מנהיגות היסטורית אינה נבחנת ברגעים שבהם הדרך ברורה, הפתרון מובהק והקונצנזוס הציבורי רחב. גדולתו של מנהיג נמדדת דווקא בצמתי ההכרעה שבהם אין אפשרויות טובות – אלא רק בחירה בין חלופות קשות, כואבות ועתירות סיכונים. אלו הם רגעי הדילמה. לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל, כיהן באחת התקופות הסוערות והקריטיות ביותר בתולדות המדינה (1963-1969). בניגוד לקודמו, דוד בן-גוריון, שנהג לראות את המציאות בצבעים עזים של שחור ולבן וחתך סוגיות באבחת חרב, אשכול היה מנהיג שנאלץ לנווט את ספינת המדינה בתוך "ים של שטחים אפורים".
תקופת שלטונו של אשכול הייתה רצופה במשברים פנימיים וחיצוניים שהעמידו אותו בפני סדרה של דילמות מוסריות, פוליטיות וקיומיות חסרות תקדים. מאמר זה ינתח את הדילמות המרכזיות שליוו את מנהיגותו של לוי אשכול, ואת האופן שבו ההכרעות שקיבל – לעיתים תוך תשלום מחיר אישי ופוליטי כבד – עיצבו את עתידה של מדינת ישראל.
1. העימות מול בן-גוריון (פרשת לבון): קדושת האמת לעומת יציבות המדינה
הדילמה הכואבת הראשונה שליוותה את אשכול לא הייתה ביטחונית, אלא פוליטית ואישית בעלת משמעויות לאומיות עמוקות. כאשר דוד בן-גוריון התפטר מראשות הממשלה ב-1963 והעביר את השרביט לאשכול, המדינה והמערכת הפוליטית היו משותקות בגלל מה שנודע כ"עסק הביש" או "פרשת לבון" (הפעלה כושלת של רשת ריגול ישראלית במצרים ב-1954). בן-גוריון התעקש כי יש לחקור את הפרשה עד תום באמצעות ועדת חקירה משפטית, בנימוק ש"קדושת האמת" והצדק חיוניים לקיומה המוסרי של המדינה.
הדילמה של אשכול הייתה קורעת לב. מצד אחד, עמד מורו, רבו והאב הרוחני שלו, דוד בן-גוריון, אשר ציפה מאשכול לנאמנות מוחלטת וליישור קו עם דרישתו לפתוח את הפצעים מחדש. מצד שני, עמדה המדינה. אשכול זיהה שהעיסוק האובססיבי בפרשה משתק את עבודת הממשלה, מפלג את מפלגת השלטון (מפא"י), פוגע במורל הציבורי ומונע מהמדינה להתמודד עם אתגרי ההווה והעתיד (כמו מצוקת המים, העלייה והביטחון).
ההכרעה: "חקר האמת" מול "חיי האומה". אשכול הכריע לטובת יציבות המדינה. הוא סירב להיכנע לתכתיביו של בן-גוריון, סירב להקים ועדות חקירה נוספות, וטבע את המדיניות שקבעה שיש להניח לעבר ולהתמקד בעתיד. הכרעה זו עלתה לאשכול בקרע אישי ופוליטי נורא עם בן-גוריון, שהקים את מפלגת רפ"י ויצא נגדו למלחמת חורמה בבחירות 1965. אשכול בחר לשלם את המחיר הרגשי של בגידה כביכול במורהו, למען שפיותה התפקודית של המדינה.
2. מיתון 1966: הבראה כלכלית לעומת התאבדות פוליטית
בשנת 1966, הכלכלה הישראלית עמדה בפני משבר מבני עמוק. לאחר עשור של פיתוח מואץ שכונה "הנס הכלכלי", שמומן ברובו על ידי כספי שילומים מגרמניה ומענקים מחו"ל, החלו מקורות ההון החיצוניים להתייבש. המשק הישראלי סבל מאינפלציה דוהרת, צריכה מוגזמת, תלות מסוכנת בייבוא, ותעשייה מקומית שלא הייתה מסוגלת להתחרות בשוקי העולם בגלל עלויות שכר גבוהות.
הדילמה של אשכול (יחד עם שר האוצר פנחס ספיר) הייתה אחת הקלאסיות המוכרות בספרות מדע המדינה והכלכלה: האם להמשיך לתחזק אשליית שפע מתוך שיקולים פוליטיים קצרי טווח, או לנקוט בצעדי הבראה כואבים שעלותם הפוליטית מיידית? אשכול הבין שכדי להבריא את המשק יש "לקרר" אותו – כלומר, לקצץ בתקציבי הממשלה, להקפיא שכר, להפסיק סבסודים ולייצר אבטלה יזומה, שתאלץ עובדים לעבור לענפי ייצוא יצרניים.
ההכרעה: אשכול בחר בדרך הקשה של "המיתון". התוצאות הציבוריות היו קשות ומיידיות. האבטלה זינקה ל-10%, משפחות איבדו את מטה לחמן, והאווירה הציבורית הייתה של דיכאון לאומי (הבדיחה הנפוצה באותם ימים הייתה "האחרון שיוצא מלוד, נא לכבות את האור"). אשכול ספג קיתונות של שנאה ולעג, והפופולריות שלו צללה לתהומות. ובכל זאת, הוא לא מצמץ מול הדילמה. הוא היה מוכן להסתכן בהתאבדות פוליטית ובהפסד בבחירות, מתוך הכרה שכראש ממשלה, חובתו לדאוג לחוסן המשק בטווח הארוך. במבט היסטורי, מדיניות זו חילצה את ישראל מפשיטת רגל, אילצה את התעשייה להתייעל, והכינה את הכלכלה לזינוק שלאחר 1967.
3. תקופת ההמתנה (מאי 1967): איום השמדה מול סכנת בידוד בינלאומי
שום דילמה בתולדות מדינת ישראל לא הייתה דרמטית וגורלית כמו זו שניצבה בפני לוי אשכול בשבועיים שקדמו למלחמת ששת הימים, תקופה שזכתה לכינוי "תקופת ההמתנה". כאשר נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר סגר את מיצרי טיראן במאי 1967 והזרים כוחות עצומים לסיני, הציבור בישראל נתקף בחרדת שואה של ממש.
הדילמה הייתה אכזרית ונוקבת: צמרת צה"ל, ובראשה אלופים כעזר ויצמן, אריאל שרון והרמטכ"ל יצחק רבין, דרשו לצאת למתקפת מנע מיידית ומוחצת. הם טענו כי כל יום שחולף מגביר את מוכנות צבאות ערב, שוחק את חיילי המילואים המגויסים, ומסכן את עצם קיומה של המדינה ("החרב מונחת על הצוואר"). מולם עמדה התמונה המדינית שאשכול ראה בבירור. הוא זכר היטב כיצד בשנת 1956 (מבצע קדש) ישראל כבשה את סיני אך נאלצה לסגת בבושת פנים בגלל אולטימטום אמריקני-סובייטי, מכיוון שיצאה למלחמה ללא גיבוי של מעצמת על. אשכול ידע שתקיפה ישראלית נמהרת, מבלי לשכנע את נשיא ארה"ב לינדון ג'ונסון שישראל מיצתה את כל האופציות הדיפלומטיות, עלולה להוביל לאסון אסטרטגי, לסנקציות ואף לחוסר יכולת לחדש את מלאי הנשק של צה"ל.
ההכרעה: "הדילמה של שעון החול". אשכול בחר להשהות את הפעולה הצבאית ולשלוח את שר החוץ אבא אבן למסע דילוגים בבירות העולם. זו הייתה החלטה שדרשה עצבי ברזל. בישיבות הקבינט המטכ"לי (שזכו לכינוי "מרד האלופים"), ספג אשכול עלבונות אישיים מצד הקצינים שהאשימו אותו בהססנות ובסיכון המדינה. אשכול לא פיטר את האלופים המורדים, אלא הכיל את זעמם, כיוון שהבין את כובד האחריות שעל כתפיהם, אך סירב להיכנע להם. רק ב-4 ביוני, לאחר שהובטח לו באופן חד-משמעי כי הדיפלומטיה נכשלה ושארצות הברית תעמוד לצידה של ישראל, הוא אישר את היציאה למלחמה. המתנה זו היא שהבטיחה לישראל את הלגיטימציה הבינלאומית ואת התמיכה האמריקנית חסרת התקדים שאפשרה לה לנצח ולשמור על הישגיה לאורך זמן.
4. הוויתור על תיק הביטחון: אגו אישי לעומת חוסן ציבורי
מתוך תקופת ההמתנה של מאי 1967 נולדה דילמה נוספת, אישית-מנהיגותית במובהק. הציבור החרד בארץ הרגיש שאין לו על מי להישען. "נאום הגמגום" המפורסם של אשכול ברדיו ב-28 במאי, שנבע מעייפות ומתיקונים בטקסט, ריסק את תדמיתו בעיני הציבור כמנהיג המסוגל לנהל מלחמה. הלחץ התקשורתי והפוליטי (אפילו מתוך מפלגתו שלו) למנות את רמטכ"ל מלחמת סיני המיתולוגי, משה דיין, לתפקיד שר הביטחון – תפקיד שאשכול החזיק בו בנוסף להיותו ראש ממשלה – הפך לעצום.
הדילמה עבור אשכול הייתה קשה מנשוא. משה דיין היה יריב פוליטי מר (ממפלגת רפ"י של בן-גוריון). אשכול ידע היטב שוויתור על תיק הביטחון בערב מלחמה כמוהו כהודאה פומבית בכישלון וכהבעת אי-אמון בעצמו. יותר מכך, הוא ידע שהוא וסגניו מנהלים את הכנות הצבא באופן מופתי, ושצה"ל מוכן למלחמה גם ללא דיין. ההתלבטות הייתה בין שמירה על מעמדו, כבודו וסמכותו כראש ממשלה, לבין מתן "זריקת הרגעה" פסיכולוגית לעם שנמצא בחרדה עמוקה.
ההכרעה: ניצחון האחריות על האגו. בראשית יוני, באקט נדיר של גדלות נפש פוליטית, החליט אשכול לוותר על תיק הביטחון ומסר אותו ליריבו דיין. במקביל, הוא אישר את צירופו של יריב נוסף, מנחם בגין (מנהיג גח"ל), לממשלה, ובכך הקים את "ממשלת הליכוד הלאומי" הראשונה. אשכול הקריב את יוקרתו האישית על מזבח המורל הלאומי. הוא הבין שראש ממשלה במצב מלחמה אינו צריך רק לנהל את הצבא, אלא קודם כל לדאוג לחוסן הנפשי של העורף ושל הלוחמים היוצאים לקרב. אחדות השורות שיצר הייתה גורם מכריע בתחושת הלכידות הלאומית שהובילה לניצחון.
5. דילמת היום שאחרי: מה עושים עם השטחים?
לאחר הניצחון המוחץ בששת הימים ביוני 1967, מצאה עצמה מדינת ישראל כשהיא חולשת על שטחים עצומים: חצי האי סיני, רמת הגולן, רצועת עזה ויהודה ושומרון (הגדה המערבית). ניצחון זה הביא עמו דילמה דמוגרפית, מדינית ומוסרית כבדת משקל, שאשכול היה הראשון להתמודד איתה, ושישראל מתמודדת איתה עד היום.
הדילמה שניצבה בפני אשכול וממשלתו התמקדה בעיקר ביהודה ושומרון ובעזה: מצד אחד, השטחים הללו סיפקו לישראל עומק אסטרטגי חיוני (הגבול המזרחי הורחק מירושלים ונתניה עד לנהר הירדן), וכן מילאו את משאלות הלב ההיסטוריות והדתיות של העם היהודי לשוב אל חברון, שילה והעיר העתיקה. מצד שני, סיפוח השטחים משמעותו הייתה צירוף של למעלה ממיליון אזרחים פלסטינים למדינת ישראל, דבר שאיים להרוס את צביונה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אשכול ניסח את הדילמה במשפט אלמותי וציורי, המשקף את ההומור והאירוניה היידישאית שלו: "הנדוניה מצאה חן בעינינו, אבל הכלה (האוכלוסייה הערבית) הרבה פחות".
ההכרעה: העדפת האופציה המדינית. אשכול התנגד בתוקף לסיפוח גורף של השטחים והאוכלוסייה. הדילמה נפתרה באופן זמני (שהפך לקבוע למשך שנים) באמצעות החלטת ממשלה סודית מיוני 1967, שקבעה שישראל תהיה מוכנה להחזיר את חצי האי סיני למצרים ואת רמת הגולן לסוריה תמורת הסכמי שלום מלאים. באשר לגדה המערבית ולעזה, אשכול השאיר את השטח תחת ממשל צבאי, מתוך כוונה להשתמש בו כקלף מיקוח אסטרטגי בהסדרי קבע עתידיים, תוך שאיפה למצוא פתרון שיבטיח את הביטחון מבלי לספח את התושבים. ההתחבטות של אשכול בסוגיה זו הוכיחה כי בניגוד לשיכרון הכוח שאחז בחלקים מהציבור לאחר המלחמה, הוא נותר מנהיג מפוכח הרואה את התמונה הדמוגרפית והמוסרית המלאה.
