לוי אשכול, חברת "מקורות" וקו המים לנגב: עורק החיים שהגדיר את גבולות ישראל
בספרי ההיסטוריה הגיאופוליטית נהוג לשרטט גבולות של מדינות באמצעות כוחות צבא, תנועות דיפלומטיות, מלחמות והסכמים בינלאומיים. אולם, בתולדותיה של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל, הגבולות לא שורטטו רק באמצעות חרבות, אלא באמצעות צינורות ברזל, מכוניות שאיבה וקווי מים. כאשר אנו בוחנים את תהליך ההשתלטות, הפיתוח והשמירה על הנגב – חבל הארץ המהווה למעלה ממחצית משטחה של מדינת ישראל – עולה שמה של חברה אחת ושמו של מנהיג אחד שזיהו מוקדם מכולם את המשוואה האכזרית של המזרח התיכון: היכן שיש מים, יש חיים ויש ריבונות. החברה היא חברת "מקורות", והמנהיג שניווט אותה כמעט משלב הרעיון ועד להפיכתה למפלצת הנדסית לאומית, הוא לוי אשכול.
הולדת "מקורות": מעבר מתפיסה מקומית לתפיסה ארצית
כדי להבין את קו המים לנגב, יש לחזור אחורה אל שנת 1937, השנה שבה נוסדה חברת "מקורות". עד לאותה שנה, תפיסת המים ביישוב היהודי הייתה מקומית לחלוטין. קיבוץ או מושב היו קודחים באר, ואם נמצאו מים – היישוב היה פורח; אם הקידוח העלה חרס, היישוב היה נדון לגוויעה או לתלות מתמדת בהבאת מים במיכלים. המהפכה התפיסתית נולדה מתוך שיתוף פעולה בין שלושה אנשים מרכזיים: לוי אשכול, פנחס ספיר, ומהנדס המים הגאון שמחה בלאס.
הם הבינו שמים אינם נכס פרטי של יישוב ספציפי אלא משאב לאומי. החזון שעמד בבסיס הקמת "מקורות" היה "מים עוברים מגבול לגבול" – לקיחת מים מאזורים שופעים והעברתם, באמצעות רשת צנרת ומכוני שאיבה, לאזורים צחיחים שבהם יש קרקע זמינה להתיישבות אך אין בהם משקעים. אשכול, כאיש הארגון והפוליטיקה של הפרויקט, ידע לגייס את ההון הראשוני, להתמודד עם הבירוקרטיה של המוסדות הלאומיים ולרתום את תנועות ההתיישבות השונות, שעד אז התרגלו לעצמאות מוחלטת בכל הנוגע למשאביהן.
הפרויקט הראשון של "מקורות" היה העברת מי נחל הקישון וקידוחי עמק זבולון אל יישובי עמק יזרעאל. ההצלחה שם הוכיחה את היתכנות המודל, אך אשכול ובלאס ידעו שהמבחן האמיתי, הגדול והגורלי ביותר של "מקורות" עדיין ממתין להם בדרום – במרחבי הלס של הנגב.
משבר 1946: היאחזויות צמאות בחולות
נקודת המפנה הדרמטית שהביאה את "מקורות" אל הנגב התרחשה במוצאי יום הכיפורים תש"ז (אוקטובר 1946). בעקבות איומים מדיניים מצד הבריטים לנתק את הנגב מהמדינה היהודית העתידית, יזמו המוסדות הלאומיים את מבצע העלייה לקרקע של 11 יישובים במקביל (י"א הנקודות). המבצע המחתרתי נחל הצלחה פוליטית ומורלית כבירה, אך הבוקר שאחרי העלייה לקרקע חשף מציאות לוגיסטית עגומה וקיומית: בנגב אין מים מתוקים.
ניסיונות קידוח מקומיים שביצעו אנשי י"א הנקודות בסביבתם העלו מים מלוחים מאוד, שלא התאימו לשתייה ובוודאי שלא להשקיית שדות. במשך חודשים, הפתרון היחיד היה העברת מים בחביות באמצעות משאיות שיצאו מקידוחי אזור ניר עם – האזור הדרומי ביותר שבו עדיין נמצאו מי תהום מתוקים בכמות מספקת. עבור חברת "מקורות" ועבור אשכול, היה ברור שזהו פתרון מופרך. משאיות מים פגיעות להתקפות של כנופיות, עלותן אדירה, והכמות שהן מספקות מספיקה רק לקיום הישרדותי של המתיישבים, אך לא מאפשרת חקלאות. ללא חקלאות נרחבת, היישובים לא ייחשבו כהתיישבות קבע בעיני ועדות החקירה של האו"ם שאמורות היו להכריע את גורל הארץ.
הברקת "צינורות הבליץ": חוש עסקי וארגוני תחת אש
המשימה להעביר מים אל תוך הנגב נתקלה במכשול שנראה בלתי עביר: חוסר בצינורות. שנת 1946 הייתה מיד לאחר תום מלחמת העולם השנייה. העולם סבל ממחסור חמור בפלדה, ושום מפעל באירופה או בארצות הברית לא יכול היה לספק את עשרות הקילומטרים של צנרת שדרשה חברת "מקורות", ובוודאי שלא בלוח הזמנים המיידי שדרש המצב המדיני.
הפתרון הגיע מתוך הברקה טכנית של שמחה בלאס וגיבוי מערכתי חסר תקדים של לוי אשכול. בלאס, שנסע לאירופה בחיפוש נואש אחר חומרי גלם, שוטט ברחובות לונדון וגילה תגלית מפתיעה: במהלך "הבליץ" (ההפצצות הגרמניות הכבדות על בירת בריטניה), הניחו הבריטים רשת עילית של צינורות פלדה ברחבי העיר, כדי לאפשר לכבאים לשאוב מים ישירות מנהר התמזה לכיבוי השריפות, במקרה שרשת המים התת-קרקעית תקרוס. כעת, מששוקמה העיר, פורקו הצינורות האלו – בקוטר של 6 אינץ' – ונמכרו כעודפי ברזל.
בלאס שלח מברק דחוף לאשכול והסביר את הפוטנציאל. הצינורות לא נועדו במקור להשקיה ולהולכת מים בלחץ במדבר, וקוטרם היה צר יחסית, אך הם היו הדבר היחיד שניתן היה להשיג באופן מיידי. כאן התגלתה גדולתו של אשכול כראש מחלקת ההתיישבות וכאיש החזק בחברת "מקורות". בתקופה שבה כל לירה של הסוכנות היהודית נשקלה בקפידה, אשכול חתך את כל הבירוקרטיה המוסדית. הוא הפעיל את כל משקלו הפוליטי והשיג את האישורים והכספים הדרושים לרכישת מאות קילומטרים של "צינורות הכיבוי" הלונדוניים. הוא דאג להעמסתם על אוניות ולשילוחם החשאי למחצה לארץ ישראל תחת עיניהם הפקוחות של הבריטים.
מבצע הנדסי בחולות: "מקורות" כובשת את המדבר
עם הגעת הצינורות לנמל חיפה באביב 1947, החלה עבודתה ההנדסית בשטח של חברת "מקורות". זה לא היה פרויקט בנייה רגיל; זה היה מבצע בעל אופי חצי-צבאי. מהנדסי ועובדי "מקורות", יחד עם חברי היישובים ואנשי פלמ"ח שאבטחו אותם, יצאו לקרב מול הטבע.
התוכנית של "מקורות" התבססה על שאיבת המים מקידוחי ניר עם וגברעם, ריכוזם בבריכות איגום, ומשם הזרמתם בשני צירים מרכזיים אל לב הנגב: קו מזרחי שיצא לכיוון חצרים, נבטים ומשמר הנגב, וקו מערבי שפנה לכיוון אורים ונירים. העבודה בשטח הייתה מפרכת במידה שקשה לתאר. הפועלים חפרו תעלות עמוקות באדמת הלס ובחולות הקופחים תחת שמש המדבר, כדי להטמין את הצינורות ולהגן עליהם מחבלה של כנופיות בדואיות (שאכן ניסו לפוצץ ולחבל בקו לא פעם).
פעולת חיבור הצינורות לוותה בקשיים טכניים עצומים. מאחר שמדובר היה בצינורות עודפים ממקורות שונים, לעיתים ההברגות לא התאימו, והיה צורך לרתך אותם בשטח בתנאי שדה. עובדי מקורות עבדו משמרות כפולות, יום ולילה, בידיעה שכל יום שעובר מקרב את משלחת האו"ם לארץ, ושהנגב חייב להיות ירוק עד לבואה.
במהלך קיץ 1947 הושלמה המשימה. המשאבות בניר עם הופעלו, ומים החלו לזרום דרומה. הרגע שבו פרצו מים מתוקים מהברזים בחצרים או בנירים היה רגע של אקסטזה חלוצית. חברת "מקורות" הוכיחה שחזון ה"מים עוברים מגבול לגבול" שרקח אשכול עשור קודם לכן, אינו אוטופיה אלא מציאות. המים הללו אפשרו למתיישבים לשטוף את המלח מהקרקע, לשתול ירקות ועצי פרי, ולהציג בפני ועדת אונסקופ של האו"ם מציאות של חקלאות יהודית פורחת שהכריעה את הכף והשאירה את הנגב בתוך גבולות תוכנית החלוקה.
מקו צינור לחזון לאומי: מפעל ירקון-נגב ומפעלי יובל גד
עם קום המדינה וסיום מלחמת העצמאות ב-1949, ישראל הצעירה החזיקה בנגב, אך האזור נותר ברובו שומם מתושבים. אשכול, כעת בתפקידים בכירים בממשלה (כולל שר החקלאות ובהמשך שר האוצר), פתח את שערי הארץ לעלייה המונית. מאות אלפי עולים שוכנו במעברות, ואשכול שאף ליישב אותם בנגב ובחבל לכיש תוך הסבתם לחקלאים שייצרו מזון למדינה הרעבה.
אולם קו המים המקורי של 1947 – אותו צינור 6 אינץ' שהציל את י"א הנקודות – היה קטן, ישן ובלתי מספיק בעליל כדי לפרנס התיישבות המונית של עשרות מושבים חדשים. אשכול, יחד עם חברת "מקורות" שצמחה תחת חסותו לכדי חברה הלאומית למים, החליט להעלות את הפרויקט לשלב הבא, המודרני והאדיר בממדיו.
כך נולד תכנונו של מפעל "ירקון-נגב". הרעיון היה לשאוב את מימי מעיינות הירקון (אזור ראש העין) ולהוביל אותם דרומה בצינורות ענק אל הנגב המערבי. כאן לא היה מדובר עוד בצינורות לונדוניים משומשים, אלא בצינורות בטון דרוך עצומים בקוטר של 66 אינץ'. מכיוון שצינורות בסדר גודל כזה אי אפשר היה לייבא בקלות או בזול מחו"ל, דחף אשכול – ברוח גישתו התשתיתית – להקמת מפעל לאומי לייצור צינורות. בעקבות כך הוקם באשקלון מפעל "יובל גד", שהפך לספק המרכזי של צנרת הבטון בישראל וסיפק פרנסה לאלפי עולים חדשים בדרום.
קו ירקון-נגב הראשון הושלם בשנת 1955 במבצע הנדסי שזכה להד עולמי. הטקס שנערך עם פתיחתו המחיש את משמעותו ההיסטורית: המים שזרמו ממרכז הארץ דרומה סימנו את הפיכת חברת "מקורות" מחברה התיישבותית שמתקנת צינורות קטנים בחולות, לחברה לאומית שמניחה תשתיות ברמה של מעצמה הנדסית. מים אלו אפשרו את הפיכתם של אדמות הנגב הצפוני לאסם התבואה וליצרן הכותנה והירקות הגדול של מדינת ישראל.
המוביל הארצי: שיאו של החזון
את מסלול החיים ההיסטורי של לוי אשכול, חברת "מקורות" והנגב אי אפשר לסיים מבלי להזכיר את פרויקט התשתית הגדול ביותר בתולדות ישראל: המוביל הארצי. אשכול, כשר אוצר עוצמתי ששלט בקופת המדינה, הבין שגם מי הירקון לא יספיקו לנצח כדי לקיים את התעשייה והערים ההולכות וצומחות בנגב. הוא קידם באגרסיביות את הזרמת התקציבים הדרושים לפרויקט הענק של הובלת מי הכנרת דרומה.
חברת "מקורות", שהפכה לזרוע הביצוע הארוכה של אשכול, חצבה הרים, כרתה מנהרות (כמו מנהרת עילבון), הקימה תחנות שאיבה תת-קרקעיות (תחנת ספיר) והניחה תעלות פתוחות וצינורות פלדה ענקיים שחצו את המדינה לאורכה. בשנת 1964, כאשר אשכול כבר כיהן כראש ממשלת ישראל, הושלם המוביל הארצי ומים מהצפון הרחוק הגיעו אל הברזים בערי הפיתוח והמושבים בדרום.
סיפור קו הנחת המים בנגב הוא סיפור של מעבר ממאבק הישרדותי למדיניות של תכנון לאומי. זוהי עדות מובהקת לדרכו של לוי אשכול – דרך של בניין כוח שיטתי, השקעה מסיבית בתשתיות, וראיית הנולד מעבר לכותרות העיתונים של יום המחר. חברת "מקורות", שאותה עזר לייסד ולטפח, התחילה כחברה קטנה של חקלאים והפכה לגוף שרטט את מפת ההתיישבות מחדש, כאשר קווי המים שהניחה הפכו הלכה למעשה לגבולותיה המוכרים והבטוחים של מדינת ישראל.
