהרות כמנהרת עילבון או מנהרת מנשה בנוסף לצנרת רחבת קוטר.

ביצוע המפעל הועבר מחברת תכנון המים לישראל לחברת מקורות שבחרה להפוך את המוביל כולו למים באיכות מי שתייה. הקו מוביל בשנה ממוצעת 380 מיליון מ"ק מים. מערכות ההתפלה החדשות משולבות במפעל ואילו מי השתייה שבו הועברו לתל-אביב בגלל המלחת מי השתייה שלה. "אחיעזר ואחיסמך" קרא  בלאס לאשכול בנושא פיתוח מקורות המים וציין: "וזה הרבה מאוד"[8]. חזונו המרכזי היה ההתיישבות העובדת וגם שם היה איש מעשה.

ב-1963 הזמין לוי אשכול מערכת טפטוף ל-100 דונם הדרים בפרדס הבשור, וכמו שתיאר שמחה בלאס: "העצים האירו פניהם". בימים שבהם כניסת הטפטוף לשדות הייתה כרוכה במאבק היתה לתרומה של אשכול משמעות לשנים רבות הבאות. רענן ויץ תאר את העזרה שהגיש לבלאס כך: "שמחה בלאס בא אלי מצויד בפתק סודי מאשכול. "רענן" , כתב לי אשכול. "תוריד מעלי את הנודניק הזה. שמע את דבריו ואם תמצא לנכון תעזור לו-עשה זאת". "מיד הרגשתי" – כתב רענן "כי יש בידו פתרון לבעיית ההשקאה בנגב. לימים התברר שהנודניק הוא גאון!"[9].

לוי אשכול אמר בטקס חנוכת קו ירקון-נגב ב-1955 על שמחה בלאס את הדברים הבאים:

"היום יעמוד על הברכה חברי וידידי שמחה בלאס. הוא שהדליקני בקדחת המים המבורכת, הוא השר הראשון שלנו לפני קום המדינה – שר המשקים. בכוחו הכריח אותנו להעיז, לסכן ולהצליח".
היחסים הטובים לא נשמרו בימי המדינה.

מהנדס המים שמחה בלאס כתב בספרו "מי מריבה ומעש"[10] על אכזבתו מאשכול בתיאור הנקרא "שלושה אשכול שונים":

"לוי אשכול עד קום המדינה – בחור צעיר, רענן, מלא חן, נלבב, חברי, בעל אומץ לב ללא חת. בא לארץ החלומות השוממה ובכושר עשייה בלתי רגיל נרתם לכל פעולה…ראה נכונה את חשיבות המים בארץ צמאת מים זו וראה בהם את המנוף לבניינה ונפשו נקשרה למים לצמיתות".

"לוי אשכול ב' למן קום המדינה עד…גדלו ורחבו האופקים. אשכול מקבל לידיו אמצעים עצומים ומוסיף עליהם ביוזמתו. הוא מכסה המדינה במאות יישובים חדשים. אשכול הופך לדיקטטור הכלכלי בארץ. עושה מלאכתו בכוח רב ומותח את היקף הפיתוח עד הגבול ומעבר לו. אך בכמות לא די ואתה מזניח את האיכות…מפזר הלוואות לכל פושט יד ורגל וברצותו מדפיס שטרות כסף ואת החסר מכסה באמרי שפר וכזב"…

"את אשכול ג' איני מכיר ואיני מבין. לוי אשכול שחכם היה, איך שקע ביוון-המצולה. נכנסת בריב עם מקים המדינה…בוודאי שדוד בן-גוריון פגע בך קשה וגם אני מזדעזע מהדברים שלו עליך. אך זהו בן-גוריון שנרו יאיר בהיסטוריה היהודית, גם אם ימשיך לעשות שגיאות באותו קצב עד 120. ועוד הסכלת עשות ושמת במשפט של בבת עינינו – אדם שהעז לקרוא לו "פחדן". עד כדי כך איבדת את עשתונותיך!
את לוי אשכול ג' אינני מכיר – החליפו לי אותו…
לוי בן דבורה, אני שמחה בו שרה דבורה, כל מה שכתבתי נראה לי הוגן והגיוני ואני מאחל לך הצלחה מכל לבי משני טעמים:
הצלחתך תהיה הצלחת המדינה, אחרי ככלות הכול אני מחבב אותך.
בהוקרה, המאחל לך בריאות  טובה עד 120.
שלך"    שמחה בלאס.

בשנות השישים השיג אשכול מהנשיא האמריקאי לינדון ג'ונסון הבטחה למימון תוכנית גדולה שהושלמה ב-1966 להתפלת מי-ים. היה זה חלומו של אשכול להתפלת מי-ים. התוכנית לא הוגשמה. גם הצעתו המפליגה של הנשיא אייזנהואר להתפלת מי-ים בישראל, ירדן ומצרים[11]. תוכניתו נועדה לעזור לישראל לפתור את בעיית הפליטים ולכבות את אש המלחמה במזרח התיכון. גם תוכנית מפליגה זו לא התקיימה.   אבל מתקני התפלה, כחזונו של אשכול, מהווים היום חלק בלתי נפרד ממקורות המים של ישראל.

[1] .יד אשכול -מים מים בששון. באינטרנט.

[2] . ויץ, יח.- אבי אבות הקונצנזוס, לוי אשכול האיש וזמנו. צמרת, צ, יבלונקה , ח. (עורכים)- העשור השני תשי"ח- תשכ"ח. יד בן צבי. ירושלים. 2000. עמ' 192-167.

[3] . בלאס, ש. – מי מריבה ומעש. מסדה, רמת-גן 1973. עמ' 132-129.

[4] . גברי, י.-באבק וביזע, מזיכרונותיו של מוכתר ובוקר בניר-עם.. עם עובד, תל-אביב. 1985. עמ' 135 .

[5][5] . זיוון, ז. – מניצנה עד אילת, עשור ראשון למדינת ישראל בנגב הדרומי 1957-1948. מכון למורשת ב.ג. 2012. עמ' 198-196.

[6] . בלאס, ש.- מי מריבה ומעש. מסדה, רמת גן, 1973. עמ' 331.

[7] . נבו-אשכול, ע.- אשכול של הומור. ידיעות אחרונות, תל-אביב. 1995. עמ' 36.

[8] . בלאס, ש.- מי מריבה ומעש. מסדה רמת-גן. 1973. עמ' 263.

[9] . ויץ, ר.- המחרשה הגדולה ומפת התכנון. מוסד ביאליק, ירושלים. 2003. עמ' 81.

[11] . בלאס, ש.- מי מריבה ומעש. מסדה, רמת גן. 1973. עמ' 360.

זה לא היה המבצע היחידי אחרי מלחמת ששת הימים, שלוי אשכול אישר. קדם לו 'מבצע תופת' – פעולת צה"ל בעיירה כראמה בירדן, שבזמנו נחשבה גם היא להצלחה, וכיום ידוע שהיתה אחד הכשלונות הקשים של צה"ל אחרי מלחמת ששת הימים, שהשפיעו גם על ראש הממשלה אשכול.

עם סיום מלחמת ששת הימים ביוני 1967, היו כוחות צה"ל פרושים בגבול המזרחי לאורך נהר הירדן. יום ביומו ניהלו לוחמי הצנחנים, בסדיר ובמילואים,  מרדפים אחר חוליות מסתננים שחצו את גבול ירדן על מנת לפגוע באזרחי מדינת ישראל. אופי לחימה זה ומספר האירועים הרב הם שהביאו לכינויו של האזור "ארץ המרדפים".

בי"ט באדר תשכ"ח, 18 למרץ 1968, עולה אוטובוס של תלמידים מהגימנסיה הרצלייה שיצא לטיול שנתי על מוקש ליד באר אורה בערבה. שני הורים מלווים נהרגו ותלמידים רבים נפצעו בתקרית.

אשכול חשש מפעולה נגד ירדן, בעיקר בגלל המסרים שקיבל מארה"ב, שהממשל האמריקני של הנשיא ג'ונסון לא יקבל פעולה כזו, עקב קשריו הטובים עם ממלכת ירדן. אשכול  כינס את הממשלה פעמיים קודם שנתן את אישורו למבצע. רוב שרי הממשלה תמכו בפעולות למעט השר משה חיים שפירא מהמפד"ל.

אבל דעת הקהל והמטה הכללי לחצו, ולאשכול לא נותרה ברירה. צה"ל יצא למבצע 'תופת' בשמו הצבאי הרשמי, שבוצע בכ"א באדר תשכ"ח, 21 במרץ 1968. המשימה הייתה להכות מכה ניצחת בארגוני המחבלים שהתבססו מזרחית לירדן, בעיקר בעיירה כראמה שהיוותה מפקדת הפת"ח ובסיס יציאה לפעולות טרור בתוך ישראל. זו היתה הפעולה הנרחבת הראשונה של צה"ל אחרי מלחמת ששת הימים, שכללה תקיפה נרחבת של כוחות שריון, צנחנים וחיל אוויר של צה"ל, על הכפר הירדני כראמה שבדרום בקעת הירדן, ונגד מפקדת הפתח' בכפר והעומד בראשה, יאסר ערפאת.

המבצע לא היה מוצלח במיוחד, בגלל האבידות הישראליות הכבדות – 33 הרוגים, בהם שלושה נעדרים עד היום – הפלת מטוס ישראלי והשארת טנקים ושריוניות ישראלים בשטח ירדן, שהוצגו לראווה במצעדי ניצחון ירדנים. ובעיקר העובדה שהמטרה העיקרית של אותו מבצע – חיסולו הפיסי של היעד הבכיר ביותר של הפעולה, יאסר ערפאת – לא הושגה. יאסר ערפאת, שהצליח להימלט מהעיירה בדקה האחרונה, ניצל את אבידות צה"ל והכריז על ניצחון גדול מה שהביא לעליית קרנו של אש"ף וכך להתגברות פעילויות החדירה משטחה של ירדן. מאז הנהיג ערפאת את אש"ף להתמודדות ממושכת מירדן ומלבנון.

10 חודשים אח"כ יצא צה"ל למבצע נוסף נגד אירגוני הטרור: מבצע 'תשורה'.

להעביר מסר למימשל הלבנוני

הרקע היה האירוע הקשה באתונה בה' בטבת תשכ"ט, 26 בדצמבר 1968. מחבלים של אירגון הפתח' בפיקודו של יאסר ערפאת, שיצאו מביירות, חדרו לנמל התעופה באתונה, בניסיון לפגוע ולהשמיד מטוס של חברת אל-על. בקלות יחסית הם ירו וזרקו רימוני יד לעבר מטוס 'אל על' כשזה החל בריצת המראה על המסלול בדרכו לניו-יורק. השמדת המטוס כולו נמנעה, למרבה המזל, ושני המחבלים נלכדו בידי אנשי ביטחון ישראלים. כתוצאה מהירי נהרג מהנדס ישראלי, דיילת נפצעה ולמטוס נגרם נזק.

"ברחוב הישראלי היתה אווירה של ערב תגובה צבאית על פעולת המחבלים" – כותב על כך אל"מ מיל' ישראל ליאור, מזכירו הצבאי של אשכול, בספרו 'היום תפרוץ מלחמה' (שכתב למעשה איתן הבר בשמו, עמ' 325)… כזאת היתה גם האווירה בלשכת ראש הממשלה…". לוי אשכול, חולה על סף מותו – הוא הלך לעולמו כאמור חודשיים אחרי הפעולה – החליט באחת ההחלטות האחרונות בחייו על פעולה צבאית שתפגע בתעופה הערבית. מאחר ששני המחבלים שחטפו את מטוס 'אל על' יצאו מלבנון ואומנו בה, כנראה תוך שיתוף פעולה מלא עם שלטונות לבנון, הוחלט כי המבצע ייעשה בשדה התעופה הבינלאומי של לבנון, יהיה קצר ושקט, ויסתיים בתוך כחצי שעה.

המבצע תוכנן לפי העיקרון של העברת מסרים מדיניים בדרך הכואבת: להבהיר למימשל הלבנוני, שבאותה שנה, 7 שנים לפני פרוץ מלחמת האזרחים במדינה, עוד היה משמעותי, את מידת אחריותו לפעילות המחבלים משטחו.
ביצוע הפעולה הוטל על סיירת מטכ"ל והצנחנים בפיקודו של קצין צנחנים ראשי אל"מ רפאל איתן – לימים הרמטכ"ל. ישראל ליאור מצטט את תגובת שר הביטחון משה דיין כשהרמטכ"ל בר-לב אמר לו שרפול הוא מפקד הפעולה: "אאאו, רפול כבר באמת לא פעל זמן רב". אם כי רפול עצמו, בספרו האוטוביוגרפי 'סיפורו של חייל', מתלהב הרבה פחות מיחסו של דיין כלפיו: "היחסים שלי עם משה דיין לא היו אף פעם יחסים של אהבה ממבט ראשון, או מכל מבט אחר".

השאלה הייתה כמה מטוסים יושמדו. ישראל ליאור מצטט את חיים בר-לב בדיון בממשלה על אישור הפעולה, כשהוא עומד לצד תצלום אוויר גדול של נמל התעופה הבינלאומי של ביירות ומדגיש: "אין לנו ידיעות מדויקות כמה מטוסים יימצאו במקום. אולי יהיו ארבעה מטוסים, אולי שישה". כך הבין ראש הממשלה, שמספר המטוסים שיושמדו יהיה בין ארבעה לשישה.

נס המטוס שלא התפוצץ

במוצאי שבת, אור לח' בטבת תשכ"ט, 28 בדצמבר 1968, בשעה 20:30 לערך הוטסו 66 לוחמים לביירות במסוקי 'סופר פרלון' מתוצרת צרפת. לאחר טיסה של כשלושת רבעי שעה, נחת הכוח בשדה התעופה הבינלאומי מוצף האורות של ביירות, שהיה אז הגדול במזרח התיכון. הלוחמים התפצלו לחוליות והניחו שני מטעני חבלה על כל מטוס שזוהה כשייך לחברת תעופה ערבית. בחלק מהמטוסים שהו נוסעים, וטרם מילכודם הורו הלוחמים לנוסעים לרדת מהמטוסים. במקרים בודדים סירבו הנוסעים לרדת מהמטוס והלוחמים נאלצו לירות באוויר לשם פינוים.

במהלך המבצע מולכדו 15 מטוסים. אחד מהם היה מטוס ישן, שבעת המבצע היה בתוך האנגר לתיקונים. למזלה של מדינת ישראל, לא התפוצצו המטענים שהונחו על אותו מטוס, כי במטוס התחבאו מספר עובדים של שדה התעופה. התקלה מנעה הרג מיותר ולא רצוי, והסתבכות מיותרת של מדינת ישראל.

וכך, לאחר כחצי שעה הושמדו 14 מטוסי נוסעים אזרחיים, שהיו בבעלות שלוש חברות תעופה לבנוניות.

במקביל לפעולת הלוחמים בנמל התעופה, חסמו מסוקים אחרים את צירי הגישה לנמל התעופה. לקראת ההתארגנות לפינוי, הבחינו טייסי המסוקים בשריונית ומשאית שניסו להגיע לשדה התעופה. טייס מסוק ה'בל', אליעזר כהן (צ'יטה), לימים ח"כ במפלגתו של אביגדור ליברמן, הורה לקצין הטכני של המסוק לפתוח באש מא"ג לפני גלגלי כלי הרכב. משהמשיכו כלי הרכב להתקדם, פתח לעברם הקצין הטכני באש ממקלע כבד. השריונית והמשאית נפגעו ונעצרו. פינוי הלוחמים התבצע על ידי מסוקי הסופר פרלון ללא הפרעה.

"היחסים מעולם לא היו טובים"

הלוחמים חזרו הביתה בשלום, עליזים וצוהלים על ההצלחה – ואז נתקלו בחמיצות הפנים של הפוליטיקאים. "את מצב הרוח קילקל לי מעט דווקא ראש הממשלה, אשכול", כותב ישראל ליאור בספרו (עמ' 329), "כאשר דיווחתי לו על הפגיעה ב-14 המטוסים הייתה שתיקה של שנייה או שתיים מאחורי קו הטלפון, או שרק נדמה היה לי, ואז שמעתי את קולו הרוטן, אולי יותר מזה: 'היה מדובר בשלושה ארבעה חמישה מטוסים, איך זה קרה שפגענו בכל כך הרבה מטוסים?'… כבר ראיתי בעיני רוחי את הסערה המתרגשת לבוא. ידעתי שזה עניין של שעות אחדות בלבד…"

ואילו רפול מספר בספרו על תגובה אחרת של משה דיין: "נחתנו בבסיס היציאה. היו שם הרמטכ"ל ושר הביטחון. דיווחתי על תוצאות הפשיטה. חשתי, כי שר הביטחון, משה דיין, רותח מזעם. היכרתי את האיש ואת הבעות פניו. הוא שתק, וניכר בו יפה כי השתיקה כרוכה במאמץ. לבסוף לא יכול היה להתאפק עוד והתגולל עלי במלים קשות: 'מדוע לא הרסתם את השדה, מדוע?' הייתי מוכה תדהמה… הרמטכ"ל נחלץ לעזרתנו: 'לא הורו להם להרוס את השדה. לא היתה כוונה כזאת. הם ביצעו את משימתם בדיוק כפי שהוטלה עליהם'".

גם ישראל ליאור מאשר שבעוד ראש הממשלה זועם על המספר הגבוה של מטוסים שנפגעו, דיין זעם שהשדה כולו לא נפגע. וכך מספר ליאור: "נשארתי לבד עם הרמטכ"ל. חיים בר-לב סיפר לי כי היפנה את תשומת לבו של דיין למספר המטוסים בביירות. הוא הציע לו להגביל את מספר המטוסים שייפגעו בנמל התעופה. הוא אמר לו שכדאי לתת בהתאם לכך את ההוראות המתאימות לכוחות היוצאים לדרך… בר-לב אמר לי שדיין לא היה מוכן לקבל את הצעת הרמטכ"ל. הוא עמד על כך שהכוחות יחבלו בכל המטוסים, כולל מיתקנים. ועוד סיפר בר-לב: כאשר הכוחות חזרו ושר הביטחון שמע שהם לא חיבלו במיתקנים, הוא עיקם את האף…" וליאור מסכם: "כך, פחות או יותר, הסתיימה הפרשה שהעיבה כצל כבד על היחסים בין אשכול ודיין, אשר לא היו טובים מעולם ועכשיו היו עוד פחות טובים…" (עמ' 333-334).

היחסים הרעועים הללו לא נמשכו כאמור עוד זמן רב. חודשיים אח"כ, בח' באדר תשכ"ט, הלך אשכול לעולמו – ראש הממשלה היחיד עד כה שנפטר תוך כדי כהונתו (למעט יצחק רבין שנרצח).

שאלת מספר המטוסים שפוצצו המשיכה להעסיק את ראש הממשלה וחלק גדול מהשרים, ש'התפוצצו' מכך שכל כך הרבה מטוסים פוצצו, ובישיבת הממשלה הם התנפלו על הרמטכ"ל בר-לב בנושא. זאת בניגוד לתחושה הציבורית הכללית, שדווקא חשה סיפוק רב מהפעולה וממספר המטוסים שהושמדו.

תוצאה קשה אחרת של הפעולה, שכעבור שנים התברר שהיתה דווקא חיובית, היתה תגובתו של נשיא צרפת שארל דה גול. הוא זעם על הפגיעה בלבנון בת חסותו, ועוד באמצעות מסוקים תוצרת צרפת, ולכן החריף עוד יותר את האמברגו שהוטל על ישראל עוד קודם לכן, והפך אותו למוחלט על כל סוגי הנשק והחלפים, לרבות 50 מטוסי מיראז' 5 שהוזמנו על ידי חיל האוויר הישראלי. צרפת החזירה לישראל את התשלום על המטוסים ומכרה אותם ללוב, ומשם הגיעו למצרים להשתתף במלחמת יום הכיפורים מהצד המצרי.

בהחלטת דה-גול תמה למעשה תקופה ארוכה של הצטיידות צה"ל בנשק צרפתי, שהומרה ברכש נשק אמריקאי החל מסוף שנות ה-60 של המאה ה-20. מכאן ואילך יהיה חוט השידרה של חיל-האוויר מבוסס על מטוסים אמריקניים שהיו הרבה יותר טובים ומשוכללים מהצרפתים, למעשה עד ימינו. מעז יצא המון מתוק.

כתיבה: חגי הוברמן

בנוסף, אשכול הטיל ספק ביכולת להמשיך ולהחזיק בשטחי יהודה ושומרון והרצועה בגלל השיקול הדמוגרפי – הרוב הערבי בשטחים אלו. לכן החל ליזום פעילות מדינית תוך העדפה מובנת למגע עם האמריקנים, ובמישור המזרח תיכוני ניהל מגעים חשאיים עם חוסיין מלך ירדן.

בישיבת מזכירות מפא"י שהתקיימה בכ"ט באייר תשכ"ז, 8 ביוני 1967, יומה הרביעי של המלחמה, אמר אשכול: "אינני יודע מי מנה את עפר ישמעאל. אבל בעזה ישנם 300–400 אלף ערבים, חלק גדול מהם פליטים, לפי שעה – ואני מדבר עוד בטרם נפלה החלטה – ובעניין הזה צריך להתייעץ הרבה. אך כשם שיש לי חשק גדול להשאיר בידינו את לטרון, כך יש לי תשוקה עצומה לעזה. אולי בגלל שמשון ודלילה… כאשר אתה רואה את המפה, ועליה האצבע המצרית של הרצועה, אתה רוצה להשאיר את הרצועה בידך. אבל יחד עם זאת, זו שושנה עם הרבה חוחים. ישנם שם 300–400 אלף ערבים…"

'ההחלטה הסודית'

שלושה ימים אחרי תום המלחמה, ב-13 ביוני 1967, כינס אשכול בביתו ישיבה בלתי פורמאלית בהשתתפות שר החוץ אבא אבן, שר הביטחון משה דיין, יגאל אלון, ישראל גלילי ויגאל ידין, כדי לדון בעמדת ישראל לקראת הסדרי השלום עם שכנותיה. הנושא היה אמור לעלות לדיון בעצרת האו"ם באותם ימים. זה היה דיון מקדים לדיון בממשלה בנושא שבוע אחר-כך. עשרה ימים אחרי המלחמה, בי"א בסיוון תשכ"ז, 19 ביוני 1967, קיבלה הממשלה החלטה סודית מרחיקת לכת כי תהיה מוכנה לנסיגה מלאה לגבול הבין-לאומי בגזרות מצרים וסוריה. לגבי רצועת עזה, שהייתה אף היא מחוץ לתחומי הגבול הבין-לאומי (שנמתח כזכור מאילת אל העיר רפיח), ולמעשה, מאז מלחמת העצמאות הייתה תחת כיבוש מצרי, נקבע כבר בדיונים הפנימיים שקדמו להחלטת הממשלה, כי היא תסופח לישראל. בסעיף העוסק בהסדר עם מצרים נכתב במפורש: "ישראל מציעה כריתת חוזה שלום עם מצרים על בסיס הגבול הבינלאומי וצרכי הביטחון של ישראל. לפי הגבול הבינלאומי, נמצאת רצועת עזה בשטח מדינת ישראל". 

ההצעה הישראלית לא הגיעה לכלל מימוש בגלל עמדת מדינות ערב, שגובשה בוועידת ראשי מדינות ערב בחרטום בכ"ו באב תשכ"ז, 1 בספטמבר 1967, ונוסחה כ'שלושת הלאווים': לא הכרה בישראל, לא משא ומתן איתה ולא פיוס עם ישראל. 

שנה לאחר מכן, בט' בחשוון תשכ"ט, 31 באוקטובר 1968, קיבלה הממשלה החלטה חדשה: כתנאי לשלום עם מצרים תתבע ישראל להשאיר בידיה את שרם א-שייח' עם רציפות יבשתית בינה לאילת. בכך התבטלה למעשה 'ההחלטה הסודית' מ-19 ביוני 1967.

צעדים מעשיים לשליטה ברצועה

אשכול גם השלים עם שליטת ישראל ברצועה, בניגוד להשקפתו הבסיסית, החוששת מהמשך השליטה על האוכלוסייה הערבית. פחות מחצי שנה אחרי המלחמה, בפגישה שקיים בלשכתו עם אנשי 'התנועה למען ארץ ישראל השלמה' בט' בחשוון תשכ"ח, 12 בנובמבר 1967, אמר אשכול: "עזה לא תחזור עוד למצרים. הנדוניה – 350 אלף פליטים. אנו (נמצאים) בקצה ה'חבית של המים' המקומיים ברצועה…". במקביל החל משרד הביטחון לטפל בנִרמול החיים בשטחים המוחזקים באמצעות הפעלת מנגנון המִימשל הצבאי שם על ידי צה"ל. קצינים בכירים התמנו כמושלי אזורים וערים ביהודה ושומרון וברצועה, ומנגנונים צבאיים שסיפק צה"ל, הפעילו מיד את המוסדות המטפלים באוכלוסייה, כמו אספקת מזון ודאגה לרשתות החשמל והמים.

אבל מה עושים עם מיליון וחצי ערבים, המגדירים עצמם 'עם פלשתיני?' אשכול שיגר את איש משרד החוץ משה ששון, לנהל מגעים עם אישים פלשתיניים ביש"ע, בניסיון לברר אם יסכימו להקים שלטון אוטונומי ביהודה ושומרון ואולי גם ברצועת עזה, שיקבל על עצמו, לפחות בשלב הראשון, את האחריות לעניינים האזרחיים תוך השארת השליטה הביטחונית בידי ישראל. האישים הפלשתינים דחו את ההצעה. הם דרשו שפתרון בעיית שטחי יש"ע יהיה חלק בלתי נפרד מפתרון כולל של הסכסוך במזרח התיכון.

אחת ההצעות לפתרון בעיית הפליטים הייתה זו שלימים תכונה במילה 'טרנספר' – שיקום אוכלוסיית הפליטים והעברה מסודרת ומתואמת שלהם לאתרי התיישבות מתוכננים, חלקם מחוץ לרצועה. חמישה חודשים אחרי תום הקרבות, בערב ראש השנה תשכ"ח, 28 בספטמבר 1967, התכנסה לראשונה ועדת מנכ"לים שהקימה הממשלה, לטיפול בכל הנושאים האזרחיים של ערביי יש"ע, סיני והגולן. בדיון על הבעיות הכלכליות שגרמה החלת הלירה הישראלית כמטבע החוקי ביש"ע, השמיע יו"ר הוועדה, סגן שר האוצר דאז, ד"ר צבי דינשטיין, הערה שממנה השתמע כי ראש הממשלה אשכול לא שלל צעדים שיביאו לעזיבת ערבים את השטחים: "היוזמה לא יצאה ממני, ראש הממשלה קרא ואמר לי שישב עם שר הביטחון. המדיניות שעליה הוחלט היא שיש לקפוץ את היד. ואם כתוצאה מכך יעזבו את ישראל עוד כמה אלפים לא נתרגש…"

צעד נוסף נעשה בחודש ספטמבר 1967: אשכול מינה 'ועדת פרופסורים' בראשות פרופ' רוברטו בקי לשם "מציאת פתרונות קונסטרוקטיביים לבעיית הפליטים". דוח הוועדה הובא לפני אשכול ולעיני פורום מצומצם, וקיבל את הסיווג 'סודי'. בדוח צוין כי "המערכת הכלכלית של הרצועה תשולב בזו של ישראל". יתרה מזו, בדוח הוצע כי "40 מליון ממע"ק מים לשנה יוקצו לרצועה ממקורותיה של ישראל, לכיסוי שאיבת היתר והשקיית מטעים צעירים".  ועוד סעיף היה בדו"ח: "יוקמו 4-5 יישובים יהודים בעיקר בסביבות רפיח". המשמעות של ציון רפיח הייתה ברורה: להקים חיץ יהודי בין חצי האי סיני לבין הרצועה. זה היה הבסיס להתיישבות ברצועה.

מוחקים את 'הקו הירוק'

השלב הבא במאבק המדיני של ישראל נפתח בניו-יורק ב-17 בספטמבר 1967, עם תום מושב החירום של העצרת והעברת הסכסוך הישראלי-ערבי למועצת הביטחון. אשכול עמד על דעתו, כי ישראל אכן מתכוונת לסגת מרוב השטחים שנכבשו במלחמה, אך היא מתווה קווים אדומים שבלעדי יישומם לא ניתן יהיה לבצע את אותה נסיגה. הוא שלח איגרת לנשיא ארה"ב ג'ונסון, ובה מנה את התנאים הבסיסיים שהציבה ישראל לנסיגה מהשטחים שכבשה: הצורך במשא ומתן ישיר בין ישראל ושכנותיה ואי חזרה לגבולות הקו הירוק. בלי עמידה בשני התנאים המוקדמים האלה, קבע אשכול, ישראל תתנגד לכל החלטה שתתקבל באו"ם או בכל פורום בינלאומי אחר.

מחיקת 'הקו הירוק' נעשתה בכמה מהלכים. בי"ח בסיוון תשכ"ז, 26 ביוני 1967, החליטה רשמית ממשלת אשכול על סיפוח מזרח ירושלים, ואיחודה של העיר. בכ"ו בתשרי תשכ"ח, 30 באוקטובר 1967, כחמישה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים, וחודש אחרי שהיישוב הראשון ביו"ש, קיבוץ כפר-עציון, כבר עמד על תילו, העביר שר העבודה דאז, יגאל אלון ז"ל, הנחיה בכתב אל מנהל מחלקת המדידות במשרדו, שהיתה אחראית על הדפסת המפות הרשמיות של מדינת ישראל. הנחיית השר, על נייר פשוט שאינו נושא את סמל המדינה ונראית כחלק מתכתובת פנים-משרדית שיגרתית,  נגעה לדרך שבה ישורטטו גבולות המדינה. "קווי גבולות המנדט וקווי שביתת הנשק", כתב אלון, "לא יודפסו במפות החדשות". וכך היה. בל' בתשרי תשכ"ח, 3 בנובמבר 1967 אישרה ועדת השרים לענייני ביטחון את עמדתו של יגאל אלון להפסיק לסמן במפות את הקו הירוק, ובמקומו לסמן את קווי הפסקת האש החדשים, שיסומנו בצבע סגול.

המחיקה בוטאה גם בשטח. כיוון שבאותן שנים לא היתה גדר לאורך הגבול, אלא רק שביל פטרול שסימן את הגבול בשטח, לא היה צורך בהחרבת גדר כלשהי (למעט חומת הבטון שחצתה את ירושלים באיזור ממילא, שהופלה מיד עם תום המלחמה, וכמה גדרות תיל חלודות בתוך ירושלים). חיבור כבישים משני צידי הקו ביטא למעשה את מחיקתו בשטח.

אשכול לא הספיק לקדם את המדיניות שבה דגל – השגת הסכם שלום תמורת מסירתם של כל השטחים. הוא נפטר בעת כהונתו, פחות משנתיים אחרי מלחמת ששת הימים, בח' באדר תשכ"ט, 26 בפברואר 1969.

ב-27 ביוני 1967, שלושה שבועות אחרי שיחרור מזרח ירושלים והעיר העתיקה, החליטה הכנסת על סיפוח מזרח ירושלים, ואיחודן של שתי הערים, הישראלית והירדנית-לשעבר, לעיר אחת בריבונות מדינת ישראל. חודשיים אחרי המלחמה, ב-13 באוגוסט, החליטה הממשלה "להטיל על ראש הממשלה לוי אשכול, לטפל בהחשת הבניה ואיכלוסה של ירושלים רבתי". האתר הראשון שבו החל מימוש ההחלטה היה הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים. שנה אחרי מלחמת ששת הימים, בחודש ניסן תשכ"ח, אפריל 1968, הפקיעה המדינה את שטח הרובע היהודי, לרבות רחבת הכותל והמבנים שהיו בה, והחלה לשקם את המבנים לצורך בתי מגורים.
אלא שהממשלה בראשותו של לוי אשכול היססה באשר לעתיד חבלי יש"ע – משיקולים דמוגרפיים. אשכול עצמו נתן ביטוי לשניות ביחסו לחבלי הארץ המשוחררים באמירה ההומוריסטית "אנחנו רוצים רק את הנדוניה – בלי הכלה." וה"כלה" היו תשע מאות אלף ערבים, שהגדירו עצמם כפלשתינים.

בני כפר עציון היו הראשונים שביקשו לחזור הביתה, לא כמליצה אלא בפועל.

המהלכים והשיקולים המדיניים של הממשלה, מקצתם סודיים כמו החלטת הממשלה ה'סודית' והמגעים החשאיים עם המלך חוסיין, לא היו ידועים, מטבע הדברים, לצעירים הנלהבים שרצו לחזור לביתם בגוש עציון. באותם ימים שלאחר המלחמה הם לא הבינו עדיין את הקשיים העומדים בפניהם. משוכנעים היו שהממשלה תאפשר להם להקים מיד את ביתם ולא תערים עליהם קשיים. בתמימות של צעירים חשבו: נחזור הביתה, והקשיים היחידים שיעמדו בפנינו יהיו אלו שעמדו בפני הורינו, בעיות של אדמה סלעית ומחסור במים.

אבל הממשלה היססה, ואת המגמה הזאת הוביל ראש הממשלה לוי אשכול. בה' אלול תשכ"ז, 10 בספטמבר 1967, ביקש ממנו יגאל אלון, שריכז בממשלה את נושא ההתיישבות ב"שטחים", להעלות לדיון את נושא הקמת היאחזויות נח"ל בבקעת הירדן ובגוש עציון. כשהסכים ראש הממשלה לקבל משלחת של בני כפר עציון, בתיווכו של חזני, כבר הבשילה אצלו, ככל הנראה, ההסכמה לאשר את חידוש היישוב.

הפגישה הראשונה של נציגי הבנים עם לוי אשכול, שהיתה פגישת הכנה לקראת ישיבת הממשלה, נערכה בי"ז אלול תשכ"ז, 22 בספטמבר 1967, בהשתתפות חברים מוותיקי כפר עציון, וכמובן בהשתתפותו של חזני. לדאבונם, יצאו ממנו ללא תשובה חיובית.

3 ימים אחר כך, בכ' באלול, 25 בספטמבר, הגיעו כמה מבני כפר עציון ללשכתו של אשכול, מלווים במיכאל חזני. אשכול התייחס לאורחיו בחביבות, אך גם כאל בני נוער לא ממש רציניים. "נו קינדערלאך", אמר להם בעברית האידישאית העממית שלו, "מה אתם רוצים?" "אנחנו רוצים לחזור הביתה, לכפר עציון", השיב לו חנן. "נו", השיב אשכול, "אם אתם רוצים לעלות, יכול להיות. יש מקום לחשוב שתעלו".

 כשראו שהתשובה החיובית לא ניתנת, העלה חנן הצעה חדשה: "אם אדוני ראש הממשלה יסכים, אולי יש מקום שנתפלל שם בראש השנה?" אשכול השיב: "נו קינדערלאך, רוצים להתפלל, תתפללו".

חנן פורת, שלא היה בטוח אם האמירה הזו משמעותה אישור להקמת יישוב, חזר ודיבר "ברחל בתך הקטנה": "אדוני ראש הממשלה, לא מדובר פה בהנצחה בלבד, אנחנו רוצים להקים יישוב של חיים שיהיה בניין עדי עד".

אשכול התרגז במקצת: "כשמדברים איתי במילים גדולות קצת מבהילים אותי. בואו נדבר על זה בצורה יותר מצומצמת. עלו להתפלל וזהו".

ואז ניגש אשכול למפה שהיתה תלויה על הקיר ושאל: 'איפה זה גוש עציון? כאן?' ואז הניח את כף ידו הפרושה על המפה באופן שכיסה את כל הר חברון, ואמר: 'אז נגיד שהרחבנו קצת את ירושלים'".

הגם שלא היה סיכום בכתב של הפגישה, הנחה לוי אשכול מיד את מחלקת ההתיישבות בסוכנות לטפל בעניין. שם נטל את הנושא על שכמו יהודה דקל, אז ראש חבל ההר במחלקה להתיישבות. הציוד כולו, כזכור, כבר היה מוכן על המשאית.

מבניין הקסטל נסעה קבוצה מהמארגנים לפגישה עם רענן וייץ, מנהל מחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית. עודם יושבים ומתכננים את העלייה לפרטי פרטים, נפתחה לפתע הדלת ולחדר נכנס אברהם הרצפלד, אבי ההתיישבות. הרצפלד הקשיב לרגע למתרחש בחדר, ואז קרא בפנים מאירות: "רענן, הבא יין, נשתה לחיים". כשהשיקו כוסיות החל לשיר בדבקות חסידית את שירו הנצחי, הקלאסי: "שורו הביטו וראו, מה גדול היום הזה. אש יוקדת בחזה, והמחרשה, שוב פולחת בשדה…". והם, הצעירים, הצטרפו אליו בשירה.

בכ"ב באלול תשכ"ז, 27 בספטמבר 1967, בשעות הבוקר, התאספו עשרות אנשים במגרש החניה של בנייני האומה בירושלים. המחלקה להתיישבות הזמינה אוטובוסים מחברת אגד. אגד שלחה את אחד המשוריינים המקוריים מתש"ח, מאלו שנשארו במחסן, וכדי שהאווירה תהיה נוסטלגית עד הסוף נסע בראש השיירה "פורץ המחסומים" הידוע, אותו משוריין שנסע תמיד בראש השיירות בתש"ח.

הציוד, כזכור, כבר היה מוכן ומאורגן מראש. בזכותו יכלו לעלות על הקרקע יומיים אחרי קבלת האישור.

בערבו של אותו יום, לאחר הטקס החגיגי והנאומים הנמלצים, נכנסו החברים לבתים הירדניים הנטושים, ה"ניסנים" קשותי הגג, להתארגן למגורים. חלום בן תשע-עשרה שנה קרם עור וגידים. כפר עציון, ראשון היישובים היהודיים ביהודה ושומרון אחרי קום המדינה, היה לעובדה קיימת.

באותו יום היו מאות אנשים על ההר. אבל בערב כבר בקושי נמצא מניין לתפילה. ראשונים היו – ויחידים.

"טבעי שגם אנשי הנח"ל מזדקנים"

למחרת העלייה, בעוד בני כפר עציון מתארגנים ביישוב בן יומו, שוב התכנסה ממשלת ישראל. הדובר העיקרי באותה ישיבה היה משה דיין, שלא הסתיר את חוסר התלהבותו מהיישוב החדש: "ייתכן שבעוד חודש, או חודשיים, או כמה חודשים, יהיה כבר מצב אחר", אמר לחבריו, "אבל עתה, בשלבים הראשונים, אני מציע שנעסוק בהתיישבות אך ורק במסגרת נח"ל ובמסגרת מחנות צבאיים… צריך להפקיע בגוש עציון קרקעות כאלה הראויות לעיבוד".

דיין, כך נראה, חשד כבר אז שלצעירים הללו יש מגמות ארוכות טווח מעבר לרצון לחזור "הביתה". כיוון שחשש שאזור בית לחם לא יישאר בידי ישראל, החל מוחו הפורה לחשוב על פתרונות אחרים: "אנחנו רוצים לקשור את הגוש עם ישראל הקודמת, שזה לא יהיה אי לחוד, איזו אינקלבה (מובלעת) שלמה כזאת. לסלול דרך באורך 15 קילומטרים מגוש עציון עד חבל לכיש… זוהי תוכנית לשטח הכולל גם את המקום שהיה בשעתו מחנה גוש עציון, אבל מתמשך לפי התנאים הנוכחיים ולא לפי אלה של 1948. אז היה גוש עציון קשור בירושלים… נמשיך ונזרע עד שנפקיע קרקעות ועד שנסלול דרכים ועד שנקים משק ועד שנמצא מים… לעשות את כל העשייה שאנחנו רוצים לעשות בלי לעכב דבר ולעשות זאת במסגרת צבאית".

מנהיג המפד"ל באותם ימים, חיים משה שפירא, שהיה "יונה" בתפיסתו המדינית, בוודאי הרבה יותר ממשה דיין, ביקש את רשות הדיבור וחלק במפתיע על דברי דיין: "בנוגע לגוש עציון ולבית הערבה, אין לנו צורך להגיד ש'זהו נח"ל'. אלא לומר במפורש: חוזרים המתיישבים של גוש עציון".

כאן העיר שר המשפטים, יעקב שמשון שפירא: "התערבו בזה אנשים קצת צדדיים, והם רצו להמריד לעלות למקום בלי הסכמת הממשלה…" הוא רמז למעורבותם של הרב לוינגר וחבריו, כמו של אישים פוליטיים מהאופוזיציה, דוגמת שמואל תמיר שפרש שנתיים לפני-כן מ'חרות' ועו"ד אליקים העצני, שהתפרסם במאבקו במימשל בן-גוריון בשנות החמישים, לפני שקנה את שמו כאחד ממקימי קרית-ארבע.

ראש-הממשלה לוי אשכול החרה-החזיק אחריו: "אקט של מרי…"

יעקב שמשון שפירא המשיך את דבריו: "אנו לא נתנו. הצטרפו לזה כל מיני יהודים, שבדרך כלל אין רואים אותם בתוך העניינים הללו של ההתיישבות…"

יגאל אלון העיר כלפי יעקב שמשון שפירא: "מדבריך יוצא שבגוש-עציון מותר לנו כי יש שם זכות אבות, לא רק קדמוניים, אלא אבות קונקרטיים".

בפשרה מפא"יניקית טיפוסית קיבלו השרים החלטה קצרה שאפשרה לכל בעלי הדעות לחיות איתה בשלום: "כל התיישבות חדשה בשטחים המוחזקים על ידי צה"ל טעונה אישור מוקדם של הממשלה".

כדי לחזק את הרושם שלא מדובר ביישוב אזרחי אלא בהיאחזות צבאית נשלח ממשרד הביטחון לכפר עציון שלט גדול מעץ ובו כתוב "היאחזות נח"ל כפר עציון", דבר שלא היה ולא נברא. חברי הקיבוץ, כועסים, מצאו לשלט שימוש הרבה יותר יעיל לטעמם: הם הניחו אותו על הרצפה בכניסה לחדר האוכל וחיברו לו ברזלים שעליהם גירדו את הבוץ מהנעליים. ישראל הרשמית המשיכה בשבועות הראשונים להתייחס למקום כהיאחזות נח"ל. כשסיפרו פעם אחת ללוי אשכול שיש בין המתיישבים אנשים עטורים בזקנים לבנים הוא הפטיר בחיוך מושחז: "נו, טבעי שגם אנשי הנח"ל מזדקנים".

כתיבה: חגי הוברמן

בסוף 1948 נבחר אשכול לראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, תפקיד שהמשיך למלא גם בשנים שכיהן כשר בממשלה, עד שנת 1963 – כשהתמנה לראש הממשלה. אשכול יזם הקמת קרוב לארבע מאות יישובים חדשים במשך ארבע השנים הראשונות לקיום המדינה.

בשנת 1949, השנה הראשונה לקום המדינה, החל גל העליה הגדול למדינה הצעירה, ולוי אשכול, כראש מחלקת ההתיישבות, היה האיש שנצרך למצוא פתרון ליישב מאות משפחות של עולים חדשים, שנהרו בהמוניהם מכל גלויות העולם. אשכול מצא לעולים פיתרון מקורי: הכפרים הערביים הנטושים.

בביוגרפיה שכתב בשנת 2004 הביוגרף יוסי גולדשטיין על לוי אשכול הוא מספר: "פתרון דומה לשיכונם של העולים, ולמציאת מקורות פרנסה, היה בהפנייתם ליישובים פלשתיניים נטושים. אשכול חשב שבנוסף לקורת הגג שתימצא להם שם, הם יוכלו גם לנצל את אמצעי הייצור שהשאירו אחריהם הפליטים. באחד מסיוריו התכופים ברחבי הארץ, כנראה בראשית נובמבר 1948, הוא הגיע עם פמליה מאנשי "המחלקה להתיישבות" ובראשה רענן ויץ, לאיזור גזר. לימים סיפר כיצד הם עברו "ליד הכפר ביריה, כפר קטן בראש גבעת סלעים, החולש על הכביש בואכה לטרון ומוקף שדות רחבים. הכפר שונה מכל אלו שראינו בדרום: בתיו בתי אבן, ורשמם – יציבות. הבריק רעיון במוחי. עצרתי את המכונית. 'הבה נבקר בכפר הזה, יש לי רעיון העשוי לעזור לנו מן המצוקה', אמרתי לרענן. עדיין לא ידעתי את הפרטים  אבל האמנתי בחוש שהשממה והעזובה נושאות בחובן פתרונות לקיבוץ הגלויות. חשתי שבמרחביה נמצא תושיה להנחיית זרם העליה הגואש, ולהבאת ידיים עובדות אל השדות המשוועים בעת ובעונה אחת. קיוויתי שבהעדר ברירה יימצא השביל המעשי להוצאת אלפי משפחו עולים מן המחנות הגדולים שהותאמו לקליטתם'".

הלבטים המוסריים של אשכול

מוסיף גולדשטיין ומספר: "אשכול, בהיותו איש מוסרי בערכיו ובתפיסתו האנושית, היה מודע לעוקץ שברעיון. הוא הבין שנטישת מאות אלפי פלשתינים את בתיהם וכפריהם היתה צעד זמני, שלאחריו הם עוד יבקשו לשוב אליהם בחזרה. המעשה שביקש לעשות – נישולם מאדמתם ומבתיהם, שבהם חיו אבותיהם מאות בשנים – היה על פניו פגום מיסודו מבחינה מוסרית, אך הוא הצדיק את גישתו במספר טעמים. מבחינת הפלשתינים, ומדינות ערב בני בריתם, הרי הם ביקשו להרוס מן היסוד את היישוב היהודי בארץ-ישראל בפותחם במלחמה כוללת. לפיכך, מן הנקודה הזאת לפחות, הבעיה המוסרית איננה קיימת. אשכול, כמו בן-גוריון שרת ואחרים בצמרת המדינה, ראה בכך את תרגומו של המושג 'הקם להורגך השכם להורגו'. זאת למרות שהיה ברור כי מאות אלפי הפלשתינים הכפריים גורשו בחלקם על ידי הצבא, או נטשו בבהלה את כפריהם לאחר שמנהיגיהם, ברוב איוולתם, הבטיחו להחזירם לאחר גירוש 'האוייב הציוני'…"

חודש לפני-כן, ב-11.12.48, קיבלה עצרת האומות המאוחדות את החלטה 194 בה נקבע כי "הפליטים החפצים לחזור לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם – יש להתיר להם לעשות זאת בתאריך הפרקטי הקרוב ביותר, ויש לשלם פיצויים בעבור רכושם של אלה הבוחרים שלא לשוב ובעבור אבדן או נזק לרכוש…".

מוסיף גולדשטיין וכותב: "…נמצא, אם כך, שאשכול הצדיק בנימוקים שונים לא רק את עובדת יישובם של רבעים עירוניים ומאות כפרים פלשתיניים נטושים, אלא גם את מניעת חזרתם של הפליטים לאדמותיהם ולבתיהם, והפכית פליטותם לעובדה של קבע. יתרה מזאת, אם עד דצמבר 1948 היתה מדיניות ממשלת ישראל באותם נושאים סבילה, הרי שמאז קבלתה של החלטת האו"ם 194, בנושא שיבת הפליטים לאדמותיהם, הופעלה מדינות פעילה. ביוני 1949 כבר התבטא אשכול, בפני חברי הנהלת הסוכנות, כי 'עלינו ליצור תנאים כאלה שאפשר יהיה להסביר לכולם, כי החזרת ערבים לארץ אינה מעשית'.

"'עזבנו את המכונית', המשיך אשכול לתאר כיצד עלה רעיון יישוב הכפרים הפלשתיניים הנטושים, 'ויצאנו לתור ברגל את הכפר וסביבותיו… לאחר שסיירנו בכל הכפר מצאנו כמה עשרות בתים, העשויים לאחר תיקונים מסויימים להוות מקלט למשפחות עולים, פה בכפר הערבי במרחבי השדות… חזרנו למכונית. אחזנו שוב בהגה ועד לירושלים הוספנו לטוות את חוט הרעיון החדש. הרי בארץ מאות כפרים עזובים ואף אם נוציא מן החשבון את הכפרים הבנויים חימר, אשר ודאי לא יתאימו למשכן תרבותי, עדיין יישארו עשרות ואולי מאות כפרים בנויים אבן, דוגמת כפר ביריה. יש להסתער עליהם ולהכינם לקראת החורף המתקרב, להעביר לכל אחד מהם עשרות משפחות ועם מדריכים מבין המושבים והקיבוצים הוותיקים. כל קבוצה כזאת יש לצייד במכשירי עבודה ולהתחיל בעיבוד השדות. חשבון זה כולו חיוב: העולים יושבים במחנות, פרנסתם עולה לסוכנות היהודית בכסף רב, ואילו את השדות אין להשאיר בשיממונם…"

בג' באדר תש"ט, 4 במרס 1949, שבוע לפני 'מבצע עובדה' לשיחרור אילת שסיים את מלחמת העצמאות, הוביל אשכול, בתפקידו כמנהל "המחלקה להתיישבות" בסוכנות היהודית, החלטה על יישוב 1665 משפחות עולים ב-20 יישובים ערביים נטושים, אלו שהפלשתינים כיום דורשים לממש בהם את "זכות השיבה" ללא פשרות. המטרה היתה כפולה: למצוא פתרון נאות למשפחות העולים כולל תעסוקה, ולחסל בחיתוליה תוך כדי כך את הדרישה ל"זכות השיבה".

20 הכפרים שיושבו בידי עולים היו עין-כרם (כיום שכונה ירושלמית ללא עוררין), מלחה (אף היא שכונה ירושלמית), איקרית בגליל (מושב גורן כיום), תרשיחא (כיום חלק ממעלות), קולוניה (כיום היישוב מוצא ממערב לירושלים), לוד, רמלה, בסה (הלוא היא בצת בגליל המערבי), סופסף (כיום הכפר ספסופה בגליל), תרביחה (בגליל, כיום מושב שומרה בגבול לבנון), סוחמתה (כיום מושב חוסן באיזור מעלות) דיר אל-קאסי (כיום מושב אלקוש בגליל העליון), מג'דל (היא אשקלון של היום), אינזים, עקיר (עקרון של היום), קוביבה (כפר הנגיד ליד רחובות), יבנה, מסמיה (כיום צומת ראם), וזרנוגה (כיום שכונה בתוך רחובות, ליד קבוצת שילר).

כך, "בלי בג"ץ ובלי בצלם", נמצא פתרון הן לעולים החדשים שנדרש עבורם פתרון של התיישבות, והן לחשש שהפליטים הערבים יחזרו. "עלינו ליצור תנאים כאלה שאפשר יהיה להסביר לכולם, כי החזרת ערבים לארץ אינה מעשית" – הסביר אשכול כעבור מספר חודשים לחברי הנהלת הסוכנות, בראיה מרחיקת ראות, עד ימינו.

התיישבות וביטחון במלחמת ששת הימים – ואחריה

התמודדות עם ניסיון ליצור סתירה בין התיישבות וביטחון היתה לאשכול 19 שנה אחר-כך, במלחמת ששת הימים, מול שר הביטחון שלו, משה דיין. בעצם ימי המלחמה, העדיף משה דיין לעקור ממקומם יישובים בגליל, במקום לשחרר את רמת הגולן. מרדכי בר-און, שהיה ראש לשכתו של דיין במבצע סיני, מספר בספר ביוגרפי שכתב על דיין, 'משה דיין קורות חייו', כי בישיבת הממשלה בערבו של ה-8 ביוני, מוצאי היום הרביעי למלחמה, שדנה בדרישה לתקוף גם את סוריה אחרי הניצחונות על מצרים וירדן – בה השתתפו גם חברי קיבוצי הגליל, חבריו של לוי אשכול מדגניה, שביקשו לשכנע את השרים להסיר מעל ראשם את אימת הצבא הסורי – אמר דיין: "נכון שהסורים ממררים את חיי יישובינו בגבול הצפון, אולם אם אין אנשי היישובים יכולים לעמוד בכך, והכרחי לשנות את המצב, מוטב להרחיק את בנייני המשק של היישובים מן הגבול, ולא להכניס את ישראל למצב מלחמה עם מדינה ערבית נוספת" (עמ' 238).

איתן הבר, בספר 'היום תפרוץ מלחמה', שהוא מעין אוטוביוגרפיה של אל"מ ישראל ליאור ז"ל, מצטט משפט הרבה יותר חד משמעי של דיין: "אני מעדיף הזזת יישובים מן הגבול, על כיבוש הרמה" (עמ' 249). ח"כ מייקל אורן מצטט בספרו 'ששה ימים של מלחמה' ניסוח קצת שונה של דיין: "מוטב להרחיק את היישובים 20-30 ק"מ מהארטילריה הסורית מאשר להסתכן בפתיחת חזית שלישית, שתוביל להסתבכות מזויינת עם הסורים… במלחמה נדדו עשרות אלפי ערבים, ינדדו כמה עשרות ישראלים!"

יגאל אלון היה הראשון שהתעשת וקרא לעבר דיין: "אין להעלות על הדעת פינוי משקים, משום שזה בדיוק כמו ויתור על חלק מן הארץ". ואז גם אשכול התייחס לדברי דיין, וקבע: "אין ניצחון גדול מזה לסורים" (עמ' 331). למחרת, בנסיבות שעד היום לא ממש ברורות, שינה דיין את דעתו – מנהג חביב עליו, שמעולם לא חדל ממנו – והורה ישירות לאלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר, תוך עקיפת הרמטכ"ל רבין, לעלות על הרמה ולכבשה.

ביום ו' בחשון תשכ"ח, 9 בנובמבר 1967, חצי שנה אחרי מלחמת ששת-הימים, שלח אשכול מכתב להנהלה הציונית בירושלים, ובו הוא גילה שהממשלה בראשותו "החליטה לטפל בעיבוד קרקעות בשטחים המוחזקים". אשכול פנה להנהלה הציונית בבקשה שהנוסח שלה מעניין מאד: "הואיל וממשלת ישראל החליטה לטפל בעיבוד קרקעות בשטחים המוחזקים, ומאחר שלמחלקת ההתיישבות של ההסתדרות הציונית ניסיון של עשרות שנים בהקמת יישובים חקלאיים, אבקשך לדאוג לכך כי מחלקת ההתיישבות של ההסתדרות הציונית תסייע בידי ממשלת ישראל בביצוע תוכניות אלו בשטחים האמורים".

לא היה זה סתם הגיג מחשבתי של ראש-ממשלה, אלא הנחיה לביצוע.  כלומר: אשכול, שמצד אחד היה "יונה" שלא שלל נסיגה משטחי יש"ע סיני והגולן תמורת הסכם שלום, אבל מצד שני היה איש התיישבות אמיתי בכל רמ"חיו ושס"היו, רמז שההחלטה לעבד קרקעות פירושה, בפועל, הקמת יישובים חדשים. כוונה זו התבצעה למעשה כאשר ממשלת אשכול החלה לפתח את ההתיישבות החקלאית בבקעת-הירדן בגולן ובצפון סיני – אבל לא בשומרון, איזור הררי שנתפס ככזה שאינו מתאים להתיישבות חקלאית.

איזור שאותו ראה אשכול כמתאים ביותר להתיישבות, היה רמת הגולן, שהתרוקנה במהלך המלחמה מאוכלוסייתה הערבית (למעט ארבעת כפרי הדרוזים בצפון הגולן). הנושא קיבל בעיניו עדיפות, בעיקר אחרי שהסורים דחו את כל הצעות השלום של ישראל. אשכול דירבן את הקמת היישובים הראשונים בגולן. מאוחר יותר השלים עם ההתיישבות בגוש עציון ובחברון, ותמך בהתיישבות בבקעת הירדן. בשלהי ממשלתו של לוי אשכול, בין מלחמת ששת הימים לפטירתו, הוקמו קיבוץ כפר-עציון, ההתיישבות בחברון שהפכה לקרית ארבע, נח"ל גולן שיהיה לימים קיבוץ מרום גולן וקיבוץ גשור ברמת הגולן, היאחזויות הנח"ל נח"ל ים ונח"ל סיני בצפון חצי האי סיני, יישובי בקעת הירדן מחולה וארגמן, קיבוץ קלי"ה בצפון ים המלח והיישוב צופר בערבה. היסודות להתיישבות ביש"ע סיני והגולן הונחו בימי ממשלתו האחרונה של לוי אשכול.

כתיבה: חגי הוברמן

נפתח דווקא בדברי הביקורת על אשכול כפי שכתב אותם פרופ' זאב צחור ז"ל:

כוונתו של בן-גוריון בהליכה לנגב הייתה לפנות אל "החזקים" קרי, בני ההתיישבות העובדת, בני הארץ, חניכי תנועות הנוער וכדומה. מי שהיו אמורים לבחור בנגב מרצונם כאתגר מלהיב. פנייתו של אשכול אל ההתיישבות החדשה, שהייתה בעיקרה יישובי העלייה החדשה – מהאונייה והנמל אל ההתיישבות, הייתה בבחינת עקיפת רצונו של המנהיג הבכיר בן-גוריון[3]. אולי התיאור המובא בספר חוויותיו של תלמיד כדורי בימים ההם יסביר את העניין. אשכול התייצב בפני תלמידי הכתה הגבוהה בבית הספר החקלאי שבעמק (בבית הספר למדו אז שנתיים בלבד) כדי לגייסם כמדריכים למושבי העולים ב-1952. מהזיכרון הוא מתואר כבן 55, גבוה, מעיל שחור, מגבעת אפורה, משקפיים, שפם מרובע. יחד עימו נכנסו לחדר האוכל, מתוך הגשם בערב של דצמבר, גם עוזריו הצעירים ומנהל המוסד נתן פיאט. השיחה לא צלחה (בדומה לאירוע הגדול שכינס בן-גוריון בשיח מוניס ב-1954)  והתלמידים לא התגייסו לקול קורא שהופנה אליהם לשמש כמדריכים ביישובי העולים החדשים. "לא היה להם ראש" כפי שמתאר הכותב לעולים החדשים וצורכיהם. את החקלאות "ששמו עליהם הוא מתאר כפרימיטיבית". כאמצעי ייצור נתנו להם: 20 דונם קרקע, חצי סוס, פרה אחת ו200 תרנגולות. רק שחסר להם ידע מה לעשות בכל אלה. המדריך החקלאי במושב נועד להיות מי שילמדם כיצד לחרוש ומה לזרוע, איך להאכיל את הפרות ומתי לחלוב, איך לטפל בעופות ולאן לשלוח את הביצים. מעניין אם מאוחר יותר, כשיצאו בני המושבים למושבי העולים, הצטרפו אליהם גם בוגרי כדורי?[4].

שורשיו של אשכול

אשכול עלה ארצה בסוף העלייה השנייה בשנת 1914. נודע בצעירותו כ"אלוף הטורייה" ב -1918 התגייס לגדוד ה-40 לקלעי המלך שבצבא הבריטי. כחבר קבוצת דגניה ב' היה איש "חבר הקבוצות" ומפלגת "הפועל הצעיר" שתהיה עם מפלגת אחדות העבודה למפלגת פועלי ארץ-ישראל (מפא"י). ב-1930 והיה מראשי המרכז החקלאי. מפעלו ההתיישבותי הראשון היה "התיישבות האלף" בשנת המשבר הכלכלי ב 1927.
בין היתר ביקש ללמוד מניסיונם של היוונים ביישוב מגורשי הטרנספר הטורקי בשנות העשרים.

אשכול היה  ממייסדי חברת המים "מקורות" (1937) שחפרה בארות והניחה את קווי התשתית שהיו הבסיס לעצמאות המדינית. עמד בראש מפעל הנחת קווי ה "6 צול לנגב מניר-עם ב-1947. הוא היה אבי הקמת אחת עשרה הנקודות בנגב ושמחה בלאס רואה זאת "כזכותו הבלעדית"[5].

בימי מלחמת העצמאות גויס להיות עוזרו של בן-גוריון כאחראי לתיק הביטחון.

לאחר שפיטר בן גוריון את ישראל גלילי מתפקיד ראש המטה הארצי (רמ"א) מונה אשכול לסגנו.

בתמונה המפורסמת של אלופי המטה הכללי ב-1948 (ראה להלן) הוא יושב לצידו של בן-גוריון. בספטמבר 1948 הוא החליף את אליעזר קפלן שמונה לשר האוצר הראשון כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית.

יעדי ההתיישבות בעשור הראשון למדינה

ההתיישבות החקלאית נועדה לשמש ככלי ביסוס השליטה היהודית ברחבי מדינת ישראל במרחבים החדשים שנפתחו לאחר עזיבת הבריטים ונטישת המרחב הכפרי הערבי.
28 יישובים חדשים הוקמו עוד בימי הקרבות מאפריל ועד אוקטובר 1948. עוד תשעה כפרים הוקמו עד סוף הקרבות. הממשלה תכננה להקים עוד 120 יישובים לאורך הגבולות, והשאלה הגדולה שעמדה בפניהם הייתה: מתיישבים מאיין? היעד שקבע אשכול היה 1,000 כפרים חדשים בכל רחבי הארץ. כפרים שיסייעו להביא את ישראל לייצור מזון באספקה עצמית. כך הוקמו שרשרת יישובי משלט מפרוזדור ירושלים (תשעה במספר), ארבעים יישובים בגליל ועד עשרים ושניים בנגב[6].

 האוכלוסייה, שגדלה והוכפלה בתוך שלוש שנים – "העלייה הגדולה", מנתה עד סוף 1951 700,000 עולים. אלו, היו ברובם חסרי ההכשרה האידיאולוגית  והמעשית שנדרשה להקמת מושב העולים על חוקיו ונהליו. מול תוכניות שונות שהועלו בחר אשכול בהקמת מושבי עולים בהדרכתם של בני ההתיישבות הוותיקה. הפתרון של אשכול למחסור באמצעים היה לנצל את הבתים הנטושים בכפרים שהתרוקנו מתושביהם הערביים. רעיון שנבט במוחו בנסיעה בדרך בורמה וסיור בכפר הנטוש אל-בירה. אשכול נסחף: "הרי בארץ יש כמה עשרות כפרים נטושים. נקים פלוגות בניין, נמצא קבלנים שיעסיקו את העולים החדשים, ננקה את הבתים ונכשיר אותם למגורים של משפחות עולים"[7]. את תוכניתו הציג לראשי תנועות ההתיישבות ובישיבה משותפת של הנהלות הקרן הקיימת והסוכנות היהודית. בחורף 1948 לא דיברו עוד בישיבת ההנהלות על חזרת פליטים ערביים וניתן היה לתכנן את יישובם מחדש של הכפרים הערביים בפליטים יהודיים.

קליטת חלק מהעולים החדשים הייתה ליעד כלכלי-חברתי של היישוב הוותיק שביקש לקלוט את הבאים מאירופה ומארצות המזרח וצפון אפריקה בהתיישבות החקלאית. ברוח האתוס הציוני, האוכלוסייה החקלאית אמורה הייתה להיות לבסיס מוצק לחברה הישראלית כולה. כחברה יצרנית, קשורה  ומתפרנסת מעבודת האדמה. זה היה התפקיד המרכזי שנועד להתיישבות החקלאית בשינוי החברתי והתרבותי של העולה החדש מן הגולה. להשגת האמצעים לביצוע התוכנית שלח אשכול את רענן ויץ לארצות הברית שם פגש את שר האוצר אליעזר קפלן והכינו שם יחד תוכנית לחלוקת כספי המלווה שכלל 75 מיליון דולר.

הסבתם של עשרות אלפי עולים, שבאו מרקע עירוני וממושגים זרים לסוציאליזם הציוני והמודרנה הישראלית, הייתה כרוכה בקשיים חברתיים וכלכליים. אופטימית מדי הייתה הנחת המיישבים כי על פערים אלה ניתן יהיה לגבור באמצעות הדרכה והכשרה. ביטוי קשה לכך היה במספר הנוטשים את מושבי העולים. בתים ריקים היו ממאפייני המושבים החדשים אז, והיו אף מושבים שיושבו שוב ושוב. קיימים במפת הארץ גם אתרים שהיו יישובים וניטשו –  כמושב כרמון באזור ג'וליס שבמישור החוף הדרומי.

שתי בעיות עמדו בפניו של אשכול כקולט עלייה: למצוא קורת גג להמוני המגיעים מהגולה ולספק לאוכלוסייה מזון טרי שמגדליו הערבים נטשו את שדותיהם בעקבות מלחמת העצמאות. שתי ציפורים אותם ביקש אשכול לתפוש יחדיו. גם בית למתיישב במושב וגם מי שייצר את המזון החסר למדינה שנכנסה לתקופת הצנע.

"אני הייתי השמש שהדליק את החנוכייה להאיר את דרכם של הבאים הרבים ממזרח אירופה, מצפון אפריקה, ומכל קצות תבל. אתם יישבתם את הנגב… אתם העושים במלאכה – ואני רק הדלקתי הנרות." (מדבריו בפני אספת חברי תנועת המושבים לכבודו, בחבל תענך, עם התמנותו לראש הממשלה 1963).

מפעל ההתיישבות הדרמטי של חמש השנים הראשונות למדינה היה גדול יותר מחמישים שנות המעשה ההתיישבותי שקדמו להן. השטח המעובד גדל פי שלושה. בהשוואה למפעלי התיישבות בעולם בעת החדשה, מארגנטינה ועד יפן, היו ההישגים והקשיים גדולים יותר.

אשכול, בלשונו של מיכה טלמון, שהיה מנהל חבל הנגב במחלקה להתיישבות, נתן לאנשים בשטח להרגיש שהוא כתובת לכל צרה ובעיה.

בלשונו הפיוטית של אשכול הייתה המשימה: "לפנינו שממות ארץ מצד אחד, והמוני יהודים תלושים מעבודה ומקרקע מצד שני. היאך לקשר את שממת הקרקע עם שממת האדם?.".

התיישבות כפרית בנוסח אשכול

סיסמתו של לוי אשכול – ראש המחלקה להתיישבות מ-7.9.1948: "מן המחנות אל הכפר" ובלשונו: "חטוף ובנה, חטוף ויישב, חטוף והשרש!".

עצתו של המומחה החקלאי יצחק וולקני לשאלתו של אשכול : "מה דעתו כי 'חוטפים' להתיישבות יהודים שאינם יודעים כיצד לרתום את הפרדה בזנבה או באוזניה".

תשובת וולקני: "אל תדאג, חטוף ומלא את הריקנות, תמיד אפשר יהיה לתקן".

זו הייתה תגובת הנגד של אשכול לימי העלייה הרביעית (שנות ה-20 עליית גזרות גרבסקי מפולין): "לא נושיב עוד יהודים בערים בלבד כי יהיו למוכרי גזוז, אלא נגיש להם סדן לפעילות יוצרת ואפשרות להיאחז במציאות החדשה".

התפיסה הקיבוצית – רק חלוצים משלנו

זאב צור נאם במועצה החקלאית ב-10.12.1950: "העלייה הזורמת סטיכית (בלתי נשלטת, אינה מאורגנת) היא. ואולם רע מאד יהיה אם נקודת המוצא היום היא –'העולה אומר', 'העולה רוצה', 'יש לכבד את רצונו של העולה'. השאלה היא מה אנו, ההתיישבות הוותיקה, אומרים ובאיזה מידה לומד הוא המתיישב החדש לכוון את מחשבתו ורצונו לאפיקים שלנו!…האם גם בלחץ הזמן ובלהט העלייה אין להבחין בין קצב מוגבר לבין 'התיישבות מבוהלת'"? והפתרון: מעברות הכשרה, קודם להתיישבות על הקרקע, הן שהיו מאפשרות בירור החומר האנושי וארגונו…".

חוות שחריה בחבל לכיש

הניסיון המעשי של הקיבוץ-המאוחד להקמתה של חוות הכשרה חקלאית למשפחות המיועדות לקיבוצים בחוות שחריה במסגרת חבל לכיש, נכשלה כשלון חרוץ. הפער האידיאולוגי היה גדול מדי. למרות שהחווה נקראה בשמה של חוות הכשרה לחלוצים משנות השלושים בפולין, לא היו עולי שנות החמישים דומים, ויותר מכל קלטה החווה לא רווקים בודדים אלא משפחות שלמות.

את התשובה לשאלה – מדוע תלך העלייה החדשה ברובה להתיישבות המושבית, נתן אשכול במועצה החקלאית ברמלה עוד ב 1949: "מצאנו שביל ונתיב לאותם מאות ואלפי אנשים, אשר לפני שנה פקפקו רבים בכושרם, ובנכונות מאמצינו להובילם להתיישבות. התגברנו על הספקות והפקפוקים. הקו שלנו היה – פקפוקים חיוביים, הייתי אומר 'היסוסים פלוס'. ויש חברים הממשיכים עדיין ב'היסוסים מינוס'…אתמול שמענו שקובלים, כביכול, שאין אנו מובילים אותם לתנאי התיישבות אידיאליים, ובמקום זה מיישבים אותם בתרשיחה. כאשר טענה זו באה מפי אנשים השוללים כמעט את כל העניין, הרי זה משונה ומפחיד".
"צריכים למצוא את האנשים ואת האמצעים כדי לקשור את העם היהודי עם האדמה היהודית שישנה עכשיו למכביר. ולא רק מכפר-יהושע, נהלל וכפר-ויתקין, אני מאמין ושואף לכך שגם מעין-חרוד ומתל-יוסף ייחלצו חברים וחברות לתפקיד זה".

זאת אמר למגינת לבם של ראשי התנועה המושבית של מפלגתו מפא"י. 

 יצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ-המאוחד, הכריז ב- 1949: "העבודה השכירה בקיבוץ – פיגול

היא!". כתגובה לרצונו של בן-גוריון שהקיבוצים יעסיקו את העולים החדשים ויתנו להם פרנסה.

התגובה של בן-גוריון להתנגדות התנועות הקיבוציות האופוזיציוניות שאלה: האם הולמות סיסמאות העלייה השנייה תקופה זו? ובנאום בכנסת אמר – "אני בוש ונכלם"!

הזווית הפוליטית בעיני משקי מפ"ם הייתה: מושבי העולים של תנועת המושבים, הם בבחינת תוספת כוח למפא"י!

הרעיון של אשכול – תחליף למציאות הקשה במחנות העולים ובדרך ל-25% חקלאים. בפועל היו 325 אלף נפש בהתיישבות החדשה  ולא 520 אלף כמתוכנן.

– המשמעות הכלכלית: העדפת המגזר החקלאי בהשקעות המדינה – 30% מסך ההשקעות במשק בחקלאות ובמפעלי מים.

– על פי הניסיון של עשור "תקופת הסער" בשנות הארבעים. אלא שאז היו אלו גרעיני ההכשרה של הקיבוצים שהמתינו לבוא יומם לעלות על הקרקע. כאן נלקחו העולים ממחנה שער העלייה או מן האונייה אל יישוב היעד.

– ברמה הלאומית – הצורך בתוספת מזון במקום הכפרים הערביים כמייצרי המזון לכלל האוכלוסייה.

– השקעות בפיתוח חקלאי בעזרת סעיף 4 האמריקאי = מלווה 100 מיליון $ מהבנק ליבוא ויצוא, מהם 60  מיליון $ להתיישבות החדשה

– חזונו של לוי אשכול קרא: "גילת – כפר-ויתקין של הנגב"

אשכול בביקור במושב תפרח

בניית מושב תפרח החלה בספטמבר 1949. מתיישבי תפרח היו יוצאי הונגריה וטרנסילבניה שעברו את מוראות השואה…מאחר והאנשים דיברו אידיש, קלחה השיחה למישרין. אז שאל אחד המתיישבים: "למה בונים את הבלוקונים (24 מ"ר) ללא טיח בחוץ?" (לבלוקונים קרא אשכול 'בית-ראשית' או 'ראשית-בית') .
ענה אשכול: "זה נגב, אין פה גשם, אין צורך בטיח".
ומקשה השואל: "אז למה הטרקטור חורש בשטח (בהכנה לזריעת) תבואות חורף?"

ואז אמר אשכול באידיש "דאז איז גוד אנד אונדרע זאך" ("זה בכלל דבר אחר") והחיוך כיסה על המבוכה[8].

הסיור לשטח הבצל במושב חלץ

בימי שישי ירד אשכול מירושלים לסיור בהתיישבות. לפקח, לעודד, להמריץ ולפעמים לנזוף. הוא סייר בחלץ בראשית שנות החמישים, שם התיישבו עולי תימן. תוך כדי סיור בחלקות המתיישבים שם אשכול לב ששטח הבצל היה משובש בעשבים. פנה לעמירם שפרינצק, מרכז האזור בחבל הנגב של המחלקה להתיישבות, ושאל: "למה הבצל לא מעושב?"

ענה עמירם: "מה אתה רוצה שאני אעשב את הבצל?"

ענה לו אשכול: "לא מעניין אותי מי יעשב את הבצל. אני רוצה ששטחי הבצל יהיו נקיים מעשבים".

אשכול חזר וביקר בחלץ פעמים נוספות לבדוק האם עושב הבצל. "ואנחנו המדריכים

התרוצצנו ביישובים לדאוג שהשדות יהיו נקיים מכל עשב, מחשש שיגיע אשכול ויתפוש אותנו בקלקלתנו". הייתה זו אחת מגדולותיו של אשכול.(מיכה טלמון 1998).

מעבודת המ.א. של עזרא פימנטל. [9]

התפיסה של ותיקי תנועת המושבים – חלקה צמודה לבית המגורים בגודל 20-25 דונם. משהתנגדה המחלקה להתיישבות לדרישתם הטיח שמואל דיין בפני אשכול:

 " אנו המתיישבים ואתם המיישבים. אם לא תיישבו אותנו כמו שאנו רוצים אז נמצא מיישבים אחרים".

התוצאה על פי "אסכולת רחובות": "מושב המגבת" – כפר רחוב אין-סופי . ביטוי לכפיית מודל "המושב הקלאסי" על המתיישבים החדשים.

המושבים התפרסו על קוטר של שני קילומטרים. טווח ארוך ורחוק לשירותים המרכזיים (צרכנייה, מרפאה, גן ילדים) בעידן של טרום הרכב הפרטי.

סיפר אהרון אוזן: "בשנות השישים, כשאשכול היה ראש ממשלה, הוא ביקר בביתי בגילת, ובנוכחות חברים רבים אמר: " כשהתחלתי במפעל התיישבות העולים הבטיחו לי המתנגדים

שאם אכשל, יתלו אותי על עץ גבוה, והנה אתה רואה, המפעל הצליח, ואני בריא ורענן".

( מיכה טלמון, יש מאין. 1998).

ב 1950 הוביל אשכול סיור בן שלושה ימים לנגב הדרומי עד אילת. בין המשתתפים היו פנחס ספיר, מהנדסי המים, האדריכל הראשי ונציגי חבל הנגב. יישובים ראשונים הוקמו במקומות בהם נמצאו מים (יטבתה, עין יהב וחצבה). פיתוח הערבה נדחה עד למציאת מים נוספים[10].

צעד של ממש היה הקמת אזורי הניהול של המחלקה להתיישבות שכונו חבלים. ראשון שבהם היה חבל הנגב ובראשו הועמד מתתיהו כהנוביץ. אשכול הסכים אפילו להעלאת משכורותיהם של עובדי החבל שהעבירו ביתם לעיר העולים באר שבע. הם קיבלו " תוספת נגב" והמשרד שלהם היה "לפנינה" שהוכנה ע"י החבל לשירות עובדיו ופעילי המשקים.

אשכול, בתפקידיו השונים כשר חקלאות (לאחר הבחירות לכנסת השנייה יולי 1951) וכשר אוצר (מינואר 1952), הפנה תקציבים למושבים וסייע בפיתוחם. הוא רקם קשרים אישיים עם מנהיגי העולים והיה, בזכות הלבביות והחום האישי, לידיד שהתארח בביתם כשהוא משדר אכפתיות, דאגה ומסירות. לא פלא שהתיישבות העולים כונתה "ההתיישבות של אשכול'.

אשכול בהיאחזות הנח"ל עין יהב בערבה התיכונה

שנות השישים היו שנות דלדול בצמיחת יישובים חדשים. דווקא אז צמחה מלמטה התביעה ליישוב הערבה התיכונה (שי בן-אליהו וחגי פורת) שמצאה אוזן קשבת אצל בן-גוריון, על אף התנגדותו של רענן ויץ שהחליף את אשכול בראש המחלקה להתיישבות. מושב תאום לעין-יהב הוקם בחצבה. בטקס איזרוח מושב חצבה (טקס המעבר מהיאחזות נח"ל צבאית ליישוב אזרחי) נכח גם ראש הממשלה אשכול (21.11.1967) יחד עם הרמטכ"ל יצחק רבין, אלוף הפיקוד שייקה גביש ומפקד הנח"ל צבי שמאלי. בדברי ברכתו אמר אשכול:" המראה הנהדר של הסביבה ושל המעמד החגיגי וקריאתנו מחג זה יגיעו לתפוצות ישראל בארצות הרווחה, שיבואו אלינו באלפים וברבבות, כדי שנהיה לגוי גדול בארץ הזאת ויחד נחייה את השממה ונפתח את מורשתנו ההיסטורית והרוחנית"[11].

שבוע אחר כך (28.11.1963) נערך טקס עליה על הקרקע בהיאחזות מי-עמי שבנחל עירון בהשתתפות ראש הממשלה אשכול ושר החקלאות משה דיין. אשכול אמר בברכתו:" אצה לנו הדרך, עלינו להכניס יותר ויותר עולים לארץ, לכן לא הכול נעשה לפי החזון…לאט לאט, מהדור הצעיר, מהעולים החדשים , מהם ובתוכם נקים יסודות איתנים, נבצע מהפכה חברתית". את המסדר של חיילי ההיאחזות קיבלו הרמטכ"ל צבי צור, מפקד הנח"ל שמואל אייל וראש אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון אלחנן ישי[12].

תוכנית בלאס ל 11 נקודות בנגב ב-1954

בן- גוריון בחודשי ישיבתו בשדה-בוקר אסף אליו את מומחי פיתוח הנגב לדיון על מה עוד צריך לעשות ליישוב הנגב. היו שם יוסף ויץ, שר הפיתוח דוב יוסף, שמחה בלאס מהנדס המים וחברי היישובים השכנים רביבים ומשאבי שדה. בלאס פרס בפניהם תוכנית המבוססת על הזרמת מי הצפון לנגב הדרומי שכללה 11 נקודות התיישבות חדשות לאורך ציר 40 בדרך לאילת. התוכנית נתקלה בהתנגדותו הנמרצת של שר האוצר לוי אשכול שדאג לאוצר  המדינה ולא ראה ערך כלכלי אמיתי בהתיישבות חדשה על מים יקרים מרחוק. ובן גוריון שלא כפה את דעתו על אשכול הגיב, כפי שהעיד שמחה בלאס: "כנראה צריך למצוא שר חקלאות ושר ואוצר מיוחדים לפיתוח ממלכת אדום"[13].

היאחזות הנח"ל בארותיים

בן-גוריון ואשכול התעמתו סביב קיומה של היאחזות בארותיים כבר ב 1957. הרמטכ"ל  משה דיין ואשכול נועדו ביניהם והחליטו להעביר ההחלטה על קיום ההיאחזות
לבן-גוריון. דיין ראה את התכלית בהקמת עיר הבה"דים באזור שבטה. לשאלת אשכול: "מה יהיה בציר ניצנה"? השיב בן-גוריון: "שלח להם מים ויעבדו את אדמתם".
ואשכול לא ויתר והשיב:" מוטב לשלוח צ'ק מאשר מים עם סובסידיות.
ובן-גוריון הכריע:" בינתיים אשכול לא יכווץ שום דבר ולא יצמצם ההתיישבות בניצנה ולא יוריד ממקומה את בארותיים"[14].

אשכול חזר לבארותיים ולפתחת ניצנה עם יוסף ויץ ויהודה קידר ב-1958. קידר הסביר לאשכול את משמעות חקר החקלאות הקדומה שהתבססה על מי נגר. צבי וייניגר ייצג בסיור את חבל הנגב של הסוכנות היהודית. צבי אמר לאשכול : ש"רק רמת חיים של חמור במסיק זיתים תיתכן שם" אשכול הגיב: "יונגרמן אתה משתולל" ואילו צבי התעקש וענה: "אני אולי משתולל אבל משתדל לא לחלום חלומות מלפני 1,500 שנה".[15]

אשכול וחבל הבשור

מול חזון הנגב של בן-גוריון ביקש אשכול להניף דגל משלו. מכאן המאמר שכתב הנקרא: "הבשור – אתגר לדור" (ספטמבר 1960).

חבל הבשור היה אחת התוכניות שהוכנו במחלקה להתיישבות בשנות השישים.

הרעיון היה להציב מטרה חלוצית בפני הדור הצעיר כאתגר חדש יוצר ומלהיב. בכך ישוב להקים חברה חדשה וסוציאליסטית כבימי טרום המדינה, בניגוד למשטר הבירוקרטי, שקם עם המדינה והחליף ללא הצלחה את רוח ההתנדבות שקדמה לה.

אשכול הרחיק לחזות, "לשם גאוות נפש קולקטיבית זו, בראש ובראשונה, הוצעה הקמת חבל הבשור".
"יוקמו בו עשרות כפרים, קבוצות וקיבוצים ומושבים, מרכזים כפריים ועיר שתהיה מרכז לכפרים שסביבה ותהיה גם חלק אורגאני מהנוף החקלאי שמסביבה".
בין התוכניות לחבל החדש תיאר אשכול: "היישובים יתאגדו לקהילות-קהילות, שבטבורם המרכזים  הכפריים…"

ההישגים במספרים – אשכול בוועידה החקלאית ב 1960

• על  256 יישובים ב-1948 נוספו 482 יישובים חדשים.
• מספר העוסקים בחקלאות עלה מ-30 אלף ל-80 אלף ובסקטור החקלאי חיו 400 אלף נפש.
• תפוקת המים גדלה מ-300 מיליון למיליארד ורבע ממ"ק. בתוך זה הושלם מפעל ירקון-נגב. אחריו בא מפעל המוביל הארצי ועוד הגיעו קווי השפ"דן וההתפלה.
• ניטעו 30 מיליון עצים ב-200 אלף דונם יערות.
• באזורי ההר הוכשרו 170 אלף דונם אדמות טרשים לעיבוד חקלאי.
• הוקמו גושי התיישבות חדשים בעדולם, תענך, בערבה.

ובלשונו הפואטית של אשכול: "מפעלי פיתוח חקלאיים אלה, ורבים אחרים אשר לא מניתי כאן, גירשו את השממה ואת היתמות, שינו את פניה האפורים-צהובים של אימא אדמתנו והחזירו לה מקצת מן הצבע הירוק והרענן".

חבל הבשור היה לחבל אשכול

חבל מעון נקרא על שמו של אשכול בידי ועדת השמות, כהערכה למפעלו כמיישב לאחר מותו. הוא אכן היה "הבונה" של ההתיישבות – מפעל חייו שליווה אותו בכל. חבל שכלל עד 1982 גם את יישובי פתחת רפיח. על שטח של 750 אלף דונם הוקמו 30 יישובים.
ציפייתו האישית: שהצלחתו של חבל הבשור תשפיע על אופייה של החברה בישראל ושעשויה לתרום לפתרון בעיות, שהאנושות כולה מתלבטת בהן בדורנו.

חבל אשכול

חבל מושבי וקיבוצי עוטף עזה.

היישובים שניטשו או החליפו אוכלוסייה: מבטחים, צאלים, צור-מעון, נווה-יאיר,
כרם-אבשלום, היאחזות דקל, יישובי פתחת רפיח.
מפוני קטיף הקימו את מרכז אשכול על שמו.

 הוא אכן היה "הבונה" של ההתיישבות – מפעל חייו שליווה אותו בכל.

אריה פינקוס, יו"ר הנהלת הסוכנות, ציטט את אשכול בהיפרדו מההנהלה הציונית משהיה לראש ממשלה: "אולי לא תאמינו, אני מאמין עמוק, עמוק כי נחפור באדמה נמצא שביל המוביל לשמים".

"לא רק הטורייה שבידו הבריקה כמו כסף. היה זה לבו הרחב. אשר הבריק כמו כסף, ואלה אשר הייתה להם הזכות לעבוד במחיצתו ולהקשיב לשיחותיו הוקסמו מברק זה, כי אמן השיחה היה אשכול. לעתים היה זה שיח לוחמים, לפעמים שיח חולמים, לזמנים שיח אבות והרבה פעמים שיח בנים ותמיד שיח בנאים כי מכל אמות המידה שהיו נקוטות בידו, עיקרית שבהם הייתה אמת הבניין".

כתיבה: ד"ר זאב זיוון

מקורות:

• אליאב, א.- קפיצת הדרך. עם עובד, תל-אביב.1970.
• אשכול, ל.- ברית אדמה. תרבות וחינוך, תל-אביב. 1969.
• אשכול, ל.- במעלה הדרך. עיינות, תל-אביב. תשכ:ו.
• אשכול, א. – בדרכי. עין המפרץ. 2013.
• בלאס, ש.- מי מריבה ומעש. מסדה, רמת גן.
•  גולדשטין, י.- אשכול- ביוגרפיה. כתר, ירושלים, 2003.
• גולן, א.- ההתיישבות בעשור הראשון. עידן 20. יד בן-צבי, ירושלים. תשנ"ח.
• דיין, ש.- דמויות בשדות. מסדה, רמת-גן. 1964.
• הכהן, ד.- הגרעין והריחיים. עם-עובד, תל-אביב. 1998.
• וולף, כ.-  צבי פלדמן, איש הנגב. עומר. 2010
• ויץ, ר.- המחרשה הגדולה ומפת התכנון- מבט על תולדות ההתיישבות במדינת ישראל. מוסד ביאליק, ירושלים. 2003.
• זיוון, ז.- מניצנה עד אילת. סיפורו של הנגב הדרומי 1957-1949. המכון למורשת בן גוריון. 2012.
• זיוון, ז.- מרמת נגב עד אילת, עשור שני למדינת ישראל בנגב הדרומי 1967-1957. (בהכנה).
• טלמון, מ.- יש מאין-פרקי זיכרונות. באר שבע. 1998.
• עד, מ.- השר הראשון, כך צמחו מושבי הנגב. גלגל, באר שבע. תשל"ז.
• פימנטל, ע.- יעקב מטריקין ותכנון יישובי הנגב. קתדרה 103, יד בן צבי, ירושלים. תשס"ב. 164-151
• פלמון, א.- שנים של חיטה. כדורי/ ישראל 1952-1950. מירב, 2000.
• צחור, ז. – היינו התקומה. הקיבוץ המאוחד. 2015.
• קורן, י.- קיבוץ הגלויות בהתנחלותו. עם עובד, תל-אביב.1964.

רוזנמן, א.- השמשים רופין ואשכול. מוסד ביאליק ,ירושלים.

[1] . רחובות, 1962.

[2] . ויץ, ר.- המחרשה הגדולה ומפת התכנון. מבט על תולדות ההתיישבות במדינת ישראל. מוסד ביאליק, ירושלים. 2003. עמ' 11.

[3] . צחור, ז- היינו התקומה. הקיבוץ המאוחד, 2015. עמ' 168-167.

[4] . פלמון, א.- שנים של חיטה. כדורי/ישראל 1952-1950. מירב, 2000. עמ' 147-146.

[5] . בלאס, ש.- מי מריבה ומעש. מסדה, רמת גן. 1973. עמ' 25.

[6]. ויץ, ר. – המחרשה הגדולה ומפת התכנון. מוסד ביאליק, ירושלים. 2003. עמ' 34.

[7] .ויץ, ר. – המחרשה הגדולה ומפת התכנון. מוסד ביאליק, ירושלים. 2003. עמ' 37.

[8]. טלמון, מ. יש מאין-פרקי זיכרונות. . באר שבע, 1998.

[9] . פימנטל, ע.- יעקב מטריקין ותכנון היישובים בנגב. קתדרה 103, יד בן צבי ירושלים. תשס"ב. עמ' 164-151.

[10] . ויץ, ר. -המחרשה הגדולה ומפת התכנון. מוסד ביאליק, ירושלים. 2003. עמ' 54.

[11] . דואר, י.- לנו המגל הוא חרב. יד טבנקין. 1992. עמ' 110.

[12] . דואר, י.- לנו המגל הוא חרב. יד טבנקין. 1992. עמ' 143.

[13] . זיוון, ז. -מניצנה עד אילת-סיפורו של הנגב הדרומי 1957-1949. המכון למורשת בן-גוריון. 2012. עמ' 198-197.

[14] . דיין, מ., אבני דרך-אוטוביוגרפיה. 1976. עמ' 350.

[15] . זיוון, ז.- מרמת נגב עד אילת-עשור שני למדינת ישראל בנגב הדרומי (בהכנה).