שנות בניין הכוח (1963-1967)

כדי להבין את הצלחתו של צה"ל בששת הימים, יש לחזור אחורה לשנים שקדמו למלחמה. אשכול, שירש את הנהגת המדינה מדוד בן-גוריון, החזיק במקביל הן בתפקיד ראש הממשלה והן בתפקיד שר הביטחון. תחת הנהגתו, צה"ל עבר תהליך התעצמות חסר תקדים.

אשכול זיהה את הצורך בגיוון מקורות הנשק של ישראל. עד תקופתו, צרפת הייתה ספקית הנשק העיקרית. אשכול הוביל מהלך אסטרטגי דרמטי להתקרבות לארצות הברית, והצליח לחתום על עסקאות נשק היסטוריות שכללו את רכישת מטוסי ה"סקייהוק" וטנקי ה"פטון". למרות המשבר הכלכלי החריף שחוותה ישראל באותן שנים (תקופת ה"מיתון"), אשכול הקפיד לא לקצץ בתקציב ההצטיידות של צה"ל. הוא הבין שצבא חזק הוא תעודת הביטוח של המדינה, והכין את המכונה הצבאית שפעלה בשלמות ב-1967.

פרוץ המשבר ותקופת ההמתנה

באמצע מאי 1967, נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר החל להזרים כוחות לחצי האי סיני, בניגוד להסכמים שנחתמו לאחר מבצע קדש. בהמשך, הוא דרש את פינוי כוח המשקיפים של האו"ם, ולבסוף – הצעד הדרמטי מכל – סגר את מיצרי טיראן לשיט ישראלי, מהלך שהיווה "קאזוס בלי" (עילה למלחמה) מובהק.

בישראל פרצה חרדה קיומית. העורף החל לחפור שוחות ולהכין בתי קברות מאולתרים. צה"ל, בפיקודו של הרמטכ"ל יצחק רבין, לחץ לצאת למתקפת מנע מיידית. אולם, אשכול הבין שמלחמה אינה רק עניין צבאי, אלא גם מדיני. הוא זכר היטב את לקח מלחמת סיני (1956), אז נאלצה ישראל לסגת מכל השטחים שכבשה בשל לחץ אמריקני וסובייטי, מכיוון שיצאה למלחמה ללא גיבוי של מעצמת-על.

אשכול כפה על צה"ל את "תקופת ההמתנה". הוא שלח את שר החוץ, אבא אבן, למסע דילוגים בפריז, לונדון ווושינגטון. הנשיא הצרפתי דה גול הזהיר את ישראל שלא לתקוף ראשונה, ונשיא ארה"ב, לינדון ג'ונסון, ביקש זמן כדי לארגן "שייטת בינלאומית" שתפרוץ את המצור הימי. אשכול ידע שהסיכוי לשייטת כזו קלוש, אך המטרה האמיתית הייתה להראות לעולם שישראל מיצתה כל אופציה דיפלומטית לפני ששלפה את חרבה.

רגעי המשבר האישיים והלאומיים: הרמטכ"ל ונאום הגמגום

הלחץ באותם ימים היה בלתי נתפס. ב-23 במאי, הרמטכ"ל יצחק רבין, שקרס תחת העומס הפיזי והנפשי והמתח מול דרג מדיני משהה, עבר משבר שזכה לכינוי "הרעלת ניקוטין" ונעדר מתפקידו ליומיים. אשכול נכנס בסוד העניינים, גיבה את רבין, שמר על סודיות המשבר ומנע זעזוע בצמרת הצבא.

עם זאת, מבחינה ציבורית, אשכול חטף מכה אנושה. ב-28 במאי הוא נשא נאום ברדיו שנועד להרגיע את הציבור. דקות לפני השידור, הכניס השר ישראל גלילי תיקונים בכתב ידו לדף הנאום של אשכול. כשהגיע לתיקונים, אשכול, שהיה עייף וסבל מראייה לקויה, לא הצליח לקרוא את הכתב, היסס, ניסה לתקן את עצמו ונשמע מגמגם. "נאום הגמגום" הפך לנקודת שבר תדמיתית; הציבור והתקשורת תפסו אותו כמנהיג חלש ומבולבל, אף שבאותו זמן בדיוק ניהל את המערכה המדינית בקור רוח.

מרד האלופים וההקרבה הפוליטית

המתיחות הגיעה לשיא בישיבה שנערכה ב"בור" בקריה בין הממשלה לפורום מטכ"ל. אלופי צה"ל, ובראשם עזר ויצמן ואריאל שרון, הטיחו באשכול דברים קשים ובוטים, ואף רמזו כי ההססנות של הממשלה מסכנת את קיום המדינה. הישיבה הזו קיבלה לימים את השם "מרד האלופים". אשכול עמד מולם בנחישות, ספג את העלבונות, וסירב להיגרר להרפתקה צבאית לפני שיושלם המהלך הדיפלומטי האמריקני. "אני לא רוצה להישאר עם הניצחון ועם ועדה של האו"ם שתכריח אותי לסגת," הסביר.

חרף עמידתו האיתנה, הלחץ הציבורי מבית, יחד עם קמפיין פוליטי של אנשי בן-גוריון, אילצו את אשכול לעשות מעשה של הקרבה אישית נדירה. ב-1 ביוני הוא הסכים לוותר על תיק הביטחון ולהעבירו ליריבו הפוליטי, משה דיין. במקביל, הוא הקים את ממשלת האחדות (ממשלת הליכוד הלאומי) הראשונה בתולדות המדינה, כשצירף את מנחם בגין מסיעת גח"ל לממשלה. ויתור זה על כוח פוליטי טהור לטובת מורל העם הוא רגע שממחיש את סדר העדיפויות הלאומי של אשכול.

ניהול המלחמה והניצחון

לאחר שארצות הברית הודיעה בעקיפין כי לא תמנע פעולה ישראלית (אור "צהוב-ירוק"), ממשלת ישראל בראשות אשכול קיבלה ב-4 ביוני את ההחלטה ל### לוי אשכול: המנהיגות השקולה והאדריכל השקט של הניצחון במלחמת ששת הימים

לוי אשכול, ראש ממשלתה השלישי של מדינת ישראל, נתפס לעיתים קרובות בזיכרון הקולקטיבי כמנהיג אפור, איש של פשרות עסקניות, כלכלה והתיישבות. ואולם, בחינה היסטורית מעמיקה של תפקודו לפני ובמהלך מלחמת ששת הימים ביוני 1967 חושפת תמונה שונה לחלוטין. אשכול ניהל את אחד המשברים הקיומיים החמורים ביותר של מדינת ישראל בקור רוח, בתבונה אסטרטגית, ותוך נכונות לשלם מחיר פוליטי ותדמיתי כבד למען הבטחת קיומה של המדינה.

הרקע: מנהיג אזרחי בעין הסערה

אשכול ירש את תפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון מדוד בן-גוריון ב-1963. בניגוד לקודמו, אשכול לא היה איש צבא מובהק אלא איש של עשייה אזרחית. למרות זאת, בשנים שקדמו למלחמה, הוא הוביל מהפכה בבניין הכוח של צה"ל. תחת הנהגתו, בוצעה "הפנייה לאמריקאים" – מעבר רכש הנשק מצרפת לארצות הברית. אשכול אישר רכש מאסיבי של טנקים מודרניים ומטוסי קרב מתקדמים (דוגמת ה"סקייהוק"), אשר היוו את התשתית הטקטית לניצחון המזהיר של צה"ל ב-1967.

ההידרדרות למלחמה והמאמץ המדיני של "תקופת ההמתנה"

בחודש מאי 1967, בעקבות מידע כוזב שהעבירה ברית המועצות לסוריה ולמצרים, החל נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר להזרים כוחות לחצי האי סיני. הצעדים הבאים היו דרמטיים: גירוש כוחות האו"ם מסיני וסגירת מיצרי טיראן לשיט ישראלי – צעד שהיווה "קאזוס בלי" (עילה למלחמה).

בעוד צה"ל והציבור דרשו פעולה צבאית מיידית ומוחצת, אשכול הבין שפעולה חד-צדדית ללא גיבוי בינלאומי עלולה להוביל לאסון מדיני, ולעצירת צה"ל על ידי המעצמות בטרם ישלים את משימתו (כפי שקרה במבצע קדש ב-1956). הוא כפה על הצבא והמדינה את "תקופת ההמתנה". במהלך שבועיים מורטי עצבים, שלח אשכול את שר החוץ אבא אבן למסע דילוגים בפריז, בלונדון ובוושינגטון. מטרתו הייתה "לקנות זמן", להוכיח לעולם שישראל עשתה הכול כדי למנוע מלחמה, ולהשיג הבנה אמריקנית (מאת הנשיא לינדון ג'ונסון) שאם ישראל תותקף או תיאלץ לתקוף – ארה"ב תעמוד לצידה.

נאום הגמגום וחרדת הציבור

תקופת ההמתנה לוותה בחרדה קיומית עמוקה בעורף הישראלי. פארקים הוסבו לבתי קברות זמניים, והאזרחים חשו שהשואה עומדת לחזור על עצמה. בניסיון להרגיע את הציבור, ניגש אשכול ב-28 במאי לשאת נאום ברדיו ("קול ישראל"). אולם, רגעים לפני השידור, שרי הממשלה הכניסו תיקונים בכתב יד לדף הנאום. כשהגיע למשפט שעסק בהסגת כוחות, התקשה אשכול – שהיה מותש מחוסר שינה וממתח עצום – לפענח את הכתב, היסס וגמגם מול המיקרופון הפתוח. האירוע נצרב בתודעה הלאומית כ"נאום הגמגום" ויצר דימוי שגוי של מנהיג חלש ואובד עצות, בעוד שבפועל, מאחורי הדלתיים הסגורות, ניהל אשכול את המערכה בנחישות.

"מרד האלופים" וקור הרוח המנהיגותי

ההמתנה שחקקה את עצביה של צמרת צה"ל. בסוף מאי התקיימה ישיבה טעונה בין שרי הממשלה לפורום מטכ"ל. אלופים בולטים, בהם אריק שרון ומתי פלד, הטיחו באשכול מילים קשות ודרשו לתקוף מיד, בטענה שכל יום שעובר עולה בחיי חיילים. הישיבה זכתה לכינוי "מרד האלופים". אשכול ספג את הביקורת, לא איבד את עשתונותיו ולא נכנע ללחץ הלובשי המדים. הוא עמד על דעתו שחובה להשלים את המהלך הדיפלומטי מול ארצות הברית תחילה.

יתרה מכך, כאשר הרמטכ"ל יצחק רבין חווה משבר אישי של תשישות וקרס תחת הלחץ ערב המלחמה (מה שכונה "הרעלת ניקוטין"), אשכול גילה אמפתיה, תמך בו, שמר על הסוד ולא ניצל את ההזדמנות להחליפו, מה שאפשר לרבין לחזור לתפקוד מלא כעבור יממה.

ממשלת הליכוד הלאומי והוויתור הפוליטי

למרות עמידתו האיתנה, אשכול היה קשוב לרחשי הלב של הציבור. הלחץ התקשורתי והפוליטי (אפילו מתוך מפלגתו שלו, מפא"י) להכניס את משה דיין למשרד הביטחון היה עצום. בראשית יוני, בצעד המעיד על גדלות רוח ואחריות לאומית, החליט אשכול לוותר על תיק הביטחון ולהעבירו לדיין. במקביל, הוא צירף את סיעת גח"ל בראשות מנחם בגין (שהיה עד אז מוקצה פוליטית על ידי מפא"י) לממשלה, והקים את ממשלת האחדות הלאומית הראשונה בתולדות המדינה. צעד זה העניק לציבור את זריקת העידוד המורלית שהיה כה זקוק לה, והכין את העורף למלחמה.

החלטות אסטרטגיות במלחמה

ב-5 ביוני, משהבשילו התנאים המדיניים והאמריקאים נתנו את ה"אור הירוק" השקט, אישרה ממשלת אשכול את המכה המקדימה – "מבצע מוקד", שהשמיד את חילות האוויר של מדינות ערב והכריע למעשה את המלחמה בשעותיה הראשונות.

במהלך המלחמה עצמה, אשכול המשיך לנווט את הספינה בהחלטות אסטרטגיות כבדות משקל: הוא דחף לשחרור העיר העתיקה בירושלים למרות החשש מהסתבכות מול ירדן והעולם הנוצרי, והוא זה שקיבל את ההחלטה הסופית לתקוף בחזית הסורית ולכבוש את רמת הגולן בימים האחרונים של המלחמה, חרף התנגדותו ההתחלתית של שר הביטחון דיין.

מורשת של אמת אובייקטיבית

עם סיום מלחמת ששת הימים, נשטפה ישראל בגל של אופוריה. תהילת הניצחון ותמונות הניצחון נדבקו למשה דיין, ליצחק רבין ולאלופי צה"ל. לוי אשכול, "קבלן הביצוע" האמיתי של הניצחון, נדחק הצידה בנרטיב הפופולרי.

אולם כיום, במרחק עשרות שנים של מחקר היסטורי מבוסס עובדות, התמונה ברורה: הניצחון ב-1967 לא היה קורה ללא צבא הלוחמים שאשכול בנה, הגיבוי האמריקני שאשכול השיג בדם יזע ודמעות בתקופת ההמתנה, והאחריות הלאומית שהפגין כשהוותר על כבודו האישי למען אחדות העם. לוי אשכול הוכיח שמנהיגות לאומית במיטבה מתבטאת בשליטה ברוחות הסערה, בעמידה מול פופוליזם, ובקבלת ההחלטות הנכונות – גם כשהן הקשות ביותר.

תקופת שלטונו של אשכול הייתה רצופה במשברים פנימיים וחיצוניים שהעמידו אותו בפני סדרה של דילמות מוסריות, פוליטיות וקיומיות חסרות תקדים. מאמר זה ינתח את הדילמות המרכזיות שליוו את מנהיגותו של לוי אשכול, ואת האופן שבו ההכרעות שקיבל – לעיתים תוך תשלום מחיר אישי ופוליטי כבד – עיצבו את עתידה של מדינת ישראל.

1. העימות מול בן-גוריון (פרשת לבון): קדושת האמת לעומת יציבות המדינה

הדילמה הכואבת הראשונה שליוותה את אשכול לא הייתה ביטחונית, אלא פוליטית ואישית בעלת משמעויות לאומיות עמוקות. כאשר דוד בן-גוריון התפטר מראשות הממשלה ב-1963 והעביר את השרביט לאשכול, המדינה והמערכת הפוליטית היו משותקות בגלל מה שנודע כ"עסק הביש" או "פרשת לבון" (הפעלה כושלת של רשת ריגול ישראלית במצרים ב-1954). בן-גוריון התעקש כי יש לחקור את הפרשה עד תום באמצעות ועדת חקירה משפטית, בנימוק ש"קדושת האמת" והצדק חיוניים לקיומה המוסרי של המדינה.

הדילמה של אשכול הייתה קורעת לב. מצד אחד, עמד מורו, רבו והאב הרוחני שלו, דוד בן-גוריון, אשר ציפה מאשכול לנאמנות מוחלטת וליישור קו עם דרישתו לפתוח את הפצעים מחדש. מצד שני, עמדה המדינה. אשכול זיהה שהעיסוק האובססיבי בפרשה משתק את עבודת הממשלה, מפלג את מפלגת השלטון (מפא"י), פוגע במורל הציבורי ומונע מהמדינה להתמודד עם אתגרי ההווה והעתיד (כמו מצוקת המים, העלייה והביטחון).

ההכרעה: "חקר האמת" מול "חיי האומה". אשכול הכריע לטובת יציבות המדינה. הוא סירב להיכנע לתכתיביו של בן-גוריון, סירב להקים ועדות חקירה נוספות, וטבע את המדיניות שקבעה שיש להניח לעבר ולהתמקד בעתיד. הכרעה זו עלתה לאשכול בקרע אישי ופוליטי נורא עם בן-גוריון, שהקים את מפלגת רפ"י ויצא נגדו למלחמת חורמה בבחירות 1965. אשכול בחר לשלם את המחיר הרגשי של בגידה כביכול במורהו, למען שפיותה התפקודית של המדינה.

2. מיתון 1966: הבראה כלכלית לעומת התאבדות פוליטית

בשנת 1966, הכלכלה הישראלית עמדה בפני משבר מבני עמוק. לאחר עשור של פיתוח מואץ שכונה "הנס הכלכלי", שמומן ברובו על ידי כספי שילומים מגרמניה ומענקים מחו"ל, החלו מקורות ההון החיצוניים להתייבש. המשק הישראלי סבל מאינפלציה דוהרת, צריכה מוגזמת, תלות מסוכנת בייבוא, ותעשייה מקומית שלא הייתה מסוגלת להתחרות בשוקי העולם בגלל עלויות שכר גבוהות.

הדילמה של אשכול (יחד עם שר האוצר פנחס ספיר) הייתה אחת הקלאסיות המוכרות בספרות מדע המדינה והכלכלה: האם להמשיך לתחזק אשליית שפע מתוך שיקולים פוליטיים קצרי טווח, או לנקוט בצעדי הבראה כואבים שעלותם הפוליטית מיידית? אשכול הבין שכדי להבריא את המשק יש "לקרר" אותו – כלומר, לקצץ בתקציבי הממשלה, להקפיא שכר, להפסיק סבסודים ולייצר אבטלה יזומה, שתאלץ עובדים לעבור לענפי ייצוא יצרניים.

ההכרעה: אשכול בחר בדרך הקשה של "המיתון". התוצאות הציבוריות היו קשות ומיידיות. האבטלה זינקה ל-10%, משפחות איבדו את מטה לחמן, והאווירה הציבורית הייתה של דיכאון לאומי (הבדיחה הנפוצה באותם ימים הייתה "האחרון שיוצא מלוד, נא לכבות את האור"). אשכול ספג קיתונות של שנאה ולעג, והפופולריות שלו צללה לתהומות. ובכל זאת, הוא לא מצמץ מול הדילמה. הוא היה מוכן להסתכן בהתאבדות פוליטית ובהפסד בבחירות, מתוך הכרה שכראש ממשלה, חובתו לדאוג לחוסן המשק בטווח הארוך. במבט היסטורי, מדיניות זו חילצה את ישראל מפשיטת רגל, אילצה את התעשייה להתייעל, והכינה את הכלכלה לזינוק שלאחר 1967.

3. תקופת ההמתנה (מאי 1967): איום השמדה מול סכנת בידוד בינלאומי

שום דילמה בתולדות מדינת ישראל לא הייתה דרמטית וגורלית כמו זו שניצבה בפני לוי אשכול בשבועיים שקדמו למלחמת ששת הימים, תקופה שזכתה לכינוי "תקופת ההמתנה". כאשר נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר סגר את מיצרי טיראן במאי 1967 והזרים כוחות עצומים לסיני, הציבור בישראל נתקף בחרדת שואה של ממש.

הדילמה הייתה אכזרית ונוקבת: צמרת צה"ל, ובראשה אלופים כעזר ויצמן, אריאל שרון והרמטכ"ל יצחק רבין, דרשו לצאת למתקפת מנע מיידית ומוחצת. הם טענו כי כל יום שחולף מגביר את מוכנות צבאות ערב, שוחק את חיילי המילואים המגויסים, ומסכן את עצם קיומה של המדינה ("החרב מונחת על הצוואר"). מולם עמדה התמונה המדינית שאשכול ראה בבירור. הוא זכר היטב כיצד בשנת 1956 (מבצע קדש) ישראל כבשה את סיני אך נאלצה לסגת בבושת פנים בגלל אולטימטום אמריקני-סובייטי, מכיוון שיצאה למלחמה ללא גיבוי של מעצמת על. אשכול ידע שתקיפה ישראלית נמהרת, מבלי לשכנע את נשיא ארה"ב לינדון ג'ונסון שישראל מיצתה את כל האופציות הדיפלומטיות, עלולה להוביל לאסון אסטרטגי, לסנקציות ואף לחוסר יכולת לחדש את מלאי הנשק של צה"ל.

ההכרעה: "הדילמה של שעון החול". אשכול בחר להשהות את הפעולה הצבאית ולשלוח את שר החוץ אבא אבן למסע דילוגים בבירות העולם. זו הייתה החלטה שדרשה עצבי ברזל. בישיבות הקבינט המטכ"לי (שזכו לכינוי "מרד האלופים"), ספג אשכול עלבונות אישיים מצד הקצינים שהאשימו אותו בהססנות ובסיכון המדינה. אשכול לא פיטר את האלופים המורדים, אלא הכיל את זעמם, כיוון שהבין את כובד האחריות שעל כתפיהם, אך סירב להיכנע להם. רק ב-4 ביוני, לאחר שהובטח לו באופן חד-משמעי כי הדיפלומטיה נכשלה ושארצות הברית תעמוד לצידה של ישראל, הוא אישר את היציאה למלחמה. המתנה זו היא שהבטיחה לישראל את הלגיטימציה הבינלאומית ואת התמיכה האמריקנית חסרת התקדים שאפשרה לה לנצח ולשמור על הישגיה לאורך זמן.

4. הוויתור על תיק הביטחון: אגו אישי לעומת חוסן ציבורי

מתוך תקופת ההמתנה של מאי 1967 נולדה דילמה נוספת, אישית-מנהיגותית במובהק. הציבור החרד בארץ הרגיש שאין לו על מי להישען. "נאום הגמגום" המפורסם של אשכול ברדיו ב-28 במאי, שנבע מעייפות ומתיקונים בטקסט, ריסק את תדמיתו בעיני הציבור כמנהיג המסוגל לנהל מלחמה. הלחץ התקשורתי והפוליטי (אפילו מתוך מפלגתו שלו) למנות את רמטכ"ל מלחמת סיני המיתולוגי, משה דיין, לתפקיד שר הביטחון – תפקיד שאשכול החזיק בו בנוסף להיותו ראש ממשלה – הפך לעצום.

הדילמה עבור אשכול הייתה קשה מנשוא. משה דיין היה יריב פוליטי מר (ממפלגת רפ"י של בן-גוריון). אשכול ידע היטב שוויתור על תיק הביטחון בערב מלחמה כמוהו כהודאה פומבית בכישלון וכהבעת אי-אמון בעצמו. יותר מכך, הוא ידע שהוא וסגניו מנהלים את הכנות הצבא באופן מופתי, ושצה"ל מוכן למלחמה גם ללא דיין. ההתלבטות הייתה בין שמירה על מעמדו, כבודו וסמכותו כראש ממשלה, לבין מתן "זריקת הרגעה" פסיכולוגית לעם שנמצא בחרדה עמוקה.

ההכרעה: ניצחון האחריות על האגו. בראשית יוני, באקט נדיר של גדלות נפש פוליטית, החליט אשכול לוותר על תיק הביטחון ומסר אותו ליריבו דיין. במקביל, הוא אישר את צירופו של יריב נוסף, מנחם בגין (מנהיג גח"ל), לממשלה, ובכך הקים את "ממשלת הליכוד הלאומי" הראשונה. אשכול הקריב את יוקרתו האישית על מזבח המורל הלאומי. הוא הבין שראש ממשלה במצב מלחמה אינו צריך רק לנהל את הצבא, אלא קודם כל לדאוג לחוסן הנפשי של העורף ושל הלוחמים היוצאים לקרב. אחדות השורות שיצר הייתה גורם מכריע בתחושת הלכידות הלאומית שהובילה לניצחון.

5. דילמת היום שאחרי: מה עושים עם השטחים?

לאחר הניצחון המוחץ בששת הימים ביוני 1967, מצאה עצמה מדינת ישראל כשהיא חולשת על שטחים עצומים: חצי האי סיני, רמת הגולן, רצועת עזה ויהודה ושומרון (הגדה המערבית). ניצחון זה הביא עמו דילמה דמוגרפית, מדינית ומוסרית כבדת משקל, שאשכול היה הראשון להתמודד איתה, ושישראל מתמודדת איתה עד היום.

הדילמה שניצבה בפני אשכול וממשלתו התמקדה בעיקר ביהודה ושומרון ובעזה: מצד אחד, השטחים הללו סיפקו לישראל עומק אסטרטגי חיוני (הגבול המזרחי הורחק מירושלים ונתניה עד לנהר הירדן), וכן מילאו את משאלות הלב ההיסטוריות והדתיות של העם היהודי לשוב אל חברון, שילה והעיר העתיקה. מצד שני, סיפוח השטחים משמעותו הייתה צירוף של למעלה ממיליון אזרחים פלסטינים למדינת ישראל, דבר שאיים להרוס את צביונה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אשכול ניסח את הדילמה במשפט אלמותי וציורי, המשקף את ההומור והאירוניה היידישאית שלו: "הנדוניה מצאה חן בעינינו, אבל הכלה (האוכלוסייה הערבית) הרבה פחות".

ההכרעה: העדפת האופציה המדינית. אשכול התנגד בתוקף לסיפוח גורף של השטחים והאוכלוסייה. הדילמה נפתרה באופן זמני (שהפך לקבוע למשך שנים) באמצעות החלטת ממשלה סודית מיוני 1967, שקבעה שישראל תהיה מוכנה להחזיר את חצי האי סיני למצרים ואת רמת הגולן לסוריה תמורת הסכמי שלום מלאים. באשר לגדה המערבית ולעזה, אשכול השאיר את השטח תחת ממשל צבאי, מתוך כוונה להשתמש בו כקלף מיקוח אסטרטגי בהסדרי קבע עתידיים, תוך שאיפה למצוא פתרון שיבטיח את הביטחון מבלי לספח את התושבים. ההתחבטות של אשכול בסוגיה זו הוכיחה כי בניגוד לשיכרון הכוח שאחז בחלקים מהציבור לאחר המלחמה, הוא נותר מנהיג מפוכח הרואה את התמונה הדמוגרפית והמוסרית המלאה.

אשכול קיבל לידיו מדינה צעירה, חצויה פוליטית, הנתונה למרותו של אב מייסד סמכותני, והותיר אחריו דמוקרטיה בוגרת, מנורמלת, מחוזקת צבאית, ובעלת ברית אסטרטגית של ארצות הברית. מאמר זה בוחן את תפקודו של לוי אשכול כראש ממשלה, תוך דגש על המהפכות השקטות שהוביל בחברה, בכלכלה ובמדיניות החוץ של ישראל.

היציאה מהצל: ירושת בן-גוריון וגיבוש המנהיגות העצמאית

בשנת 1963, בעיצומו של המשבר הפוליטי החריף שנודע כ"פרשת לבון" (עסק הביש), התפטר דוד בן-גוריון מתפקידו כראש הממשלה. בן-גוריון הניח כי כמו בעבר, המפלגה (מפא"י) תתחנן בפניו שישוב בתנאיו שלו. אך להפתעתו, צמרת המפלגה החליטה לקבל את ההתפטרות והטילה את הרכבת הממשלה על שר האוצר הוותיק והמוערך – לוי אשכול.

אשכול נכנס לתפקיד מלווה בציפיות נמוכות. רבים ראו בו מנהיג מעבר, "ממלא מקום" אפרורי שנועד להחזיק את ההגה עד לשובו של "הזקן". אולם אשכול הפגין עצמאות מרהיבה מהרגע הראשון. הוא סירב להיכנע לדרישותיו החוזרות ונשנות של בן-גוריון להקים ועדת חקירה משפטית לפרשת לבון, בטענה שהמדינה אינה יכולה להמשיך לדמם בגלל פצעי העבר, ועליה לעסוק בעתיד.

העימות הגיע לשיאו לקראת בחירות 1965. בן-גוריון, בזעמו על "יורשו שמרד", פרש ממפא"י יחד עם תומכיו הצעירים (ביניהם שמעון פרס ומשה דיין) והקים את רשימת רפ"י (רשימת פועלי ישראל). אשכול, מצידו, הוביל מהלך של איחוד בשמאל והקים את "המערך" (הראשון, בין מפא"י לאחדות העבודה). מערכת הבחירות הייתה סוערת ויצרית, ורבים העריכו כי בן-גוריון ימחץ את אשכול בקלפי. אך התוצאות הדהימו את המערכת הפוליטית: אשכול והמערך זכו בניצחון מוחץ עם 45 מנדטים, בעוד רפ"י של בן-גוריון התרסקה ל-10 מנדטים בלבד. הניצחון ב-1965 העניק לאשכול לגיטימציה דמוקרטית מלאה והוכיח כי הציבור הישראלי התבגר ומוכן למנהיגות חדשה – מנהיגות של קונצנזוס ולא של הכתבה מגבוה.

נרמול ופיוס לאומי: ביטול הממשל הצבאי והעלאת עצמות ז'בוטינסקי

אחד מסימני ההיכר הבולטים ביותר של תקופת אשכול היה השאיפה לפיוס לאומי. בן-גוריון הנהיג את המדינה בגישה של "ממלכתיות" נוקשה, שפסלה לחלוטין את מי שלא התיישר עם הקו הרשמי, כפי שהתבטא באמרתו המפורסמת "בלי חרות ומק"י". אשכול, לעומתו, ראה בחברה הישראלית פסיפס שזקוק לאיחוי, וקיבל שתי החלטות דרמטיות ששינו את פני החברה:

הראשונה הייתה ההחלטה מ-1964 להעלות ארצה את עצמותיו של המנהיג הציוני-רוויזיוניסטי זאב ז'בוטינסקי ורעייתו יוענה. בן-גוריון סירב בתוקף במשך שנים לאשר את הבאת העצמות, מתוך טינה היסטורית עמוקה ליריבו הפוליטי. אשכול, שהבין את הכאב והתסכול העמוק של מצביעי תנועת החרות והימין הישראלי, החליט לאפשר את הבאת העצמות לקבורה ממלכתית בהר הרצל. צעד זה נחשב לאבן דרך היסטורית בשבירת חומות האיבה בין הימין לשמאל בישראל, והכנת הקרקע לשילוב תנועת החרות בזרם המרכזי של הפוליטיקה.

ההחלטה השנייה, שנגעה למיעוט הערבי בישראל, הייתה בעלת משמעות אזרחית ודמוקרטית אדירה: ביטול הממשל הצבאי ב-1966. מאז קום המדינה, חיו אזרחיה הערבים של ישראל תחת שלטון צבאי נוקשה שהגביל את תנועתם, חייב אותם בהוצאת אישורי נסיעה ופיקח על חייהם היומיומיים. למרות חששות מערכת הביטחון, אשכול קיבל החלטה אמיצה לבטל את הממשל הצבאי לחלוטין. הוא הכריז כי לא ניתן לקיים לאורך זמן דמוקרטיה שבה אחוז ניכר מאזרחיה חיים תחת משטר מיוחד, והצעיד את ישראל לעבר נרמול אזרחי.

כלכלת ישראל בנקודת רתיחה: פרויקט "המיתון" (1966-1967)

כשר אוצר לשעבר, אשכול הבין היטב את נקודות התורפה של הכלכלה הישראלית. בשנות ה-50 וה-60 נהנתה ישראל מצמיחה מואצת, אך זו מומנה במידה רבה על ידי כספי השילומים מגרמניה ומענקים מחו"ל, ולא מכלכלת ייצוא יציבה. התוצאה הייתה אינפלציה הולכת וגוברת, גירעון מסוכן במאזן התשלומים, ורמת חיים שעלתה באופן מלאכותי שלא תאם את התפוקה האמיתית של המשק.

ב-1966 החליט אשכול, בשיתוף עם שר האוצר פנחס ספיר, על צעד כלכלי כואב ובלתי פופולרי שנודע כ"המיתון". הממשלה הקפיאה שכר, קיצצה בתקציבי פיתוח ציבוריים והעלתה מיסים, במטרה "לקרר" את המשק, להפחית את הצריכה הפרטית ולעודד מעבר של עובדים מענפי השירותים לתעשייה המייצאת.

התוצאות בטווח הקצר היו קשות. האבטלה זינקה, חברות פשטו רגל, והמורל הלאומי צנח. באותה תקופה נולדה הבדיחה המרירה: "האחרון שיוצא מלוד, שיכבה את האור". אשכול ספג ביקורת ציבורית ארסית, אך הוא סירב להיכנע לפופוליזם והתעקש שהתרופה המרה חיונית לחיי החולה. בפרספקטיבה היסטורית, כלכלנים מסכימים כי צעדי המיתון שנקט אשכול הם שהצילו את הכלכלה הישראלית מקריסה, כפו עליה התייעלות טכנולוגית ותעשייתית, והכינו את התשתית לפריחה הכלכלית האדירה שהגיעה לאחר מלחמת ששת הימים.

הפנייה מערבה: ברית אסטרטגית עם ארצות הברית

בתחום מדיניות החוץ והביטחון, אשכול חולל תמורה אסטרטגית שעיצבה את מעמדה של ישראל עד לימינו. עד לתקופתו, צרפת הייתה ספקית הנשק העיקרית והפטרונית המדינית החשובה של ישראל. אשכול, מתוך קריאה נכונה של המפה הגיאופוליטית העולמית, זיהה שהברית עם צרפת תלויה על בלימה (תחזית שהתממשה באמברגו הצרפתי של 1967), וכי הפטרונית האמיתית שישראל זקוקה לה במלחמה הקרה היא ארצות הברית.

ביוני 1964, עשה לוי אשכול היסטוריה כאשר היה לראש הממשלה הישראלי הראשון שהוזמן לביקור רשמי וממלכתי בבית הלבן. הוא רקם מערכת יחסים אישית וחמה עם הנשיא לינדון ג'ונסון, איש חווה מטקסס, שהתחבר מאוד לאופיו החקלאי והישיר של אשכול. במהלך פגישותיהם, הצליח אשכול לשבור את הטאבו האמריקני על מכירת נשק התקפי לישראל. הוא חתם על עסקאות היסטוריות לרכישת מאות טנקי "פטון" ומטוסי תקיפה מתקדמים מסוג "סקייהוק".

מעבר לנשק, ההבנות שהושגו בין אשכול לג'ונסון קיבעו לראשונה את המחויבות האמריקנית לשמירה על יתרונה האיכותי של ישראל (QME) במזרח התיכון – עיקרון שמלווה את יחסי ארצות הברית-ישראל מאז ועד היום. בנוסף לארצות הברית, אשכול השלים ב-1965 את המהלך המורכב של כינון יחסים דיפלומטיים מלאים עם מערב גרמניה, למרות סערה ציבורית עזה, מתוך הבנה שישראל אינה יכולה להתקיים מבחינה כלכלית וצבאית ללא תמיכתה של הכלכלה החזקה באירופה.

שעת המבחן: משבר 1967 וממשלת האחדות

כל ההכנות הללו – בניין הכוח הצבאי האמריקני, איחוי הקרעים בעם ויצירת החוסן הכלכלי – עמדו למבחן העליון בחודש מאי 1967, כאשר הצבא המצרי נכנס לחצי האי סיני וסגר את מיצרי טיראן.

כפי שצויין רבות, אשכול ניהל את המשבר בקור רוח יוצא דופן. הוא עמד בלחצים כבדים מצד צמרת צה"ל לצאת למתקפת מנע מיידית, והתעקש למצות את המהלך הדיפלומטי כדי להבטיח שארצות הברית תעמוד לצידה של ישראל ולא תכפה עליה נסיגה כפי שאירע ב-1956. למרות שתקופת ההמתנה שחקה את עצבי הציבור ואת תדמיתו של אשכול עצמו (במיוחד לאחר "נאום הגמגום" המפורסם ברדיו), ההשהיה הזו קנתה לישראל את הלגיטימציה הבינלאומית הקריטית להזדקקה.

אשכול גילה גדלות נפש נדירה של מנהיג כאשר הבין שהציבור זקוק לחיזוק מורלי שאין ביכולתו לספק. למרות התנגדותו העזה, הוא ויתר ב-1 ביוני 1967 על תיק הביטחון לטובת משה דיין, וצירף לממשלה את יריבו הפוליטי הוותיק מנחם בגין מסיעת גח"ל, בכך שיצר את "ממשלת הליכוד הלאומי" (ממשלת האחדות) הראשונה. ההחלטה הזו שידרה לעם ולצבא אחדות שורות מוחלטת לקראת המערכה, וסללה את הדרך לניצחון המזהיר של מלחמת ששת הימים. אשכול ניהל את הממשלה בעת המלחמה בתבונה, ואף קיבל החלטות אסטרטגיות גורליות כמו אישור כיבוש רמת הגולן בימים האחרונים של הלחימה.

השנים האחרונות והמורשת הדמוקרטית

הניצחון ב-1967 שינה את פניה של מדינת ישראל, ושינה גם את חייו של אשכול. האופוריה הציבורית התמקדה באלופי צה"ל, בעוד אשכול נדרש לנהל את המציאות המורכבת של מדינה השולטת על שטחים עצומים ועל אוכלוסייה פלסטינית גדולה, במקביל לפרוץ "מלחמת ההתשה" בחזית התעלה. עומס העבודה והלחצים הנפשיים והפיזיים הכריעו אותו, ובפברואר 1969 נפטר לוי אשכול מהתקף לב בעודו מכהן בתפקידו.

במשך שנים רבות, תדמיתו נותרה חיוורת אל מול הגיבורים הצבאיים של התקופה. אולם, כאשר ההיסטוריונים בוחנים את תרומתו, הם מסכימים פה אחד כי כהונתו כראש ממשלה הייתה מהמוצלחות ביותר שידעה המדינה. לוי אשכול היה ה"מבוגר האחראי" של ישראל. מנהיגותו התאפיינה בראייה מפוכחת, בנייה עקבית של עוצמה כלכלית וצבאית, ובעיקר – סובלנות ופלורליזם. הוא הבין שדמוקרטיה אינה נבנית על אידיאולוגיה מונוליתית ועל הערצה עיוורת למנהיג, אלא על פשרות, על הכלה של קבוצות שונות, ועל חתירה בלתי פוסקת לקונצנזוס לאומי. לוי אשכול לא רק בנה את היסודות הפיזיים של ישראל; כראש ממשלה, הוא בנה את הנפש הדמוקרטית שלה.

מאמר זה משרטט את קווי המתאר המרכזיים במדיניותו של לוי אשכול בארבעה צירים עיקריים: הכלכלה, החברה והפנים, החוץ והביטחון, וההתיישבות. קווים אלו חושפים מנהיג שבנה את התשתית לדמוקרטיה הישראלית הבוגרת.

1. מדיניות כלכלית: מבניין המשק לתיקון מבני ("המיתון")

תפיסתו הכלכלית של אשכול עוצבה במידה רבה בשנותיו כשר אוצר (1952-1963). בתקופה זו, מדיניותו הושתתה על עקרון הפיתוח המואץ באמצעות הכוונה ממשלתית של הון. אשכול ניתב את כספי הסכם השילומים מגרמניה המערבית, יחד עם תרומות יהדות התפוצות ואיגרות החוב (ה"בונדס"), להשקעות מאסיביות ב"ברזל ומלט": הקמת נמלים, רכישת אוניות, בניית תחנות כוח ופיתוח תעשייה כבדה. המדיניות הייתה ברורה – העדפת נכסים יצרניים לטווח הארוך על פני צריכה פרטית ורווחה מיידית.

אולם קו המדיניות הכלכלית המרתק והנועז ביותר של אשכול התרחש דווקא בעת כהונתו כראש ממשלה, עם הנהגת מדיניות "המיתון" ב-1966. כלכלת ישראל בשנות ה-60 המוקדמות סבלה מ"התחממות יתר": צמיחה מהירה שלוותה באינפלציה גואה, מחסור חמור בעובדים, תלות עצומה בייבוא שגרמה לגירעון מסוכן במאזן התשלומים, ותלות במענקים מחו"ל (שכספי השילומים מגרמניה החלו לאזול).

אשכול ושר האוצר שלו פנחס ספיר הובילו מדיניות מאקרו-כלכלית של "קירור משק". הממשלה קיצצה בתקציביה, הקפיאה שכר, העלתה מיסים וצמצמה אשראי. המטרה האסטרטגית הייתה כפולה: ראשית, לאלץ מפעלים להתייעל טכנולוגית כדי שיוכלו להתחרות בשוקי העולם; ושנית, להעביר כוח אדם מענפי השירותים והבנייה (ששירתו את הצריכה המקומית) אל תעשיית הייצוא. אף על פי שהמיתון גרם לעלייה חדה באבטלה ולפגיעה קשה בפופולריות של אשכול – עד כדי יצירת אווירת נכאים ציבורית – אשכול סירב לסגת. הוא הוכיח מנהיגות כלכלית שאינה פועלת לפי סקרים או גלי אהדה, אלא מתוך אחריות לעתיד המשק. במבט היסטורי, מדיניות זו הצילה את הכלכלה הישראלית, יצרה תעשיית ייצוא תחרותית, והכינה את התשתית הכלכלית שאפשרה לישראל לעמוד בהוצאות העצומות של מלחמת ששת הימים ולאחריה.

2. מדיניות פנים וחברה: מ"ממלכתיות נוקשה" לפיוס לאומי ולדמוקרטיה אזרחית

בעוד דוד בן-גוריון שלט במדינה בגישה "ממלכתית" ריכוזית ונוקשה, שהדירה קבוצות שלא התיישרו עם הקו השליט (כפי שהתבטא בסיסמה "בלי חרות ומק"י"), אשכול הנהיג מדיניות פנים של פיוס, הכלה ונרמול. הוא האמין שחברה חזקה אינה יכולה לחיות בחרדה פנימית מתמדת ובפיצול אידיאולוגי קיצוני, ולכן חתר למצוא מכנה משותף רחב ככל האפשר.

העלאת עצמות ז'בוטינסקי: המהלך הסמלי והחשוב ביותר בתחום זה היה החלטתו של אשכול ב-1964 להעלות ארצה את עצמותיו של המנהיג הרוויזיוניסטי זאב ז'בוטינסקי. בן-גוריון סירב לכך במשך שנים מתוך טינה יוקדת ליריבו האידיאולוגי ולתנועת החרות. אשכול, מתוך הבנה שיש לרפא את הפצעים ההיסטוריים, התעלם מהתנגדות מקורבי בן-גוריון ואישר הלוויה ממלכתית לז'בוטינסקי בירושלים. מדיניות זו של שבירת חומות החרם הכשירה את הקרקע לשילובו של הימין הישראלי, בראשות מנחם בגין, בזרם המרכזי של הפוליטיקה.

ביטול הממשל הצבאי: הישג דמוקרטי דרמטי אף יותר במדיניות הפנים של אשכול היה ביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל ב-1966. מאז קום המדינה, חיו מרבית אזרחיה הערבים של ישראל תחת משטר צבאי שהגביל את חופש התנועה שלהם ופיקח על חייהם האזרחיים. למרות התנגדות עזה מצד גורמים במערכת הביטחון (ובהם השב"כ וקצינים בכירים), אשכול קיבל החלטה ערכית-פוליטית שדמוקרטיה אינה יכולה להתקיים כשחלק ניכר מאזרחיה חיים תחת חוקים דרקוניים. ביטול הממשל הצבאי סימן קו מדיניות של שילוב ושוויון אזרחי, והווה אבן דרך בהתבגרותה של הדמוקרטיה הישראלית.

3. מדיניות חוץ וביטחון: הפנייה לארצות הברית והשימוש המושכל בכוח

לוי אשכול ירש מדינת ישראל שהייתה נשענת מבחינה ביטחונית ודיפלומטית כמעט לחלוטין על צרפת. אשכול, מתוך קריאה מפוכחת של המפה העולמית והמלחמה הקרה, החליט להוביל קו מדיניות אסטרטגי של הפניית העורף למזרח ולצרפת, ובניית ברית אסטרטגית עם ארצות הברית.

אשכול עמל על טיפוח יחסים אישיים עם נשיא ארצות הברית, לינדון ג'ונסון, וב-1964 עשה היסטוריה כראש הממשלה הישראלי הראשון שהוזמן לביקור ממלכתי בבית הלבן. מדיניות זו נשאה פרי בדמות פריצת האמברגו האמריקני על מכירת נשק התקפי לישראל. אשכול חתם על עסקאות ראשונות לאספקת מטוסי קרב מתקדמים ("סקייהוק") וטנקי "פטון", שהפכו לימים לעמוד השדרה של צה"ל.

באותה נשימה, אשכול עיצב את מדיניות העמימות הגרעינית של ישראל מול ארצות הברית. בשיחותיו מול הממשל האמריקני (שנודעו כ"מזכר הבנות אשכול-קומר"), הוא עיגן את הנוסחה ולפיה "ישראל לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון", משפט שאפשר לאמריקנים להעלים עין מהפרויקט בדימונה, ובמקביל סיפק לישראל הרתעה אסטרטגית שקטה. בנוסף, אשכול השלים את המהלך הדיפלומטי המורכב של כינון יחסים דיפלומטיים מלאים עם מערב גרמניה (1965), תוך עמידה מול סערה ציבורית עזה מבית, מתוך הבנה קרה שישראל זקוקה לתמיכתה הכלכלית והמדינית של גרמניה כדי לשרוד במזרח התיכון.

בתחום הביטחון והפעלת צה"ל, אשכול דגל במדיניות של כוח כמוצא אחרון. הוא לא היסס לאשר מבצעים נקודתיים בגבולות (כמו מול סוריה במאבק על המים), אך סלד מהרפתקנות צבאית. קו מדיניות זה הגיע לשיאו במאי 1967. אל מול האיום המצרי והלחץ העצום של צמרת צה"ל לצאת למתקפה מיידית, אשכול כפה את "תקופת ההמתנה". הוא קבע כלל ברור: אין יוצאים למלחמה לפני שמוצו כל המהלכים הדיפלומטיים והובטחה הבנה ושתיקה אמריקנית. רק כאשר הוכיח לעולם ולעצמו כי אין מנוס, פקד לצאת לקרב. אשכול הוכיח כי איפוק אסטרטגי אינו חולשה, אלא מרכיב חיוני בבניית הלגיטימציה של מדינה קטנה להשתמש בכוחה הצבאי.

4. מדיניות התיישבות ותשתיות: מתכנון פיזי לפיזור דמוגרפי

הציר הרביעי במדיניותו של אשכול הוא תפיסת המרחב הישראלי. אשכול לא ראה בהתיישבות רק מעשה אידיאולוגי של "תקיעת יתד", אלא חלק מתכנון לאומי, כלכלי וביטחוני כולל.

קו המדיניות הבולט ביותר שלו היה התכנון האזורי ופיזור האוכלוסין. בשנות ה-50 וה-60 הוא סירב לאפשר למאות אלפי העולים להצטופף במישור החוף ובתל אביב. הוא כיוון אותם, ולעיתים קרובות אילץ אותם, להתיישב בערי הפיתוח בנגב ובגליל (דימונה, ירוחם, חצור, קריית שמונה ועוד). כדי לתת לאזורים אלו עוגן כלכלי, אשכול דחף להקמת פרויקטים כדוגמת "חבל לכיש" – מודל של תכנון אזורי שכלל יישובים חקלאיים המקושרים למרכזים כפריים ולעיר מחוז אחת (קריית גת) שבה הוקמו תעשיות לעיבוד התוצרת.

כדי להחיות את הפריפריה, אשכול הוביל מדיניות השקעה מאסיבית בתשתיות לאומיות המחברות את קצוות הארץ למרכזה. הקו המנחה היה שריבונות אמיתית זקוקה לתשתית זורמת. שיאו של יישום מדיניות זו היה אישור ודחיפת פרויקט "המוביל הארצי", אשר נטל את המים מהצפון השופע והעביר אותם לדרום הצחיח, וכך אפשר את המשך פיתוחה החקלאי והאנושי של מדינת ישראל בנגב.

אשכול הבין מראשית דרכו הציבורית כי חזון לאומי ללא בסיס חומרי ופיזי – ללא מים זורמים בברזים, כבישים סלולים, קווי חשמל וקורת גג יציבה – יישאר בגדר מילים ריקות. מאמר זה צולל לעומק עשייתו התשתיתית של לוי אשכול, ובוחן כיצד הפך את הרעיון הציוני ממסמך הצהרות לאופרציה הנדסית ולוגיסטית אדירת ממדים.

חזון המים: מחברת "מקורות" ועד למוביל הארצי

האתגר הקיומי הראשון והמשמעותי ביותר שעמד בפני היישוב היהודי בארץ ישראל, ועליו עמל אשכול עשרות שנים, היה משק המים. הארץ התאפיינה בחלוקה גיאוגרפית אכזרית: רוב המים נמצאו בצפון, בעוד שרוב הקרקעות הפנויות להתיישבות ולחקלאות השתרעו בדרום הצחיח. בשנת 1937, יחד עם פנחס ספיר ומהנדס המים שמחה בלאס, ייסד אשכול את חברת "מקורות".

אשכול לא הסתפק בניהול דירקטוריונים; הוא היה מעורב עד צוואר בפרטים הטכניים ביותר של שאיבת המים והולכתם. הוא סייר באתרי קידוח, למד את ספיקות המשאבות, והבין את ההידרוליקה העומדת מאחורי לחצי מים במעלה הרים ובמורדות עמקים. תחת ניהולו, החלה "מקורות" בפרויקטים אזוריים בעמק יזרעאל, אך עיניו של אשכול היו נשואות דרומה. ב-1947 היה זה אשכול שדחף את פרויקט קו המים הראשון לנגב, מבצע הנדסי מהיר של הנחת צינורות שהבטיח את קיומן של 11 הנקודות בנגב, ובכך הכריע את גבולות המדינה בתוכנית החלוקה.

עם זאת, פרויקט הדגל התשתיתי הגדול מכולם היה "המוביל הארצי", שהושלם ב-1964. אשכול, כשר האוצר וכדמות המרכזית מאחורי הפרויקט, פיקח על אופרציה שכללה חציבת תעלות, כריית מנהרות, והנחת צינורות בטון ופלדה בקוטר עצום של 108 אינץ' (כ-2.74 מטרים). הקמת תחנת השאיבה "ספיר" בכנרת, שהייתה צריכה לשאוב מים מגובה של 212 מטרים מתחת לפני הים ולהעלותם אל מפלס פני הים ומשם דרומה, הייתה מבצע הנדסי חסר תקדים בקנה מידה מזרח-תיכוני. המוביל הארצי לא רק הפריח את השממה, אלא יצר מערכת דם תשתיתית אחת שאיחדה את המדינה מבחינה הידרולוגית וכלכלית.

אתגר הדיור הלאומי: מבנים יבילים ומעברות במדינה בהקמה

לאחר הקמת המדינה ב-1948, ישראל ניצבה בפני האתגר הדמוגרפי והלוגיסטי הגדול בתולדותיה: קליטת מאות אלפי עולים בשנים ספורות, שהכפילו את אוכלוסיית המדינה. אשכול, שמונה לראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, נדרש לספק קורת גג מיידית להמונים. בתנאים של מחסור חמור בחומרי בניין, במלט ובברזל, אי אפשר היה להמתין לתכנון אדריכלי ולבניית בתי קבע מאבן.

הפתרון של אשכול היה הנדסי ולוגיסטי בבסיסו: הקמה מהירה של מאות "מעברות" ברחבי הארץ, תוך שימוש במבנים יבילים ובבנייה קלה. אשכול ניהל מערך רכש בינלאומי ומקומי של אלפי צריפים שוודיים מעץ, פחונים, בדונים ואוהלים. מבנים יבילים אלו, שתוכננו מראש להיות פשוטים לשינוע ולהרכבה, אפשרו הקמה של יישובים שלמים בתוך שבועות ספורים.

למרות שהמעברות היו פתרון זמני וקשה למגורים, הן מנעו אסון הומניטרי וסיפקו בסיס התחלתי שממנו ניתן היה לצמוח. אשכול פיקח על מערכי ההובלה של המבנים הללו, על יציקת משטחי בטון בסיסיים כרצפות, ועל מתיחת רשתות תשתית של מים וחשמל זמניים. במקביל, הוא כבר החל לדחוף את השלב הבא: הקמת מפעלי מלט ולבנים, והסבת המעברות לשיכוני קבע – פרויקט "השיכונים" ששינה את פני ערי הפיתוח והשכונות החדשות.

מופת של תכנון אזורי: הקמת חבל לכיש

אחד מהישגיו המזהירים והמרשימים ביותר של אשכול בתחום התכנון והבנייה היה הקמתו של חבל לכיש בשנות ה-50 המוקדמות. עד לאותה תקופה, ההתיישבות בארץ הייתה לרוב ספונטנית או נקודתית – קיבוץ פה, מושב שם, בדרך כלל בהתאם לזמינות הקרקע והביטחון. אשכול הבין שכדי לאכלס את הדרום ואת אזור הספר המשתרע בין הרי חברון למישור החוף הדרומי, יש צורך בגישה מתקדמת וכוללת: תכנון אזורי שלם מאפס.

"חבל לכיש" תוכנן כיחידה אורגנית אחת, המבוססת על מדרג יישובי מדויק וחיבור חכם של תשתיות. אשכול וצוות המתכננים שלו (ובהם לובה אליאב) חילקו את החבל לשלוש רמות. ברמה הראשונה: מושבים ויישובים חקלאיים קטנים, המבוססים על חלקות אדמה מעובדות ומשק חי, שנועדו להבטיח ביטחון תזונתי ופרנסה לעולים. ברמה השנייה: "מרכזים כפריים" (כמו נהורה, אבן שמואל ומרכז שפירא), אליהם חוברו היישובים החקלאיים הקטנים. מרכזים אלו נועדו לרכז שירותים שאי אפשר היה להקים בכל כפר – מוסכים לתיקון טרקטורים ציוד חקלאי ומרפאות אזוריות. ברמה השלישית והעליונה: העיר קריית גת, שתוכננה לשמש כבירת החבל. היא נועדה לקלוט את התוצרת החקלאית מהאזור כולו אל מפעלי תעשייה מתקדמים (כמו מפעלי סוכר וטקסטיל), ולספק שירותי שלטון, תרבות ומסחר מרכזיים.

פרויקט לכיש חייב אופרציה הנדסית עצומה. היה צורך לסלול עשרות קילומטרים של כבישים חדשים, למתוח קווי מתח גבוה מהרשת הארצית אל לב האזור השומם, ולהניח מערכות השקיה מסועפות שאפשרו את גידול הכותנה והסלק בקרקעות. אשכול, בדרכו האופיינית, ירד לפרטים: הוא בדק את איכות האספלט, עקב אחר קצב התקדמות הטרקטורים של מע"צ, והוודא שחלוקת מכסות המים למושבים נעשית בצורה שתאפשר חקלאות רווחית. ההצלחה של מודל לכיש הפכה לאבן בוחן בינלאומית לתכנון חבלי ארץ, ומשלחות ממדינות מתפתחות מרחבי העולם הגיעו לאזור כדי ללמוד כיצד מקימים אזור תעשייתי-חקלאי משולב מהיסודות.

כלכלה של "ברזל ומלט": אשכול כשר האוצר

עבודתו התשתיתית של אשכול הגיעה לשיא השפעתה במהלך 11 השנים שבהן כיהן כשר האוצר (1952-1963), התקופה הארוכה ביותר בתפקיד זה בתולדות המדינה. הוא נכנס למשרד בעיצומו של משבר כלכלי קשה ומשטר צנע, אך במקום להסתפק בחשבונאות ובאיזון תקציבים, הוא הפך את משרד האוצר למנוע הצמיחה המרכזי של הבנייה והתעשייה בישראל.

הפילוסופיה הכלכלית של אשכול הייתה ברורה: השקעה בנכסים יצרניים ופיזיים, או כפי שנהג לומר, "בברזל, מלט ומכונות", ולא בצריכה ראוותנית של משקי הבית. ההזדמנות הגדולה שלו הגיעה עם חתימת הסכם השילומים עם גרמניה המערבית. בעוד שרבים חששו שהכספים "ייבלעו" במימון הוצאות שוטפות של הממשלה, אשכול הקים את חברת השילומים והתעקש שהכסף ישמש אך ורק לבניין הכוח הכלכלי של המדינה.

באמצעות כספי השילומים וקרנות פיתוח, אשכול רכש ציי אוניות סוחר ששימשו בסיס לחברת "צים", רכש קרונות וקטרים משוכללים לרכבת ישראל שחיברו את חיפה והצפון למרכז, השקיע הון תועפות בציוד כבד לתעשייה, ובנה תחנות כוח חדשות ששילשו את יכולת ייצור החשמל של המדינה. אחד הפרויקטים האסטרטגיים ביותר שקידם באותן שנים היה תכנונו והתחלת הקמתו של נמל אשדוד (אז קראו לו "נמל המים העמוקים בדרום"). הוא הבין שנמל חיפה לא יוכל לשרת לבדו את צרכי הייצוא והייבוא ההולכים וגדלים של מדינה מודרנית, בייחוד את הייצוא החקלאי העצום מחבל לכיש והנגב.

תשתיות הביטחון ובניין הכוח הצבאי

הגישה התשתיתית של אשכול חלחלה גם אל תפיסת הביטחון שלו. כאשר מונה לראש הממשלה ולשר הביטחון ב-1963, הוא לא הסתכל על צה"ל רק דרך פריזמה של תורות לחימה, אלא כמערכת טכנולוגית ולוגיסטית אדירה שזקוקה לפלטפורמה הפיזית הטובה ביותר.

אשכול אישר תקציבים לפיתוח דרכים צבאיות, לבניית בסיסי חימוש והצטיידות קדמיים, ולהקמת סדנאות רכב מתקדמות שאפשרו לצה"ל לשקם טנקים ונגמ"שים פגועים. הוא עמד מאחורי הרחבת שדות התעופה הצבאיים ובניית דת"קים (דירים תת-קרקעיים) להגנה על מטוסי חיל האוויר – תשתיות בטון שבלעדיהן מבצע "מוקד" במלחמת ששת הימים לא יכול היה להתרחש. היכולת של צה"ל להניע כוחות שריון עצומים דרומה לסיני ומזרחה לירושלים ב-1967 נשענה, בסופו של דבר, על הכבישים, המסילות והתשתיות הלוגיסטיות שאשכול התעקש לתכנן ולממן לאורך שנות ה-50 וה-60.

מורשת של יסודות ועשייה

ההיסטוריה נוטה לעיתים קרובות לזכור נאומים חוצבי להבות, רגעי דרמה מדיניים והכרעות צבאיות בשדה הקרב. לוי אשכול היה איש פרגמטי, שניחן בהומור חכם אך נטול פאתוס מנהיגותי דרמטי. אולם עשייתו, יותר מזו של רוב מנהיגי ישראל, ניכרת לעין בכל פינה במרחב הגיאוגרפי והאנושי של המדינה.

מי שמטייל כיום בכבישי חבל לכיש, שותה כוס מים שמקורה במערכת המים הארצית, מבקר באזורי התעשייה של ערי הפיתוח או מתבונן בהתרחבות הנמלים ותחנות הכוח, פוגש למעשה את מורשתו החיה של אשכול. הוא היה המהנדס הראשי הלא-מוכתר של ישראל, המנהיג שראה קודם כל את הצורך לצקת יסודות יציבים מתוך הבנה מעמיקה שרק תשתית איתנה, חקלאות יצרנית, מערכות אספקה אמינות וכלכלה של יצירה ועבודה – הן הערובה האמיתית לקיומה, צמיחתה ועתידה של המדינה.

במשך שנים רבות, מתנגדיו הפוליטיים של אשכול ניסו להשתמש בחוש ההומור שלו כנשק נגדו. הם טענו שראש ממשלה שמרבה להתבדח אינו יכול להיות מנהיג רציני או סמכותי. אך בפרספקטיבה היסטורית מעמיקה, מתברר כי ההומור של לוי אשכול לא היה רק תכונת אופי חיננית או מנגנון בידור; הוא היה כלי פוליטי, דיפלומטי ופסיכולוגי רב-עוצמה. באמצעות בדיחות, משחקי מילים ואירוניה עצמית, הצליח אשכול לפרק מוקשים פוליטיים, לגשר על פערים תרבותיים מול מנהיגי אומות העולם, ולשמור על שפיותה של מערכת שלטונית שפעלה תחת לחצים קיומיים אדירים.

יידישקייט ואירוניה: שבירת המיתוס ה"צברי"

כדי להבין את ההומור של אשכול, יש להבין את מקורותיו. אשכול (במקור שקולניק) נולד באוקראינה והביא עמו ארצה את מלוא העושר של ה"יידישקייט" – תרבות יהדות מזרח אירופה ששפתה יידיש. היידיש אינה רק שפה; היא תפיסת עולם שלמה המושתתת על אירוניה, על יכולתו של החלש לצחוק על מצבו, ועל ספקנות בריאה כלפי כוח ושררה.

בדור שבו מנהיגי היישוב ניסו למחוק כל זכר לגלותיות ולעצב את דמות ה"צבר" הלוחם, יפה הבלורית והתואר שאינו יודע פחד ואינו מהסס, אשכול היה עוף מוזר. הוא סירב להתנצל על שורשיו. במקום לדבר בסיסמאות צבאיות קצרות, הוא השתמש בפתגמים ביידיש כדי לתאר מצבים מורכבים. כשחברי כנסת או שרים החלו לדבר בפטוס גבוה ומוגזם, אשכול היה נוהג "לדקור" את בלון הנפיחות שלהם במשפט עממי אחד שהחזיר את הדיון לקרקע המציאות. ההומור הזה שידר לציבור מסר מרגיע: מנהיג המסוגל לצחוק, ובמיוחד לצחוק על עצמו, הוא מנהיג שאינו מאבד קשר עם המציאות ואינו לוקה בשיגעון גדלות.

פוליטיקה של פשרה דרך צחוק: "חצי תה וחצי קפה"

אחד המאפיינים הבולטים של פוליטיקה הוא משחקי אגו והתנגשויות חזיתיות. אשכול ניהל את מפלגת מפא"י ואת הממשלה – גופים שהיו עמוסים לעייפה באנשים בעלי אגו ענק, כמו משה דיין, שמעון פרס, פנחס ספיר וגולדה מאיר. במקום להתעמת איתם חזיתית כפי שעשה בן-גוריון, אשכול נטרל עימותים באמצעות בדיחות והומור.

אחד הסיפורים המפורסמים ביותר שדבקו באשכול (ויש האומרים שהומצא עליו על ידי יריביו, אך הוא אימץ אותו באהבה) הוא סיפור ה"חצי תה וחצי קפה". מסופר כי כאשר נשאל אשכול אם הוא מעדיף לשתות תה או קפה, הוא חשב רגע וענה: "תביאו לי חצי תה וחצי קפה". יריביו הפוליטיים, ובראשם אנשי רפ"י של בן-גוריון, השתמשו בבדיחה זו כדי לצייר אותו כאדם הססן, חסר עמוד שדרה, שאינו מסוגל לקבל החלטה חותכת אפילו בסוגיה פעוטה של משקה.

אולם, לאשכול הייתה משנה פילוסופית-פוליטית מאחורי ה"הססנות" הזו, אותה הגדיר כ"פשרה האשכולית". באחד הדיונים הפוליטיים אמר את משפטו המפורסם: "אני מתפשר ומתפשר, עד שאני מקבל בדיוק את מה שרציתי". אשכול הבין שחברה דמוקרטית שסועה אינה יכולה לשרוד החלטות בינאריות קשוחות של "שחור ולבן". ההומור אפשר לו למסמס התנגדויות, להעניק ליריביו את התחושה שהם ניצחו בוויכוח, ועדיין להוביל מתחת לפני השטח את המדיניות שבה האמין (כמו בתחום הכלכלה, התשתיות והמים).

משפט מפורסם נוסף שלו ששיקף את גישתו הפרגמטית-הומוריסטית להבטחות פוליטיות היה: "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים". למרות שהמשפט נשמע ציני, בסביבתו של אשכול הסבירו כי זו הייתה הדרך שלו להתמודד עם הלחצים הבלתי אפשריים של קבוצות אינטרסים. הוא סירב לשקר ב"רצינות תהומית", והעדיף לפטור דרישות לא הגיוניות באמצעות קריצה הומוריסטית שהבהירה לפונה שיש גבול למה שהמדינה יכולה לספק.

"שמשון דער נעבעכדיקער": ההומור כדיפלומטיה אסטרטגית

אולי התרומה הגדולה ביותר של חוש ההומור של אשכול הייתה בזירה הבינלאומית, ובעיקר ביצירת הברית האסטרטגית עם ארצות הברית. עד לתקופתו של אשכול, יחסי החוץ של ישראל נשענו רבות על הדיפלומטיה הצרפתית הנוקשה והרשמית. ביוני 1964, היה אשכול לראש הממשלה הישראלי הראשון שהוזמן לביקור רשמי בבית הלבן בוושינגטון. נשיא ארצות הברית דאז היה לינדון ג'ונסון – פוליטיקאי מחוספס, חוואי מטקסס, שלא אהב דיפלומטים בחליפות מהודרות שמדברים בשפה מכובסת.

המפגש בין אשכול לג'ונסון היה אהבה ממבט ראשון, והיא נבנתה כולה על הומור ועל "שיחת חקלאים". אשכול נטש את כללי הטקס הנוקשים. הוא ישב עם ג'ונסון ודיבר איתו על בעיות הבצורת בטקסס לעומת מצוקת המים בקיבוץ דגניה. הוא סיפר לו בדיחות עממיות על פרות, על טרקטורים ועל מזג האוויר. ג'ונסון הוקסם מהיהודי המבוגר שהזכיר לו את ותיקי טקסס, והקשר האישי הזה הוא ששבר את הקרח והוביל, בסופו של דבר, לאישור עסקאות הנשק ההיסטוריות הראשונות של ישראל עם אמריקה (מטוסי הסקייהוק וטנקי הפטון).

באותה תקופה טבע אשכול את אחד המושגים הגיאופוליטיים המבריקים ביותר בתולדות ישראל, באמצעות בדיחה. כדי להסביר לשריו את מהות יחסיה של ישראל עם ארצות הברית והעולם המערבי, הוא כינה את ישראל "שמשון דער נעבעכדיקער" (שמשון המסכן / ה"נעבעך"). בביטוי אוקסימורוני והומוריסטי זה, קיפל אשכול את תורת הביטחון הישראלית כולה: מצד אחד, ישראל חייבת להיות חזקה כתרים, בעלת עוצמה צבאית חשאית וגלויה (שמשון הגיבור) שתוכל להכריע כל צבא ערבי. מצד שני, מבחינה דיפלומטית ותקשורתית, ישראל חייבת תמיד להציג את עצמה כ"נעבעך" – מדינה קטנה, מאוימת, ענייה ומסכנה, שנמצאת בסכנת השמדה. אשכול הבין שבעולם הציני של הפוליטיקה הבינלאומית, אף אחד לא נותן נשק וסיוע כלכלי למעצמה אזורית מתרברבת; הסיוע ניתן לחלש שזקוק להגנה. ההומור היידישאי של ה"נעבעך" עבד בצורה מושלמת מול הממשל האמריקני.

הומור תחת אש: המיתון ומלחמת ששת הימים

בשנותיו האחרונות, אשכול התמודד עם שניים מהמשברים החמורים ביותר שידעה המדינה: המיתון הכלכלי של 1966, ותקופת ההמתנה ומלחמת ששת הימים ב-1967. אלו היו זמנים שבהם החיוך נמחק מעל פניו של הציבור הישראלי.

במהלך המיתון הכלכלי היזום, ספג אשכול קיתונות של לעג ובוז. ברחובות סופרו עליו בדיחות אכזריות (כמו "האחרון שיוצא מלוד שיכבה את האור"). מנהיג אחר, בעל אגו שברירי, היה יוצא מדעתו או מדכא את מתנגדיו. אך אשכול, שניחן באירוניה עצמית נדירה, ספג את הלחץ והשתמש בהומור כמנגנון הגנה פסיכולוגי. הוא נהג לומר בדיונים סגורים שכנראה חצי מהעם כועס עליו, והחצי השני פשוט רותח מזעם, ובכך פרק את המתח בחדר. הוא ידע שיש לו מטרה אסטרטגית (הבראת המשק), והיה מוכן להיות המטרה לבדיחות של העם כל עוד המשק מתייעל.

במאי 1967, הלחץ הגיע לנקודת רתיחה. צמרת צה"ל, ובראשה אלופים צעירים ולוחמניים כעזר ויצמן ואריאל שרון, הטיחו באשכול דברים קשים על הססנותו ודרשו לצאת למלחמה מיד. בישיבות המטכ"ל המתוחות (שזכו לכינוי "מרד האלופים"), אשכול ספג את העלבונות בחיוך מריר. כשהאלופים לחצו, הוא השיב בהומור שחור וקר רוח שנועד להרגיע את ההיסטריה הצבאית, והזכיר להם שמלחמה היא לא טיול של תנועת נוער, ושחובה להבטיח קודם כל את תמיכת המעצמות כדי לא להישאר "עם הניצחון ועם ועדה של האו"ם שתכריח אותנו לסגת".

אפילו ברגע השפל הפוליטי שלו, כאשר הלחץ הציבורי אילץ אותו למסור את תיק הביטחון ליריבו משה דיין כדי להקים ממשלת אחדות, אשכול שמר על חוש ההומור. כשנשאל על כניסתו של דיין למשרד הביטחון בקריה, הוא התבדח במרירות ואמר שעכשיו יש למדינה ברוך השם שני שרי ביטחון, ונקווה שזה לא יותר מדי בשביל צבא אחד. יכולתו להוריד מעצמו סמכויות למען טובת המדינה, מבלי לראות בכך "סוף העולם", נבעה מאותה פילוסופיית חיים שלא לוקחת את עצמה ברצינות תהומית.

מורשתו ההומוריסטית של לוי אשכול מלמדת שיעור עמוק במנהיגות. לעיתים קרובות, הציבור מחפש מנהיגים שמדברים בסימני קריאה, שמכים על השולחן ושמבטיחים ניצחונות מוחלטים. לוי אשכול הציע מודל של סימני שאלה, של פשרות ושל קריצה. ההומור שלו היה ביטוי של ביטחון עצמי עמוק – אדם המכיר בערך עצמו אינו זקוק לגינוני כבוד מלאכותיים. באמצעות הצחוק, הפתגמים והאירוניה, אשכול הצליח לשמור על איזון פנימי בסביבה מטורפת, לקרב לבבות בעולם דיפלומטי קר, ולהוביל את מדינת ישראל בבטחה, כ"טרקטור" אפור וחייכן, דרך המשברים המסוכנים ביותר בתולדותיה.

עננה מעל הנגב: האיום המדיני של תוכנית מוריסון-גריידי

כדי להבין את גודל ההישג ההתיישבותי וההנדסי של אותה תקופה, יש לחזור אל המציאות הגיאופוליטית הקודרת של שנת 1946. מלחמת העולם השנייה הסתיימה, אך האימפריה הבריטית עדיין שלטה בארץ ישראל באמצעות המנדט. מדיניות ה"ספר הלבן" הגבילה קשות את עליית הפליטים מאירופה וכן את רכישת הקרקעות על ידי יהודים. בחודש יולי של אותה שנה, פורסמה תוכנית מדינית דרמטית הידועה כ"תוכנית מוריסון-גריידי" (על שם הנציג הבריטי הרברט מוריסון והנציג האמריקני הנרי גריידי).

התוכנית הציעה לחלק את ארץ ישראל לאזורים אוטונומיים תחת שלטון בריטי מרכזי. המכה הקשה ביותר בתוכנית עבור היישוב היהודי הייתה ההתייחסות לנגב. הנגב, שהיווה יותר ממחצית משטחה של ארץ ישראל המנדטורית, יועד להישאר תחת שליטה בריטית ישירה ובלעדית. הבריטים ראו בנגב נכס אסטרטגי חיוני – גשר יבשתי המקשר בין מצרים לבין עבר הירדן והמפרץ הפרסי, ואזור אידיאלי להקמת בסיסים צבאיים נרחבים ביום שבו ייאלצו לעזוב את תעלת סואץ. ההצדקה הפומבית של הבריטים והאמריקאים לניתוק הנגב מהאוטונומיה היהודית הייתה פשוטה ועובדתית: מדובר במדבר שומם וצחיח, שאין בו כמעט התיישבות יהודית, ולתנועה הציונית אין את היכולת, המשאבים או הכוונה להפריח אותו.

ההנהגה הציונית, ובראשה דוד בן-גוריון, הבינה את גודל הסכנה. ההבנה הייתה שאם לא יקבעו עובדות פיזיות ומוצקות בשטח הנגב באופן המיידי ביותר, גבולות המדינה היהודית העתידית יסתיימו אי שם באזור גדרה או באר טוביה, והמדינה תיוותר ללא עתודות קרקע משמעותיות לפיתוח, לקליטת עלייה ולחקלאות. כך נולד הרעיון הנועז: להקים מספר רב של יישובים בנגב המערבי והדרומי בבת אחת, תחת אפם של הבריטים.

המבצע הלוגיסטי: תכנון י"א הנקודות והעלייה לקרקע

התכנון המבצעי של העלייה לקרקע הוטל על ה"הגנה", אך ההיבט הלוגיסטי וההתיישבותי – שהוא לרוב המורכב והמסובך יותר במבצעים מסוג זה – היה באחריותו הישירה של לוי אשכול ואנשי מחלקת ההתיישבות. לא מדובר היה בהקמת אוהלים דלים שיתפזרו ברוח המדברית הראשונה; המטרה הייתה להקים יישובים שייראו כיישובי קבע מהרגע הראשון, כאלו שהבריטים יתקשו לעקור מבחינה משפטית ומעשית.

אשכול וצוותו נדרשו להכין בסודיות מוחלטת חומרי בניין, חומות עץ, מגדלי שמירה, גדרות תיל, ציוד חקלאי בסיסי, ובעיקר – מכלי מים. הכל היה חייב להיות מוכן מראש במתכונת של "הקמה מהירה" (בדומה לשיטת "חומה ומגדל" של שנות ה-30, אך בקנה מידה עצום פי כמה ובאזור מבודד לחלוטין). נקבע כי המבצע יתבצע במוצאי יום הכיפורים תש"ז, ה-5 באוקטובר 1946, מתוך הנחה (שהתבררה כנכונה) כי הבריטים לא יצפו לפעילות רחבת היקף מיד עם צאת הצום הקדוש ביותר ליהודים.

באותו לילה היסטורי, יצאו מאות משאיות עמוסות לעייפה מנקודות היערכות בדרום (כמו ניר עם ורוחמה), והתפזרו אל 11 נקודות שונות ברחבי הנגב. עד עלות השחר, קמו מאדמת הלס המדברית 11 יישובים חדשים: אורים, בארי, גלאון, חצרים, כפר דרום, משמר הנגב, נבטים, נירים, קדמה, שובל ותקומה. כאשר סיורי חיל האוויר הבריטי עלו לאוויר בבוקר המחרת, הם נדהמו לגלות מפה גיאוגרפית חדשה לחלוטין. המבצע הוכתר בהצלחה מסחררת, והפך לסמל של חלוציות ודבקות במטרה.

משבר המים: המכשול בפני קיום ארוך טווח

אולם, האופוריה ביישוב היהודי שככה במהירות כאשר התבררה המציאות בשטח. קל יותר להקים מחנה בן לילה מאשר לקיים אותו לאורך שנים בסביבה עוינת וצחיחה. האויב הגדול ביותר של מתיישבי י"א הנקודות לא היה הצבא הבריטי, וגם לא הכנופיות הערביות המקומיות, אלא הגיאוגרפיה והאקלים.

בנגב יורדים מילימטרים ספורים של גשם בשנה. ניסיונות קודמים לקדוח בארות באזור העלו מים מלוחים ברמה שלא אפשרה אפילו שתייה, קל וחומר השקיה חקלאית. בחודשים הראשונים לאחר העלייה לקרקע, סופקו המים ליישובים החדשים באמצעות משאיות שנסעו הלוך ושוב מקידוחי המים הצפוניים יותר (באזור ניר עם). זו הייתה אופרציה יקרה, פגיעה ומסוכנת. מכלית מים יכלה לספק בקושי את צורכי השתייה וההיגיינה הבסיסיים של המתיישבים, אך היא לא אפשרה שתילת עץ אחד או זריעת דונם אחד של חיטה.

כאן נכנס לתמונה החזון הפרגמטי והקר של לוי אשכול. אשכול הבין היטב את "כללי המשחק" הדיפלומטיים: ועדות החקירה הבינלאומיות לא יתרשמו מקבוצת צעירים שיושבים באוהלים ומקבלים מים במכליות. בעיני העולם, מאחזים כאלה נראים כמוצבים צבאיים זמניים, ולא כהתיישבות אזרחית בת-קיימא. כדי להוכיח בעלות על הנגב, יש צורך בחקלאות. יש להראות שדות ירוקים, מטעים וגידולים המכים שורש באדמה. חקלאות, בהגדרתה, דורשת מים – והרבה. מסקנתו של אשכול הייתה שאין מנוס מהקמת מפעל מים אזורי ענק שישאב מים מתוקים מאזור הצפון ויזרים אותם בצינורות אל לב הנגב. באותם ימים של מחסור אדיר במשאבים ובחומרי גלם, רעיון זה נשמע לרבים כמו מדע בדיוני.

מבצע הצינורות בלונדון: ההברקה של שמחה בלאס

אשכול, שכיהן במקביל כמנהל בחברת המים "מקורות" (אותה עזר לייסד עשור קודם לכן), גייס למשימה את מהנדס המים הראשי של החברה, שמחה בלאס. בלאס חקר ומצא כי באזור ניר עם וגברעם שוכנים מי תהום מתוקים בכמות מספקת. האתגר כעת היה למצוא את הדרך להוביל את המים הללו דרומה לאורך עשרות קילומטרים.

המכשול העיקרי היה טכני-בינלאומי: העולם של שנת 1946 עדיין ליקק את פצעי מלחמת העולם השנייה. חומרי בניין, ובראשם צינורות פלדה, היו במחסור עולמי חמור. שום מפעל לא ייצר צינורות בקנה מידה הדרוש לפרויקט בסדר גודל כזה, ובוודאי שלא העניק עדיפות לפרויקט ציוני מחתרתי למחצה בפלשתינה.

הפתרון הגיע מכיוון בלתי צפוי. בלאס יצא לסיור באירופה בחיפוש אחר צינורות. בלונדון, הוא נתקל בתופעה מעניינת: במהלך "הבליץ" (ההפצצות הכבדות של הלופטוואפה הגרמני על לונדון), הניחו הבריטים רשת עצומה של צינורות מים עיליים לאורך רחובות העיר, כדי לאפשר לכבאים לשאוב מים ולכבות את השריפות הרבות. כעת, כשהמלחמה תמה ורחובות לונדון שוקמו, הצינורות הללו – בקוטר של 6 אינץ' – פורקו ונערמו כגרוטאות מתכת למכירה מוקדמת.

בלאס דיווח לאשכול על ה"מציאה". הצינורות הללו לא נועדו במקור להולכת מי שתייה בלחץ גבוה למרחקים ארוכים במדבר, אך הם היו הפתרון היחיד בנמצא. אשכול, בכישרון העסקנות והארגון יוצא הדופן שלו, פעל במהירות הבזק. הוא שכנע את המוסדות הלאומיים (הסוכנות היהודית וקרן היסוד) להקצות סכומי עתק באופן מיידי לרכישת הצינורות, התגבר על חסמים בירוקרטיים של שלטונות המנדט, וארגן את שינועם של הצינורות – קילומטרים על גבי קילומטרים של מתכת משומשת – באוניות מסוחר מבריטניה לנמל חיפה, ומשם במשאיות דרומה אל הנגב.

חפירת הקווים: מרוץ נגד הזמן והאו"ם

הגעת הצינורות לנגב סימנה את תחילתו של השלב המעשי, והקשה לא פחות. תחת פיקוחו והכוונתו ההדוקה של אשכול, יצאו צוותי פועלים, חלוצים ומהנדסים למבצע הנדסי חסר תקדים בתנאים קשים מנשוא. החום המדברי ביום והקור העז בלילה, סופות החול שהקשו על עבודות הריתוך, ואיומים מצד סיורים בריטיים וכנופיות שודדים בדואיות – כל אלו לא עצרו את התקדמות קו המים.

התוכנית התבססה על הקמת תחנת שאיבה מרכזית באזור ניר עם, שממנה התפצלו שני קווים מרכזיים: הקו המערבי והקו המזרחי. הקו המערבי פנה לכיוון יישובים כמו נירים וגבולות, בעוד הקו המזרחי נמשך לעבר חצרים ומשמר הנגב. הפועלים חפרו תעלות עמוקות בחולות, הניחו את הצינורות הבריטיים הישנים, ריתכו אותם זה לזה וכוסו אותם כדי להגן עליהם מפני חבלה. זה היה מבצע של עבודה פיזית מפרכת, שהתנהל במתכונת של מרוץ נגד הזמן.

השעון שתקתק לא היה רק שעון החול הפיזי של המתיישבים שצמאו למים, אלא גם השעון המדיני. היישוב היהודי ידע כי בקרוב מאוד תגיע ארצה ועדת החקירה המיוחדת של האו"ם לעניין ארץ ישראל (אונסקופ – UNSCOP), שהוקמה באביב 1947 במטרה להמליץ על עתיד הארץ. הוועדה עמדה לסייר ברחבי הארץ, וממצאיה יהוו את הבסיס להחלטת האו"ם. היה ברור שקו המים חייב לפעול ולהזרים חיים ליישובים לפני שחברי הוועדה ישימו את רגלם בנגב.

באמצע שנת 1947, רגע לפני ההכרעות הגורליות, הושלמה העבודה. המשאבות בניר עם החלו לפעול, והמים המתוקים פרצו מהברזים בכל אחת ואחת מי"א הנקודות בנגב המערבי והדרומי. ברגע שהמים זרמו, המהפכה החקלאית החלה. המתיישבים, שעד אז עסקו בעיקר בהישרדות ובשמירה, החלו לחרוש את האדמה, לנטוע עצי פרי, לזרוע שדות ירק ולהקים משקי חי. אדמת הלס המדברית, ששנים נחשבה לעקרה ובלתי ניתנת לעיבוד, הוכיחה שכאשר שוטפים ממנה את המלחים באמצעות מים מתוקים, היא הופכת לאחת הקרקעות הפוריות ביותר.

הכרעת המערכה: ועדת אונסקופ והחלטת החלוקה

בקיץ 1947, הגיעו חברי ועדת אונסקופ לסיור בנגב. הנציגים הבינלאומיים, שהיו מצוידים בדו"חות הבריטיים שתיארו את האזור כארץ גזירה שוממה שאינה ראויה למגורי אדם או לפיתוח אזרחי, ציפו למצוא שממה מדברית.

אולם, המציאות שנגלית לעיניהם הייתה שונה לחלוטין. בלב הים המדברי והחולות הצהובים, הם חזו לפתע ב"איים" של ירוק בוהק. הם ראו במו עיניהם יישובים תוססים, שדות מעובדים בקפידה, צינורות השקיה המפזרים מים על גידולים חקלאיים, ומתיישבים צעירים ונחושים המנהלים אורח חיים יצרני. המחזה הזה של חקלאות יהודית הפורחת בלב המדבר הותיר רושם עז ובלתי יימחה על חברי הוועדה.

המים שזרמו בצינורות שהביאו אשכול ובלאס מלונדון היו ההוכחה הניצחת לכך שהתנועה הציונית מסוגלת לא רק לטעון לזכויות היסטוריות, אלא גם ליישם הלכה למעשה את פיתוח הארץ. הוועדה השתכנעה כי ליהודים יש את היכולת, הטכנולוגיה והנחישות להפריח את השממה הנגבית, בניגוד מוחלט לתחזיות הבריטיות.

כתוצאה ישירה מהמראה של אותם שדות ירוקים שהתאפשרו בזכות קו המים, החליטה ועדת אונסקופ לכלול את מרבית שטח הנגב בתוך גבולות המדינה היהודית המוצעת. המלצה זו התקבלה ככתבה וכלשונה על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות בהצבעה ההיסטורית בכ"ט בנובמבר 1947. החלטת החלוקה העניקה ליישוב היהודי שטח עצום שהבטיח את עתיד פיתוחה של מדינת ישראל.

הקמת י"א הנקודות והנחת קו המים לנגב היו מהלכים שזורים זה בזה לבלי הפרד. לולא תעוזתם של המתיישבים במוצאי יום הכיפורים תש"ז, לא היה בסיס לתביעה היהודית על הנגב. אך באותה מידה, לולא חזונו המעשי של לוי אשכול, תושייתו הלוגיסטית ויכולתו להפוך רעיון הנדסי מורכב למציאות בשטח בתנאים בלתי אפשריים, היישובים הללו היו נותרים כנקודות ארעיות וחסרות חיים, והנגב כולו היה אובד למדינת ישראל בטרם קמה.

כאשר עוסקים בחזון פיתוח הנגב והפרחת השממה, השם הראשון שעולה בזיכרון הקולקטיבי הישראלי הוא שמו של דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון, אשר העתיק את מגוריו לצריף בשדה בוקר וקרא לנוער הישראלי לרדת דרומה. בן-גוריון היה ללא ספק הנביא, איש החזון וההשראה של הנגב. אולם, ההיסטוריה של ההתיישבות מלמדת כי נביאים זקוקים לאנשי מעשה שיגשימו את חזונם. האיש שתרגם את המילים הגבוהות של בן-גוריון לטרקטורים, צינורות מים, כבישים, יישובים חקלאיים ועיירות פיתוח, היה לוי אשכול.

אשכול, שכיהן כראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, כשר החקלאות וכשר האוצר לאורך שנותיה המעצבות של המדינה, היה אדריכל ההתיישבות המעשי של חבל הארץ הגדול והצחיח ביותר בישראל. מאמר זה בוחן כיצד הפך אשכול את הנגב ממרחב מדברי ריק ושומם למוקד של התיישבות, חקלאות, תעשייה ועירנות מודרנית, תוך שילוב נדיר של חזון לאומי ויכולת ביצועית יוצאת דופן.

תפיסת ההתיישבות של אשכול: אדמה, מים ואדם

בניגוד לאנשי צבא שראו בנגב בעיקר עומק אסטרטגי, או לפוליטיקאים שראו בו שטח על מפה שיש לסמן בו גבולות, אשכול הגיע אל הנגב עם רקע של חקלאי (כאיש קבוצת דגניה ב'). הוא הבין לעומק את המשוואה הפשוטה והאכזרית של הטבע: אדמה ללא מים וללא ידיים עובדות היא חסרת ערך. תפיסת ההתיישבות שלו התבססה על משולש ברזל: יצירת תשתית מים לאומית, הקמת יישובים בעלי מודל כלכלי בר-קיימא, והכוונת אוכלוסייה מסיבית לאזור.

עוד בטרם הקמת המדינה, עמד אשכול על כך שהמאבק על הנגב לא יכול להסתכם רק בהקמת היאחזויות פלמ"ח מבודדות. הובלת מבצע הנחת קו המים לי"א הנקודות ב-1946 הייתה רק הסנונית הראשונה. עם קום המדינה ב-1948 וסיום מלחמת העצמאות, מצאה עצמה ישראל שולטת על מרחב עצום המשתרע מקריית גת של ימינו ועד אילת. הנגב היה בידיים ישראליות, אך הוא היה ריק מיהודים, מוקף באויבים, וחסר כל תשתית פיזית. אשכול הבין שחתימה על הסכמי שביתת הנשק לא תספיק כדי לשמור על האזור; נדרשת נוכחות אזרחית מאסיבית.

"פיזור אוכלוסין": הבאת גלי העלייה דרומה

בשנותיה הראשונות של המדינה, זרמו לישראל מאות אלפי עולים ששוכנו תחילה במחנות עולים ובמעברות שהתרכזו ברובם באזור מישור החוף וגוש דן. אשכול, כראש מחלקת ההתיישבות, זיהה את הסכנה האסטרטגית והדמוגרפית שבריכוז רוב אוכלוסיית המדינה ברצועת חוף צרה, בעוד חצי מהמדינה נותר ריק. הוא דחף ליישום מדיניות של "פיזור אוכלוסין", שמטרתה הייתה להסיט את כובד המשקל הדמוגרפי אל הפריפריה, ובייחוד אל הנגב.

זה לא היה תהליך קל, והוא לווה בביקורת רבה. עולים חדשים, שזה עתה הגיעו מארצותיהם, הועלו על משאיות ונשלחו אל לב המדבר, אל מקומות שבהם טרם נסללו כבישים וטרם חוברו תשתיות חשמל. אשכול ראה בכך צורך קיומי של המדינה. הוא ניהל את הקמתן של מעברות בנגב, ולאחר מכן דחף להמרתן ביישובי קבע. תחת שרביטו הוקמו עשרות מושבים וקיבוצים בנגב הצפוני והמערבי. יישובים אלו היוו מעין "חומת מגן" אזרחית שהגנה על גבולות המדינה מפני הסתננויות, ובמקביל החלו לעבד את האדמות ולייצר מזון למדינה הצעירה שסבלה ממחסור חמור ומשטר צנע.

מחקלאות לעיור: מהפכת ערי הפיתוח

אשכול הבין במהרה שהנגב לא יכול להתבסס על חקלאות בלבד. כמות הקרקעות הראויות לעיבוד וכמות המים המוגבלת (למרות המאמצים הכבירים) לא יכלו לפרנס את כל רבבות העולים שיועדו להגיע דרומה. בנוסף, חבל ארץ מודרני דורש שירותים עירוניים, מסחר ותעשייה. מתוך הבנה זו, אשכול היה ממחוללי מהפכת "ערי הפיתוח" בנגב.

באר שבע, שהייתה עיירה ערבית קטנה שננטשה במלחמת העצמאות, הפכה תחת תכנונו והכוונתו התקציבית ל"בירת הנגב" – עיר מחוז שאליה חוברו כל צירי התנועה, והוקמו בה בתי חולים, מוסדות שלטון ומרכזי מסחר. אך אשכול לא הסתפק בבאר שבע. במהלך שנות ה-50 וה-60 קמו שורת עיירות שנועדו ליצור רשת עירונית במדבר:

ירוחם (1951) הוקמה כמעברה שנועדה להפוך למרכז עירוני לצד כביש הנפט. דימונה (1955) הוקמה במטרה מוצהרת לספק כוח אדם, מגורים ושירותים עבור עובדי מפעלי ים המלח וכריית הפוספטים, מתוך הבנה שלא ניתן להסיע פועלים בכל יום ממרכז הארץ עד לבקע ים המלח. מצפה רמון (1956) הוקמה כנקודת אחיזה אסטרטגית על הדרך לאילת ולצורכי תיירות וכרייה.

גולת הכותרת של התכנון העירוני בנגב באותה תקופה הייתה העיר ערד, שהוקמה ב-1962 (כשאשכול כבר כיהן כשר האוצר ולפני שהפך לראש ממשלה). בניגוד לעיירות הקודמות שהוקמו בחופזה ולעיתים בצורה כאוטית מתוך אילוצי השעה, ערד נבנתה כ"עיר מתוכננת" מראשיתה. צוותי תכנון ישבו חודשים ארוכים ותכננו את מבנה הרחובות כך שיתאימו למשטר הרוחות המדברי, וקבעו מראש אילו תעשיות יוקמו בה כדי להבטיח תעסוקה לתושבים בטרם הגיעו. אשכול עקב מקרוב אחר המודל הזה והבטיח את זרימת התקציבים הדרושים להגשמתו.

מוביל המים לנגב: עורק החיים של המדבר

ההתיישבות העירונית והחקלאית בנגב הייתה קורסת ללא אספקת מים יציבה. לאחר מבצע הנחת הצינורות הבריטיים ב-1947, היה ברור שהפתרון הזה לא יספיק לאוכלוסייה הולכת וגדלה. אשכול, כאיש חברת "מקורות", דחף והוביל את מיזמי המים הגדולים ביותר בתולדות המדינה.

השלב הראשון והקריטי עבור הנגב היה פרויקט מפעל ירקון-נגב. פרויקט זה, שהושלם ב-1955, כלל הנחת צינור בטון בקוטר ענק (66 אינץ') ששאב את מימי מעיינות ראש העין ונהר הירקון, והוביל אותם לאורך עשרות קילומטרים דרומה עד לאזור הנגב הצפוני. קו זה שינה לחלוטין את פני החקלאות בנגב ואפשר את הרחבת ההתיישבות בחבל לכיש ובצפון הנגב.

אך חזונו של אשכול לא נעצר שם. הוא ידע שמי הירקון לא יספיקו בטווח הארוך, ופעל ללא לאות, תחילה כשר החקלאות ולאחר מכן כשר האוצר, לגיוס ההון העצום שנדרש להקמת המוביל הארצי. כאשר הושלם המוביל ב-1964, ממי הכנרת זרמו אל הנגב, הוסר סופית איום ההתייבשות מעל ההתיישבות הדרומית. אשכול התייחס לצינורות המים הללו כאל העורקים שבהם זורם דמה של המדינה, בלעדיהם הנגב יישאר איבר מנותק ומת.

תעשייה ותשתיות: הנגב כקטר הכלכלי של ישראל

לוי אשכול, בכהונתו הארוכה כשר אוצר, הבין שהתיישבות בנגב דורשת עוגנים כלכליים חזקים. הוא ראה בנגב לא רק אזור שיש לסבסד, אלא משאב טבע עצום שיכול וצריך להפוך למנוע צמיחה לאומי. תחת הנהגתו, הופנו כספי ציבור, הלוואות פיתוח וכן כספי הסכם השילומים עם גרמניה, לטובת הקמת תעשייה כבדה ותשתיות אסטרטגיות במדבר.

אשכול דחף להרחבתם ושדרוגם של מפעלי ים המלח בסדום, שהפכו ליצואן מרכזי של אשלג וברום. הוא עודד את פיתוח כריית הפוספטים באזור מכתש קטן ואורון, וקידם את הקמתם של מפעלי נחושת בתמנע שבערבה. כדי להעביר את כל התוצרת הזו, נדרשה תשתית תחבורתית אדירה. אשכול הבטיח את התקציבים לסלילת כביש הערבה – ציר אסטרטגי שחיבר לראשונה באופן נורמלי את העיר אילת אל שאר חלקי המדינה.

הקמתה ופיתוחה של אילת כעיר וכנמל היו פרויקט קרוב במיוחד לליבו. הוא הבין שעל מנת שמוצרי הנגב (ואף מרכז הארץ) יוכלו להגיע לשוקי אסיה ואפריקה ללא תלות בתעלת סואץ המצרית, ישראל חייבת נמל מים עמוקים בים האדום. בניית נמל אילת, יחד עם פיתוח העיר עצמה כמרכז תיירותי ועוגן יישובי בקצה הדרומי ביותר של ישראל, היו תוצאה ישירה של מדיניות הפיתוח שלו. התשתיות הללו סיפקו מקומות עבודה לאלפי מתיישבים חדשים בדרום, והפכו את המושג "התיישבות בנגב" מאידיאולוגיה מופשטת לפרנסה ממשית.

המורשת: המהנדס של הדרום

העשייה של לוי אשכול בנגב שונה באופייה ממעשי גבורה צבאיים או מהכרזות היסטוריות. זו הייתה עשייה סיזיפית, יומיומית, של התמודדות עם בירוקרטיה, מחסור בתקציבים, תנאי שטח קשים ותסכולים של מתיישבים. הוא היה צריך לאזן בין צורכי הביטחון, הכלכלה והחברה, ולעיתים קרובות ספג ביקורת קשה על תנאי המחיה במעברות ובעיירות הפיתוח בשנותיהן הראשונות.

ועדיין, בפרספקטיבה היסטורית, תרומתו של אשכול לנגב היא חסרת תחליף. הוא היה האיש ששרטט את מפת ההתיישבות בדרום, שהניח את הצינורות שהפריחו את שדותיו, שמימן את המפעלים שסיפקו תעסוקה לתושביו, ושסלל את הכבישים שחיברו אותו אל מרכז הארץ.

דוד בן-גוריון כתב כי "בנגב ייבחן העם בישראל". אם בן-גוריון הציב את המבחן, הרי שלוי אשכול היה זה שסיפק למדינת ישראל את הכלים לעמוד בו. מי שנוסע כיום בנגב ורואה את הערים הגדולות, המועצות האזוריות החקלאיות, בסיסי התעשייה וקווי המים, רואה הלכה למעשה את פרי עמלו, מנהיגותו וחזונו המעשי של לוי אשכול – גדול הבנאים של הנגב הישראלי.

בספרי ההיסטוריה הגיאופוליטית נהוג לשרטט גבולות של מדינות באמצעות כוחות צבא, תנועות דיפלומטיות, מלחמות והסכמים בינלאומיים. אולם, בתולדותיה של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל, הגבולות לא שורטטו רק באמצעות חרבות, אלא באמצעות צינורות ברזל, מכוניות שאיבה וקווי מים. כאשר אנו בוחנים את תהליך ההשתלטות, הפיתוח והשמירה על הנגב – חבל הארץ המהווה למעלה ממחצית משטחה של מדינת ישראל – עולה שמה של חברה אחת ושמו של מנהיג אחד שזיהו מוקדם מכולם את המשוואה האכזרית של המזרח התיכון: היכן שיש מים, יש חיים ויש ריבונות. החברה היא חברת "מקורות", והמנהיג שניווט אותה כמעט משלב הרעיון ועד להפיכתה למפלצת הנדסית לאומית, הוא לוי אשכול.

הולדת "מקורות": מעבר מתפיסה מקומית לתפיסה ארצית

כדי להבין את קו המים לנגב, יש לחזור אחורה אל שנת 1937, השנה שבה נוסדה חברת "מקורות". עד לאותה שנה, תפיסת המים ביישוב היהודי הייתה מקומית לחלוטין. קיבוץ או מושב היו קודחים באר, ואם נמצאו מים – היישוב היה פורח; אם הקידוח העלה חרס, היישוב היה נדון לגוויעה או לתלות מתמדת בהבאת מים במיכלים. המהפכה התפיסתית נולדה מתוך שיתוף פעולה בין שלושה אנשים מרכזיים: לוי אשכול, פנחס ספיר, ומהנדס המים הגאון שמחה בלאס.

הם הבינו שמים אינם נכס פרטי של יישוב ספציפי אלא משאב לאומי. החזון שעמד בבסיס הקמת "מקורות" היה "מים עוברים מגבול לגבול" – לקיחת מים מאזורים שופעים והעברתם, באמצעות רשת צנרת ומכוני שאיבה, לאזורים צחיחים שבהם יש קרקע זמינה להתיישבות אך אין בהם משקעים. אשכול, כאיש הארגון והפוליטיקה של הפרויקט, ידע לגייס את ההון הראשוני, להתמודד עם הבירוקרטיה של המוסדות הלאומיים ולרתום את תנועות ההתיישבות השונות, שעד אז התרגלו לעצמאות מוחלטת בכל הנוגע למשאביהן.

הפרויקט הראשון של "מקורות" היה העברת מי נחל הקישון וקידוחי עמק זבולון אל יישובי עמק יזרעאל. ההצלחה שם הוכיחה את היתכנות המודל, אך אשכול ובלאס ידעו שהמבחן האמיתי, הגדול והגורלי ביותר של "מקורות" עדיין ממתין להם בדרום – במרחבי הלס של הנגב.

משבר 1946: היאחזויות צמאות בחולות

נקודת המפנה הדרמטית שהביאה את "מקורות" אל הנגב התרחשה במוצאי יום הכיפורים תש"ז (אוקטובר 1946). בעקבות איומים מדיניים מצד הבריטים לנתק את הנגב מהמדינה היהודית העתידית, יזמו המוסדות הלאומיים את מבצע העלייה לקרקע של 11 יישובים במקביל (י"א הנקודות). המבצע המחתרתי נחל הצלחה פוליטית ומורלית כבירה, אך הבוקר שאחרי העלייה לקרקע חשף מציאות לוגיסטית עגומה וקיומית: בנגב אין מים מתוקים.

ניסיונות קידוח מקומיים שביצעו אנשי י"א הנקודות בסביבתם העלו מים מלוחים מאוד, שלא התאימו לשתייה ובוודאי שלא להשקיית שדות. במשך חודשים, הפתרון היחיד היה העברת מים בחביות באמצעות משאיות שיצאו מקידוחי אזור ניר עם – האזור הדרומי ביותר שבו עדיין נמצאו מי תהום מתוקים בכמות מספקת. עבור חברת "מקורות" ועבור אשכול, היה ברור שזהו פתרון מופרך. משאיות מים פגיעות להתקפות של כנופיות, עלותן אדירה, והכמות שהן מספקות מספיקה רק לקיום הישרדותי של המתיישבים, אך לא מאפשרת חקלאות. ללא חקלאות נרחבת, היישובים לא ייחשבו כהתיישבות קבע בעיני ועדות החקירה של האו"ם שאמורות היו להכריע את גורל הארץ.

הברקת "צינורות הבליץ": חוש עסקי וארגוני תחת אש

המשימה להעביר מים אל תוך הנגב נתקלה במכשול שנראה בלתי עביר: חוסר בצינורות. שנת 1946 הייתה מיד לאחר תום מלחמת העולם השנייה. העולם סבל ממחסור חמור בפלדה, ושום מפעל באירופה או בארצות הברית לא יכול היה לספק את עשרות הקילומטרים של צנרת שדרשה חברת "מקורות", ובוודאי שלא בלוח הזמנים המיידי שדרש המצב המדיני.

הפתרון הגיע מתוך הברקה טכנית של שמחה בלאס וגיבוי מערכתי חסר תקדים של לוי אשכול. בלאס, שנסע לאירופה בחיפוש נואש אחר חומרי גלם, שוטט ברחובות לונדון וגילה תגלית מפתיעה: במהלך "הבליץ" (ההפצצות הגרמניות הכבדות על בירת בריטניה), הניחו הבריטים רשת עילית של צינורות פלדה ברחבי העיר, כדי לאפשר לכבאים לשאוב מים ישירות מנהר התמזה לכיבוי השריפות, במקרה שרשת המים התת-קרקעית תקרוס. כעת, מששוקמה העיר, פורקו הצינורות האלו – בקוטר של 6 אינץ' – ונמכרו כעודפי ברזל.

בלאס שלח מברק דחוף לאשכול והסביר את הפוטנציאל. הצינורות לא נועדו במקור להשקיה ולהולכת מים בלחץ במדבר, וקוטרם היה צר יחסית, אך הם היו הדבר היחיד שניתן היה להשיג באופן מיידי. כאן התגלתה גדולתו של אשכול כראש מחלקת ההתיישבות וכאיש החזק בחברת "מקורות". בתקופה שבה כל לירה של הסוכנות היהודית נשקלה בקפידה, אשכול חתך את כל הבירוקרטיה המוסדית. הוא הפעיל את כל משקלו הפוליטי והשיג את האישורים והכספים הדרושים לרכישת מאות קילומטרים של "צינורות הכיבוי" הלונדוניים. הוא דאג להעמסתם על אוניות ולשילוחם החשאי למחצה לארץ ישראל תחת עיניהם הפקוחות של הבריטים.

מבצע הנדסי בחולות: "מקורות" כובשת את המדבר

עם הגעת הצינורות לנמל חיפה באביב 1947, החלה עבודתה ההנדסית בשטח של חברת "מקורות". זה לא היה פרויקט בנייה רגיל; זה היה מבצע בעל אופי חצי-צבאי. מהנדסי ועובדי "מקורות", יחד עם חברי היישובים ואנשי פלמ"ח שאבטחו אותם, יצאו לקרב מול הטבע.

התוכנית של "מקורות" התבססה על שאיבת המים מקידוחי ניר עם וגברעם, ריכוזם בבריכות איגום, ומשם הזרמתם בשני צירים מרכזיים אל לב הנגב: קו מזרחי שיצא לכיוון חצרים, נבטים ומשמר הנגב, וקו מערבי שפנה לכיוון אורים ונירים. העבודה בשטח הייתה מפרכת במידה שקשה לתאר. הפועלים חפרו תעלות עמוקות באדמת הלס ובחולות הקופחים תחת שמש המדבר, כדי להטמין את הצינורות ולהגן עליהם מחבלה של כנופיות בדואיות (שאכן ניסו לפוצץ ולחבל בקו לא פעם).

פעולת חיבור הצינורות לוותה בקשיים טכניים עצומים. מאחר שמדובר היה בצינורות עודפים ממקורות שונים, לעיתים ההברגות לא התאימו, והיה צורך לרתך אותם בשטח בתנאי שדה. עובדי מקורות עבדו משמרות כפולות, יום ולילה, בידיעה שכל יום שעובר מקרב את משלחת האו"ם לארץ, ושהנגב חייב להיות ירוק עד לבואה.

במהלך קיץ 1947 הושלמה המשימה. המשאבות בניר עם הופעלו, ומים החלו לזרום דרומה. הרגע שבו פרצו מים מתוקים מהברזים בחצרים או בנירים היה רגע של אקסטזה חלוצית. חברת "מקורות" הוכיחה שחזון ה"מים עוברים מגבול לגבול" שרקח אשכול עשור קודם לכן, אינו אוטופיה אלא מציאות. המים הללו אפשרו למתיישבים לשטוף את המלח מהקרקע, לשתול ירקות ועצי פרי, ולהציג בפני ועדת אונסקופ של האו"ם מציאות של חקלאות יהודית פורחת שהכריעה את הכף והשאירה את הנגב בתוך גבולות תוכנית החלוקה.

מקו צינור לחזון לאומי: מפעל ירקון-נגב ומפעלי יובל גד

עם קום המדינה וסיום מלחמת העצמאות ב-1949, ישראל הצעירה החזיקה בנגב, אך האזור נותר ברובו שומם מתושבים. אשכול, כעת בתפקידים בכירים בממשלה (כולל שר החקלאות ובהמשך שר האוצר), פתח את שערי הארץ לעלייה המונית. מאות אלפי עולים שוכנו במעברות, ואשכול שאף ליישב אותם בנגב ובחבל לכיש תוך הסבתם לחקלאים שייצרו מזון למדינה הרעבה.

אולם קו המים המקורי של 1947 – אותו צינור 6 אינץ' שהציל את י"א הנקודות – היה קטן, ישן ובלתי מספיק בעליל כדי לפרנס התיישבות המונית של עשרות מושבים חדשים. אשכול, יחד עם חברת "מקורות" שצמחה תחת חסותו לכדי חברה הלאומית למים, החליט להעלות את הפרויקט לשלב הבא, המודרני והאדיר בממדיו.

כך נולד תכנונו של מפעל "ירקון-נגב". הרעיון היה לשאוב את מימי מעיינות הירקון (אזור ראש העין) ולהוביל אותם דרומה בצינורות ענק אל הנגב המערבי. כאן לא היה מדובר עוד בצינורות לונדוניים משומשים, אלא בצינורות בטון דרוך עצומים בקוטר של 66 אינץ'. מכיוון שצינורות בסדר גודל כזה אי אפשר היה לייבא בקלות או בזול מחו"ל, דחף אשכול – ברוח גישתו התשתיתית – להקמת מפעל לאומי לייצור צינורות. בעקבות כך הוקם באשקלון מפעל "יובל גד", שהפך לספק המרכזי של צנרת הבטון בישראל וסיפק פרנסה לאלפי עולים חדשים בדרום.

קו ירקון-נגב הראשון הושלם בשנת 1955 במבצע הנדסי שזכה להד עולמי. הטקס שנערך עם פתיחתו המחיש את משמעותו ההיסטורית: המים שזרמו ממרכז הארץ דרומה סימנו את הפיכת חברת "מקורות" מחברה התיישבותית שמתקנת צינורות קטנים בחולות, לחברה לאומית שמניחה תשתיות ברמה של מעצמה הנדסית. מים אלו אפשרו את הפיכתם של אדמות הנגב הצפוני לאסם התבואה וליצרן הכותנה והירקות הגדול של מדינת ישראל.

המוביל הארצי: שיאו של החזון

את מסלול החיים ההיסטורי של לוי אשכול, חברת "מקורות" והנגב אי אפשר לסיים מבלי להזכיר את פרויקט התשתית הגדול ביותר בתולדות ישראל: המוביל הארצי. אשכול, כשר אוצר עוצמתי ששלט בקופת המדינה, הבין שגם מי הירקון לא יספיקו לנצח כדי לקיים את התעשייה והערים ההולכות וצומחות בנגב. הוא קידם באגרסיביות את הזרמת התקציבים הדרושים לפרויקט הענק של הובלת מי הכנרת דרומה.

חברת "מקורות", שהפכה לזרוע הביצוע הארוכה של אשכול, חצבה הרים, כרתה מנהרות (כמו מנהרת עילבון), הקימה תחנות שאיבה תת-קרקעיות (תחנת ספיר) והניחה תעלות פתוחות וצינורות פלדה ענקיים שחצו את המדינה לאורכה. בשנת 1964, כאשר אשכול כבר כיהן כראש ממשלת ישראל, הושלם המוביל הארצי ומים מהצפון הרחוק הגיעו אל הברזים בערי הפיתוח והמושבים בדרום.

סיפור קו הנחת המים בנגב הוא סיפור של מעבר ממאבק הישרדותי למדיניות של תכנון לאומי. זוהי עדות מובהקת לדרכו של לוי אשכול – דרך של בניין כוח שיטתי, השקעה מסיבית בתשתיות, וראיית הנולד מעבר לכותרות העיתונים של יום המחר. חברת "מקורות", שאותה עזר לייסד ולטפח, התחילה כחברה קטנה של חקלאים והפכה לגוף שרטט את מפת ההתיישבות מחדש, כאשר קווי המים שהניחה הפכו הלכה למעשה לגבולותיה המוכרים והבטוחים של מדינת ישראל.

מערכת היחסים בין דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, לבין לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי, היא אולי הדרמה הפוליטית, האישית והפסיכולוגית המרתקת ביותר בתולדות ההנהגה הישראלית. זהו סיפור קלאסי, כמעט טרגי באופיו, על שותפות היסטורית עמוקה וארוכת שנים שהפכה ליריבות מרה ולקוטביות מנהיגותית. בן-גוריון ואשכול היו שני ענקים שעיצבו את דמותה של מדינת ישראל, אך עשו זאת מתוך תפיסות עולם, מזגי הנהגה וסגנונות אישיים שונים בתכלית. בחינת המשותף והשונה ביניהם מספקת צוהר להבנת התבגרותה של החברה הישראלית – מהשלב המהפכני של הקמת המדינה, אל שלב הניהול, הנרמול והפיוס.

עשרות שנים של שותפות: החזונאי וקבלן הביצוע

לא ניתן להבין את עומק הקרע בין שני המנהיגים מבלי להבין תחילה את עומק השותפות ביניהם. שניהם עלו ממזרח אירופה (בן-גוריון מפולין, אשכול מאוקראינה), שניהם היו מאבות תנועת העבודה, ושניהם עיצבו את מוסדות "המדינה שבדרך" דרך ההסתדרות ומפלגת מפא"י.

במשך שנים רבות, נראה היה כי השניים משלימים זה את זה באופן מושלם. בן-גוריון היה "הנביא" והאסטרטג העליון. הוא שרטט את החזון ההיסטורי, קיבל את ההכרעות הגורליות (כמו ההכרזה על הקמת המדינה למרות אזהרות ארצות הברית) ומיקד את מרצו בבניין הכוח הצבאי של צה"ל ובשאלות של גורל וייעוד. אולם, בן-גוריון לא אהב לעסוק בפרטים האפורים של הכלכלה, התשתיות או התקציבים.

כאן נכנס לתמונה לוי אשכול. אשכול היה "הטרקטור", קבלן הביצוע שהפך את המילים של בן-גוריון למציאות חומרית. כאשר בן-גוריון קרא להמונים לעלות ארצה, היה זה אשכול, כראש מחלקת ההתיישבות, שהיה צריך לדאוג לאוהלים, לפחונים ולמים במעברות. כאשר בן-גוריון יצא למלחמת העצמאות, הוא מינה את אשכול למנכ"ל משרד הביטחון, בידיעה שאשכול הוא היחיד שמסוגל לארגן את הרכש, התקציבים והלוגיסטיקה של צבא בהקמה. כאשר בן-גוריון חלם על הפרחת הנגב, אשכול היה זה שגייס את הכספים, הקים את "מקורות" והניח את המוביל הארצי. אשכול ראה את עצמו כחייל נאמן של התנועה ושל העומד בראשה, ובן-גוריון סמך על אשכול בעיניים עצומות בכל הנוגע למשק ולכלכלה.

ההערכה של בן-גוריון לאשכול הייתה כה רבה, עד כי כאשר החליט לפרוש סופית מראשות הממשלה ב-1963, בעיצומה של "פרשת לבון", הוא סימן את לוי אשכול כיורשו הטבעי והראוי ביותר.

פרשת לבון ("עסק הביש") והקרע ההיסטורי

האירוניה ההיסטורית היא שהמשבר הפוליטי שהביא את אשכול לכס ראש הממשלה, הוא זה שגם הפריד בינו לבין מורו ורבו. "פרשת לבון", שעסקה בשאלה "מי נתן את ההוראה" להפעלת רשת ריגול כושלת במצרים ב-1954, הפכה לאובססיה עבור בן-גוריון. למרות שוועדות שרים פטרו את שר הביטחון לשעבר פנחס לבון מאחריות, בן-גוריון התעקש כי יש להקים ועדת חקירה משפטית טהורה וכי אי אפשר להתפשר על חקר האמת המוחלטת.

אשכול, עם כניסתו לתפקיד, מצא את עצמו מול מדינה מפולגת, מפלגה שסועה ומערכת ביטחון מדממת בגלל פרשה שהתרחשה כמעט עשור קודם לכן. גישתו של אשכול הייתה הפוכה מזו של בן-גוריון: הוא האמין שיש רגעים שבהם יציבות המדינה ושלמות החברה חשובים יותר מחקר "האמת הטהורה". הוא תבע למשוך קו על העבר, להפסיק להתעסק בפרשה ולהתחיל לנהל את המדינה.

בן-גוריון ראה בכך בגידה. בעיניו, פשרה על אמת ושקר הייתה עיוות מוסרי שאין לסלוח עליו. העימות החריף, ובשנת 1965 פרש בן-גוריון ממפא"י ההיסטורית, והקים את רשימת רפ"י יחד עם תומכיו הצעירים (משה דיין ושמעון פרס), מתוך מטרה להפיל את ממשלת אשכול. אשכול, בתגובה, איחד את השורות בשמאל, הקים את "המערך", והתמודד מול בן-גוריון בבחירות של 1965. ניצחונו המוחץ של אשכול (45 מנדטים למערך לעומת 10 בלבד לרפ"י) סימן את השחרור הסופי שלו מצילו של "הזקן". העם אמר את דברו: תמה תקופת המנהיגות המשיחית, החלה תקופת הניהול השקול.

מנהיגות של חזון וסמכות מול מנהיגות של פשרה וקונצנזוס

ההבדל התהומי ביותר בין בן-גוריון לאשכול היה בסגנון המנהיגות ובמזג האישי.

בן-גוריון היה מנהיג סמכותני, קפדן ונוקשה. הוא פעל מתוך תחושת שליחות היסטורית כמעט נבואית. החלטותיו התקבלו לעיתים קרובות בחיתוך דיבור קצר, בהוראות חד-משמעיות, ותוך חוסר סובלנות מוחלט למתנגדיו. המושג שטבע, "ממלכתיות", משמעותו הייתה כפיפות מוחלטת של כל האינטרסים הסקטוריאליים לטובת המדינה ולטובת חזונו שלו על איך המדינה צריכה להיראות. הוא לא היסס ללכת נגד הזרם, נגד מפלגתו ונגד דעת הקהל, אם האמין שזו הדרך הנכונה.

אשכול, לעומתו, ייצג מנהיגות דמוקרטית, פשרנית ומכילה. הוא סלד ממשברים דרמטיים ומקבלת החלטות סמכותנית. פילוסופיית המנהיגות שלו התבססה על בניית קונצנזוס. הוא הרבה להתייעץ, לכנס ועדות ולשמוע מגוון דעות. בניגוד לזעפו של בן-גוריון, נשקו של אשכול היה חוש ההומור שלו, ה"יידישקייט", והיכולת להוריד ויכוחים אידיאולוגיים לוהטים לפסים מעשיים. בעוד יריביו פירשו את הפשרנות שלו כחולשה וכהססנות, אשכול ראה בה שיטה לניהול חברה שסועה. הוא האמין שעל ידי פשרות טקטיות, ניתן להשיג הסכמה רחבה ולמנוע קרעים בלתי הפיכים.

מדיניות פנים: חרמות לעומת נרמול פוליטי ואזרחי

גישתם המנוגדת של השניים באה לידי ביטוי חריף במדיניות הפנים. בן-גוריון השתמש בהדרה פוליטית ככלי לשמירת השלטון ולעיצוב המדינה. סיסמתו המפורסמת "בלי חרות ומק"י" קבעה את גבולות הלגיטימציה בישראל, והותירה את הימין הרוויזיוניסטי (בראשות מנחם בגין) מחוץ למחנה הממלכתי ומחוץ לכל ממשלה. בן-גוריון ניטר טינה עמוקה לבגין ולתנועתו, וסירב לאורך כל שנות כהונתו לאשר את העלאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי לארץ. הוא גם שמר בקנאות על הממשל הצבאי שהוחל על ערביי ישראל, מתוך תפיסה ביטחונית מחמירה.

אשכול, שהיה מונע מרצון לאחות קרעים, הפך את הקערה על פיה. עם כניסתו לתפקיד, הוא החליט לאפשר את קבורתו הממלכתית של ז'בוטינסקי בהר הרצל (1964), צעד שהיווה סמל עצום של פיוס לאומי כלפי הימין. שנתיים לאחר מכן, ב-1966, ביטל אשכול לחלוטין את הממשל הצבאי מעל ערביי ישראל, למרות אזהרות בכירי מערכת הביטחון.

רגע השיא של מדיניות ההכלה של אשכול הגיע בערב מלחמת ששת הימים (1967). בניגוד מוחלט לגישת "בלי חרות", אשכול פתח את שערי הממשלה והקים את ממשלת האחדות הראשונה ("ממשלת הליכוד הלאומי"), אליה צירף את מנחם בגין. בעוד בן-גוריון העדיף לשלוט לבדו ולבודד את מתנגדיו, אשכול הבין שבעת משבר קיומי, העם זקוק למנהיגות מאוחדת המייצגת את כלל הקשת הפוליטית.

מדיניות חוץ וביטחון: צרפת לעומת אמריקה, הרפתקנות מול זהירות

גם בתפיסת הביטחון והחוץ ניכרו הבדלים עמוקים. בן-גוריון האמין בכוחה של ישראל לעצב עובדות בשטח, לעיתים גם בניגוד לעמדת מעצמות העל. ברית החוץ המרכזית שלו הייתה עם צרפת, ובמבצע קדש (1956) הוא חבר לצרפת ובריטניה ויצא למלחמת מנע בסיני נגד מצרים, צעד שהוביל להתנגשות חזיתית עם נשיא ארצות הברית, דווייט אייזנהאור, שאילץ את ישראל לסגת.

אשכול היה זהיר, ריאליסטי ומפוכח הרבה יותר בזירה הבינלאומית. הוא הסיט את ספינת מדיניות החוץ הישראלית מהברית הרעועה עם צרפת, אל עבר ברית אסטרטגית עמוקה וארוכת טווח עם ארצות הברית. אשכול היה ראש הממשלה הראשון שהוזמן לבית הלבן, שם רקם יחסים הדוקים עם הנשיא לינדון ג'ונסון והבטיח לראשונה אספקת נשק התקפי אמריקני לישראל.

במאי 1967, כאשר נאצר סגר את מיצרי טיראן, אשכול עמד בלחץ עצום מצד הצבא לצאת מיד להתקפה, כפי שבן-גוריון כנראה היה שוקל לעשות. אך אשכול, מתוך ניסיונו וגישתו הזהירה, סירב לצאת למערכה מבלי להבטיח תחילה את תמיכתה השקטה של ארצות הברית. "תקופת ההמתנה" שגזר על צה"ל נתפסה כהססנות, אך היא זו שהבטיחה את הלגיטימציה הבינלאומית והמנעה מישראל סנקציות בינלאומיות חמורות לאחר המלחמה.

בסופו של דבר, אף על פי שבן-גוריון ואשכול הפכו בשנותיהם המאוחרות ליריבים פוליטיים מרים, בפרספקטיבה ההיסטורית הם לא סתרו זה את זה, אלא סימנו שני שלבים הכרחיים בחיי האומה. בן-גוריון היה האב המייסד, האיש בעל הכריזמה והאכזריות ההכרחית שנדרשה כדי להקים מדינה מאין בתנאים כמעט בלתי אפשריים. אשכול היה המנהיג המתבגר, הבנאי שהבין כי מדינה לא יכולה להתקיים לנצח במצב של מהפכה תמידית. הוא הניח את התשתיות הכלכליות, יצר את החוסן הדמוקרטי ונרמל את החברה הישראלית. שני המנהיגים, איש איש בסגנונו, היו חיוניים לעיצובה של ישראל כפי שאנו מכירים אותה כיום.