כאשר עוסקים בחזון פיתוח הנגב והפרחת השממה, השם הראשון שעולה בזיכרון הקולקטיבי הישראלי הוא שמו של דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון, אשר העתיק את מגוריו לצריף בשדה בוקר וקרא לנוער הישראלי לרדת דרומה. בן-גוריון היה ללא ספק הנביא, איש החזון וההשראה של הנגב. אולם, ההיסטוריה של ההתיישבות מלמדת כי נביאים זקוקים לאנשי מעשה שיגשימו את חזונם. האיש שתרגם את המילים הגבוהות של בן-גוריון לטרקטורים, צינורות מים, כבישים, יישובים חקלאיים ועיירות פיתוח, היה לוי אשכול.
אשכול, שכיהן כראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, כשר החקלאות וכשר האוצר לאורך שנותיה המעצבות של המדינה, היה אדריכל ההתיישבות המעשי של חבל הארץ הגדול והצחיח ביותר בישראל. מאמר זה בוחן כיצד הפך אשכול את הנגב ממרחב מדברי ריק ושומם למוקד של התיישבות, חקלאות, תעשייה ועירנות מודרנית, תוך שילוב נדיר של חזון לאומי ויכולת ביצועית יוצאת דופן.
תפיסת ההתיישבות של אשכול: אדמה, מים ואדם
בניגוד לאנשי צבא שראו בנגב בעיקר עומק אסטרטגי, או לפוליטיקאים שראו בו שטח על מפה שיש לסמן בו גבולות, אשכול הגיע אל הנגב עם רקע של חקלאי (כאיש קבוצת דגניה ב'). הוא הבין לעומק את המשוואה הפשוטה והאכזרית של הטבע: אדמה ללא מים וללא ידיים עובדות היא חסרת ערך. תפיסת ההתיישבות שלו התבססה על משולש ברזל: יצירת תשתית מים לאומית, הקמת יישובים בעלי מודל כלכלי בר-קיימא, והכוונת אוכלוסייה מסיבית לאזור.
עוד בטרם הקמת המדינה, עמד אשכול על כך שהמאבק על הנגב לא יכול להסתכם רק בהקמת היאחזויות פלמ"ח מבודדות. הובלת מבצע הנחת קו המים לי"א הנקודות ב-1946 הייתה רק הסנונית הראשונה. עם קום המדינה ב-1948 וסיום מלחמת העצמאות, מצאה עצמה ישראל שולטת על מרחב עצום המשתרע מקריית גת של ימינו ועד אילת. הנגב היה בידיים ישראליות, אך הוא היה ריק מיהודים, מוקף באויבים, וחסר כל תשתית פיזית. אשכול הבין שחתימה על הסכמי שביתת הנשק לא תספיק כדי לשמור על האזור; נדרשת נוכחות אזרחית מאסיבית.
"פיזור אוכלוסין": הבאת גלי העלייה דרומה
בשנותיה הראשונות של המדינה, זרמו לישראל מאות אלפי עולים ששוכנו תחילה במחנות עולים ובמעברות שהתרכזו ברובם באזור מישור החוף וגוש דן. אשכול, כראש מחלקת ההתיישבות, זיהה את הסכנה האסטרטגית והדמוגרפית שבריכוז רוב אוכלוסיית המדינה ברצועת חוף צרה, בעוד חצי מהמדינה נותר ריק. הוא דחף ליישום מדיניות של "פיזור אוכלוסין", שמטרתה הייתה להסיט את כובד המשקל הדמוגרפי אל הפריפריה, ובייחוד אל הנגב.
זה לא היה תהליך קל, והוא לווה בביקורת רבה. עולים חדשים, שזה עתה הגיעו מארצותיהם, הועלו על משאיות ונשלחו אל לב המדבר, אל מקומות שבהם טרם נסללו כבישים וטרם חוברו תשתיות חשמל. אשכול ראה בכך צורך קיומי של המדינה. הוא ניהל את הקמתן של מעברות בנגב, ולאחר מכן דחף להמרתן ביישובי קבע. תחת שרביטו הוקמו עשרות מושבים וקיבוצים בנגב הצפוני והמערבי. יישובים אלו היוו מעין "חומת מגן" אזרחית שהגנה על גבולות המדינה מפני הסתננויות, ובמקביל החלו לעבד את האדמות ולייצר מזון למדינה הצעירה שסבלה ממחסור חמור ומשטר צנע.
מחקלאות לעיור: מהפכת ערי הפיתוח
אשכול הבין במהרה שהנגב לא יכול להתבסס על חקלאות בלבד. כמות הקרקעות הראויות לעיבוד וכמות המים המוגבלת (למרות המאמצים הכבירים) לא יכלו לפרנס את כל רבבות העולים שיועדו להגיע דרומה. בנוסף, חבל ארץ מודרני דורש שירותים עירוניים, מסחר ותעשייה. מתוך הבנה זו, אשכול היה ממחוללי מהפכת "ערי הפיתוח" בנגב.
באר שבע, שהייתה עיירה ערבית קטנה שננטשה במלחמת העצמאות, הפכה תחת תכנונו והכוונתו התקציבית ל"בירת הנגב" – עיר מחוז שאליה חוברו כל צירי התנועה, והוקמו בה בתי חולים, מוסדות שלטון ומרכזי מסחר. אך אשכול לא הסתפק בבאר שבע. במהלך שנות ה-50 וה-60 קמו שורת עיירות שנועדו ליצור רשת עירונית במדבר:
ירוחם (1951) הוקמה כמעברה שנועדה להפוך למרכז עירוני לצד כביש הנפט. דימונה (1955) הוקמה במטרה מוצהרת לספק כוח אדם, מגורים ושירותים עבור עובדי מפעלי ים המלח וכריית הפוספטים, מתוך הבנה שלא ניתן להסיע פועלים בכל יום ממרכז הארץ עד לבקע ים המלח. מצפה רמון (1956) הוקמה כנקודת אחיזה אסטרטגית על הדרך לאילת ולצורכי תיירות וכרייה.
גולת הכותרת של התכנון העירוני בנגב באותה תקופה הייתה העיר ערד, שהוקמה ב-1962 (כשאשכול כבר כיהן כשר האוצר ולפני שהפך לראש ממשלה). בניגוד לעיירות הקודמות שהוקמו בחופזה ולעיתים בצורה כאוטית מתוך אילוצי השעה, ערד נבנתה כ"עיר מתוכננת" מראשיתה. צוותי תכנון ישבו חודשים ארוכים ותכננו את מבנה הרחובות כך שיתאימו למשטר הרוחות המדברי, וקבעו מראש אילו תעשיות יוקמו בה כדי להבטיח תעסוקה לתושבים בטרם הגיעו. אשכול עקב מקרוב אחר המודל הזה והבטיח את זרימת התקציבים הדרושים להגשמתו.
מוביל המים לנגב: עורק החיים של המדבר
ההתיישבות העירונית והחקלאית בנגב הייתה קורסת ללא אספקת מים יציבה. לאחר מבצע הנחת הצינורות הבריטיים ב-1947, היה ברור שהפתרון הזה לא יספיק לאוכלוסייה הולכת וגדלה. אשכול, כאיש חברת "מקורות", דחף והוביל את מיזמי המים הגדולים ביותר בתולדות המדינה.
השלב הראשון והקריטי עבור הנגב היה פרויקט מפעל ירקון-נגב. פרויקט זה, שהושלם ב-1955, כלל הנחת צינור בטון בקוטר ענק (66 אינץ') ששאב את מימי מעיינות ראש העין ונהר הירקון, והוביל אותם לאורך עשרות קילומטרים דרומה עד לאזור הנגב הצפוני. קו זה שינה לחלוטין את פני החקלאות בנגב ואפשר את הרחבת ההתיישבות בחבל לכיש ובצפון הנגב.
אך חזונו של אשכול לא נעצר שם. הוא ידע שמי הירקון לא יספיקו בטווח הארוך, ופעל ללא לאות, תחילה כשר החקלאות ולאחר מכן כשר האוצר, לגיוס ההון העצום שנדרש להקמת המוביל הארצי. כאשר הושלם המוביל ב-1964, ממי הכנרת זרמו אל הנגב, הוסר סופית איום ההתייבשות מעל ההתיישבות הדרומית. אשכול התייחס לצינורות המים הללו כאל העורקים שבהם זורם דמה של המדינה, בלעדיהם הנגב יישאר איבר מנותק ומת.
תעשייה ותשתיות: הנגב כקטר הכלכלי של ישראל
לוי אשכול, בכהונתו הארוכה כשר אוצר, הבין שהתיישבות בנגב דורשת עוגנים כלכליים חזקים. הוא ראה בנגב לא רק אזור שיש לסבסד, אלא משאב טבע עצום שיכול וצריך להפוך למנוע צמיחה לאומי. תחת הנהגתו, הופנו כספי ציבור, הלוואות פיתוח וכן כספי הסכם השילומים עם גרמניה, לטובת הקמת תעשייה כבדה ותשתיות אסטרטגיות במדבר.
אשכול דחף להרחבתם ושדרוגם של מפעלי ים המלח בסדום, שהפכו ליצואן מרכזי של אשלג וברום. הוא עודד את פיתוח כריית הפוספטים באזור מכתש קטן ואורון, וקידם את הקמתם של מפעלי נחושת בתמנע שבערבה. כדי להעביר את כל התוצרת הזו, נדרשה תשתית תחבורתית אדירה. אשכול הבטיח את התקציבים לסלילת כביש הערבה – ציר אסטרטגי שחיבר לראשונה באופן נורמלי את העיר אילת אל שאר חלקי המדינה.
הקמתה ופיתוחה של אילת כעיר וכנמל היו פרויקט קרוב במיוחד לליבו. הוא הבין שעל מנת שמוצרי הנגב (ואף מרכז הארץ) יוכלו להגיע לשוקי אסיה ואפריקה ללא תלות בתעלת סואץ המצרית, ישראל חייבת נמל מים עמוקים בים האדום. בניית נמל אילת, יחד עם פיתוח העיר עצמה כמרכז תיירותי ועוגן יישובי בקצה הדרומי ביותר של ישראל, היו תוצאה ישירה של מדיניות הפיתוח שלו. התשתיות הללו סיפקו מקומות עבודה לאלפי מתיישבים חדשים בדרום, והפכו את המושג "התיישבות בנגב" מאידיאולוגיה מופשטת לפרנסה ממשית.
המורשת: המהנדס של הדרום
העשייה של לוי אשכול בנגב שונה באופייה ממעשי גבורה צבאיים או מהכרזות היסטוריות. זו הייתה עשייה סיזיפית, יומיומית, של התמודדות עם בירוקרטיה, מחסור בתקציבים, תנאי שטח קשים ותסכולים של מתיישבים. הוא היה צריך לאזן בין צורכי הביטחון, הכלכלה והחברה, ולעיתים קרובות ספג ביקורת קשה על תנאי המחיה במעברות ובעיירות הפיתוח בשנותיהן הראשונות.
ועדיין, בפרספקטיבה היסטורית, תרומתו של אשכול לנגב היא חסרת תחליף. הוא היה האיש ששרטט את מפת ההתיישבות בדרום, שהניח את הצינורות שהפריחו את שדותיו, שמימן את המפעלים שסיפקו תעסוקה לתושביו, ושסלל את הכבישים שחיברו אותו אל מרכז הארץ.
דוד בן-גוריון כתב כי "בנגב ייבחן העם בישראל". אם בן-גוריון הציב את המבחן, הרי שלוי אשכול היה זה שסיפק למדינת ישראל את הכלים לעמוד בו. מי שנוסע כיום בנגב ורואה את הערים הגדולות, המועצות האזוריות החקלאיות, בסיסי התעשייה וקווי המים, רואה הלכה למעשה את פרי עמלו, מנהיגותו וחזונו המעשי של לוי אשכול – גדול הבנאים של הנגב הישראלי.
