בתולדות התנועה הציונית ומדינת ישראל, נהוג לייחס את קביעת הגבולות לקרבות צבאיים, להסכמים דיפלומטיים או להצהרות של מנהיגים פוליטיים. אולם, אחת המערכות הקריטיות והמרתקות ביותר על גבולותיה העתידיים של המדינה לא הוכרעה ברובים או בחדרי דיונים, אלא באמצעות צינורות פלדה, משאבות מים, טרקטורים ועבודה לוגיסטית אפורה. במרכזה של מערכה זו, שהגיעה לשיאה במבצע העלייה לקרקע של י"א הנקודות בנגב במוצאי יום הכיפורים תש"ז (1946), עמדה דמותו של לוי אשכול. אשכול, כאיש הביצוע המרכזי של מחלקת ההתיישבות וכמייסד חברת "מקורות", הבין מוקדם יותר מרבים אחרים כי ללא מים זורמים לחקלאות, שום מאחז בנגב לא יחזיק מעמד, ושום ועדה בינלאומית לא תכיר בבעלות היהודית על חצי אחוז משטח הארץ.
עננה מעל הנגב: האיום המדיני של תוכנית מוריסון-גריידי
כדי להבין את גודל ההישג ההתיישבותי וההנדסי של אותה תקופה, יש לחזור אל המציאות הגיאופוליטית הקודרת של שנת 1946. מלחמת העולם השנייה הסתיימה, אך האימפריה הבריטית עדיין שלטה בארץ ישראל באמצעות המנדט. מדיניות ה"ספר הלבן" הגבילה קשות את עליית הפליטים מאירופה וכן את רכישת הקרקעות על ידי יהודים. בחודש יולי של אותה שנה, פורסמה תוכנית מדינית דרמטית הידועה כ"תוכנית מוריסון-גריידי" (על שם הנציג הבריטי הרברט מוריסון והנציג האמריקני הנרי גריידי).
התוכנית הציעה לחלק את ארץ ישראל לאזורים אוטונומיים תחת שלטון בריטי מרכזי. המכה הקשה ביותר בתוכנית עבור היישוב היהודי הייתה ההתייחסות לנגב. הנגב, שהיווה יותר ממחצית משטחה של ארץ ישראל המנדטורית, יועד להישאר תחת שליטה בריטית ישירה ובלעדית. הבריטים ראו בנגב נכס אסטרטגי חיוני – גשר יבשתי המקשר בין מצרים לבין עבר הירדן והמפרץ הפרסי, ואזור אידיאלי להקמת בסיסים צבאיים נרחבים ביום שבו ייאלצו לעזוב את תעלת סואץ. ההצדקה הפומבית של הבריטים והאמריקאים לניתוק הנגב מהאוטונומיה היהודית הייתה פשוטה ועובדתית: מדובר במדבר שומם וצחיח, שאין בו כמעט התיישבות יהודית, ולתנועה הציונית אין את היכולת, המשאבים או הכוונה להפריח אותו.
ההנהגה הציונית, ובראשה דוד בן-גוריון, הבינה את גודל הסכנה. ההבנה הייתה שאם לא יקבעו עובדות פיזיות ומוצקות בשטח הנגב באופן המיידי ביותר, גבולות המדינה היהודית העתידית יסתיימו אי שם באזור גדרה או באר טוביה, והמדינה תיוותר ללא עתודות קרקע משמעותיות לפיתוח, לקליטת עלייה ולחקלאות. כך נולד הרעיון הנועז: להקים מספר רב של יישובים בנגב המערבי והדרומי בבת אחת, תחת אפם של הבריטים.
המבצע הלוגיסטי: תכנון י"א הנקודות והעלייה לקרקע
התכנון המבצעי של העלייה לקרקע הוטל על ה"הגנה", אך ההיבט הלוגיסטי וההתיישבותי – שהוא לרוב המורכב והמסובך יותר במבצעים מסוג זה – היה באחריותו הישירה של לוי אשכול ואנשי מחלקת ההתיישבות. לא מדובר היה בהקמת אוהלים דלים שיתפזרו ברוח המדברית הראשונה; המטרה הייתה להקים יישובים שייראו כיישובי קבע מהרגע הראשון, כאלו שהבריטים יתקשו לעקור מבחינה משפטית ומעשית.
אשכול וצוותו נדרשו להכין בסודיות מוחלטת חומרי בניין, חומות עץ, מגדלי שמירה, גדרות תיל, ציוד חקלאי בסיסי, ובעיקר – מכלי מים. הכל היה חייב להיות מוכן מראש במתכונת של "הקמה מהירה" (בדומה לשיטת "חומה ומגדל" של שנות ה-30, אך בקנה מידה עצום פי כמה ובאזור מבודד לחלוטין). נקבע כי המבצע יתבצע במוצאי יום הכיפורים תש"ז, ה-5 באוקטובר 1946, מתוך הנחה (שהתבררה כנכונה) כי הבריטים לא יצפו לפעילות רחבת היקף מיד עם צאת הצום הקדוש ביותר ליהודים.
באותו לילה היסטורי, יצאו מאות משאיות עמוסות לעייפה מנקודות היערכות בדרום (כמו ניר עם ורוחמה), והתפזרו אל 11 נקודות שונות ברחבי הנגב. עד עלות השחר, קמו מאדמת הלס המדברית 11 יישובים חדשים: אורים, בארי, גלאון, חצרים, כפר דרום, משמר הנגב, נבטים, נירים, קדמה, שובל ותקומה. כאשר סיורי חיל האוויר הבריטי עלו לאוויר בבוקר המחרת, הם נדהמו לגלות מפה גיאוגרפית חדשה לחלוטין. המבצע הוכתר בהצלחה מסחררת, והפך לסמל של חלוציות ודבקות במטרה.
משבר המים: המכשול בפני קיום ארוך טווח
אולם, האופוריה ביישוב היהודי שככה במהירות כאשר התבררה המציאות בשטח. קל יותר להקים מחנה בן לילה מאשר לקיים אותו לאורך שנים בסביבה עוינת וצחיחה. האויב הגדול ביותר של מתיישבי י"א הנקודות לא היה הצבא הבריטי, וגם לא הכנופיות הערביות המקומיות, אלא הגיאוגרפיה והאקלים.
בנגב יורדים מילימטרים ספורים של גשם בשנה. ניסיונות קודמים לקדוח בארות באזור העלו מים מלוחים ברמה שלא אפשרה אפילו שתייה, קל וחומר השקיה חקלאית. בחודשים הראשונים לאחר העלייה לקרקע, סופקו המים ליישובים החדשים באמצעות משאיות שנסעו הלוך ושוב מקידוחי המים הצפוניים יותר (באזור ניר עם). זו הייתה אופרציה יקרה, פגיעה ומסוכנת. מכלית מים יכלה לספק בקושי את צורכי השתייה וההיגיינה הבסיסיים של המתיישבים, אך היא לא אפשרה שתילת עץ אחד או זריעת דונם אחד של חיטה.
כאן נכנס לתמונה החזון הפרגמטי והקר של לוי אשכול. אשכול הבין היטב את "כללי המשחק" הדיפלומטיים: ועדות החקירה הבינלאומיות לא יתרשמו מקבוצת צעירים שיושבים באוהלים ומקבלים מים במכליות. בעיני העולם, מאחזים כאלה נראים כמוצבים צבאיים זמניים, ולא כהתיישבות אזרחית בת-קיימא. כדי להוכיח בעלות על הנגב, יש צורך בחקלאות. יש להראות שדות ירוקים, מטעים וגידולים המכים שורש באדמה. חקלאות, בהגדרתה, דורשת מים – והרבה. מסקנתו של אשכול הייתה שאין מנוס מהקמת מפעל מים אזורי ענק שישאב מים מתוקים מאזור הצפון ויזרים אותם בצינורות אל לב הנגב. באותם ימים של מחסור אדיר במשאבים ובחומרי גלם, רעיון זה נשמע לרבים כמו מדע בדיוני.
מבצע הצינורות בלונדון: ההברקה של שמחה בלאס
אשכול, שכיהן במקביל כמנהל בחברת המים "מקורות" (אותה עזר לייסד עשור קודם לכן), גייס למשימה את מהנדס המים הראשי של החברה, שמחה בלאס. בלאס חקר ומצא כי באזור ניר עם וגברעם שוכנים מי תהום מתוקים בכמות מספקת. האתגר כעת היה למצוא את הדרך להוביל את המים הללו דרומה לאורך עשרות קילומטרים.
המכשול העיקרי היה טכני-בינלאומי: העולם של שנת 1946 עדיין ליקק את פצעי מלחמת העולם השנייה. חומרי בניין, ובראשם צינורות פלדה, היו במחסור עולמי חמור. שום מפעל לא ייצר צינורות בקנה מידה הדרוש לפרויקט בסדר גודל כזה, ובוודאי שלא העניק עדיפות לפרויקט ציוני מחתרתי למחצה בפלשתינה.
הפתרון הגיע מכיוון בלתי צפוי. בלאס יצא לסיור באירופה בחיפוש אחר צינורות. בלונדון, הוא נתקל בתופעה מעניינת: במהלך "הבליץ" (ההפצצות הכבדות של הלופטוואפה הגרמני על לונדון), הניחו הבריטים רשת עצומה של צינורות מים עיליים לאורך רחובות העיר, כדי לאפשר לכבאים לשאוב מים ולכבות את השריפות הרבות. כעת, כשהמלחמה תמה ורחובות לונדון שוקמו, הצינורות הללו – בקוטר של 6 אינץ' – פורקו ונערמו כגרוטאות מתכת למכירה מוקדמת.
בלאס דיווח לאשכול על ה"מציאה". הצינורות הללו לא נועדו במקור להולכת מי שתייה בלחץ גבוה למרחקים ארוכים במדבר, אך הם היו הפתרון היחיד בנמצא. אשכול, בכישרון העסקנות והארגון יוצא הדופן שלו, פעל במהירות הבזק. הוא שכנע את המוסדות הלאומיים (הסוכנות היהודית וקרן היסוד) להקצות סכומי עתק באופן מיידי לרכישת הצינורות, התגבר על חסמים בירוקרטיים של שלטונות המנדט, וארגן את שינועם של הצינורות – קילומטרים על גבי קילומטרים של מתכת משומשת – באוניות מסוחר מבריטניה לנמל חיפה, ומשם במשאיות דרומה אל הנגב.
חפירת הקווים: מרוץ נגד הזמן והאו"ם
הגעת הצינורות לנגב סימנה את תחילתו של השלב המעשי, והקשה לא פחות. תחת פיקוחו והכוונתו ההדוקה של אשכול, יצאו צוותי פועלים, חלוצים ומהנדסים למבצע הנדסי חסר תקדים בתנאים קשים מנשוא. החום המדברי ביום והקור העז בלילה, סופות החול שהקשו על עבודות הריתוך, ואיומים מצד סיורים בריטיים וכנופיות שודדים בדואיות – כל אלו לא עצרו את התקדמות קו המים.
התוכנית התבססה על הקמת תחנת שאיבה מרכזית באזור ניר עם, שממנה התפצלו שני קווים מרכזיים: הקו המערבי והקו המזרחי. הקו המערבי פנה לכיוון יישובים כמו נירים וגבולות, בעוד הקו המזרחי נמשך לעבר חצרים ומשמר הנגב. הפועלים חפרו תעלות עמוקות בחולות, הניחו את הצינורות הבריטיים הישנים, ריתכו אותם זה לזה וכוסו אותם כדי להגן עליהם מפני חבלה. זה היה מבצע של עבודה פיזית מפרכת, שהתנהל במתכונת של מרוץ נגד הזמן.
השעון שתקתק לא היה רק שעון החול הפיזי של המתיישבים שצמאו למים, אלא גם השעון המדיני. היישוב היהודי ידע כי בקרוב מאוד תגיע ארצה ועדת החקירה המיוחדת של האו"ם לעניין ארץ ישראל (אונסקופ – UNSCOP), שהוקמה באביב 1947 במטרה להמליץ על עתיד הארץ. הוועדה עמדה לסייר ברחבי הארץ, וממצאיה יהוו את הבסיס להחלטת האו"ם. היה ברור שקו המים חייב לפעול ולהזרים חיים ליישובים לפני שחברי הוועדה ישימו את רגלם בנגב.
באמצע שנת 1947, רגע לפני ההכרעות הגורליות, הושלמה העבודה. המשאבות בניר עם החלו לפעול, והמים המתוקים פרצו מהברזים בכל אחת ואחת מי"א הנקודות בנגב המערבי והדרומי. ברגע שהמים זרמו, המהפכה החקלאית החלה. המתיישבים, שעד אז עסקו בעיקר בהישרדות ובשמירה, החלו לחרוש את האדמה, לנטוע עצי פרי, לזרוע שדות ירק ולהקים משקי חי. אדמת הלס המדברית, ששנים נחשבה לעקרה ובלתי ניתנת לעיבוד, הוכיחה שכאשר שוטפים ממנה את המלחים באמצעות מים מתוקים, היא הופכת לאחת הקרקעות הפוריות ביותר.
הכרעת המערכה: ועדת אונסקופ והחלטת החלוקה
בקיץ 1947, הגיעו חברי ועדת אונסקופ לסיור בנגב. הנציגים הבינלאומיים, שהיו מצוידים בדו"חות הבריטיים שתיארו את האזור כארץ גזירה שוממה שאינה ראויה למגורי אדם או לפיתוח אזרחי, ציפו למצוא שממה מדברית.
אולם, המציאות שנגלית לעיניהם הייתה שונה לחלוטין. בלב הים המדברי והחולות הצהובים, הם חזו לפתע ב"איים" של ירוק בוהק. הם ראו במו עיניהם יישובים תוססים, שדות מעובדים בקפידה, צינורות השקיה המפזרים מים על גידולים חקלאיים, ומתיישבים צעירים ונחושים המנהלים אורח חיים יצרני. המחזה הזה של חקלאות יהודית הפורחת בלב המדבר הותיר רושם עז ובלתי יימחה על חברי הוועדה.
המים שזרמו בצינורות שהביאו אשכול ובלאס מלונדון היו ההוכחה הניצחת לכך שהתנועה הציונית מסוגלת לא רק לטעון לזכויות היסטוריות, אלא גם ליישם הלכה למעשה את פיתוח הארץ. הוועדה השתכנעה כי ליהודים יש את היכולת, הטכנולוגיה והנחישות להפריח את השממה הנגבית, בניגוד מוחלט לתחזיות הבריטיות.
כתוצאה ישירה מהמראה של אותם שדות ירוקים שהתאפשרו בזכות קו המים, החליטה ועדת אונסקופ לכלול את מרבית שטח הנגב בתוך גבולות המדינה היהודית המוצעת. המלצה זו התקבלה ככתבה וכלשונה על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות בהצבעה ההיסטורית בכ"ט בנובמבר 1947. החלטת החלוקה העניקה ליישוב היהודי שטח עצום שהבטיח את עתיד פיתוחה של מדינת ישראל.
הקמת י"א הנקודות והנחת קו המים לנגב היו מהלכים שזורים זה בזה לבלי הפרד. לולא תעוזתם של המתיישבים במוצאי יום הכיפורים תש"ז, לא היה בסיס לתביעה היהודית על הנגב. אך באותה מידה, לולא חזונו המעשי של לוי אשכול, תושייתו הלוגיסטית ויכולתו להפוך רעיון הנדסי מורכב למציאות בשטח בתנאים בלתי אפשריים, היישובים הללו היו נותרים כנקודות ארעיות וחסרות חיים, והנגב כולו היה אובד למדינת ישראל בטרם קמה.
