כאשר אנו מדמיינים מנהיגים היסטוריים שהקימו מדינות וניהלו מלחמות קיומיות, התמונה המצטיירת בדרך כלל היא של דמויות נוקשות, רציניות להחריד, כאלו שנושאות נאומים חוצבי להבות על דם, יזע ודמעות. דוד בן-גוריון, קודמו של לוי אשכול בתפקיד, התאים בדיוק לתבנית זו: הוא נתפס כמעין נביא מודרני, מנהיג סמכותני שדרש קולקטיביות ויראת כבוד. לוי אשכול, לעומתו, הציג מודל מנהיגותי שונה בתכלית. הוא היה אדם חם, עממי, נגיש, ומעל הכול – בעל חוש הומור מפותח, עוקצני, מתובל ביידיש ונטול גינוני מלכות.
במשך שנים רבות, מתנגדיו הפוליטיים של אשכול ניסו להשתמש בחוש ההומור שלו כנשק נגדו. הם טענו שראש ממשלה שמרבה להתבדח אינו יכול להיות מנהיג רציני או סמכותי. אך בפרספקטיבה היסטורית מעמיקה, מתברר כי ההומור של לוי אשכול לא היה רק תכונת אופי חיננית או מנגנון בידור; הוא היה כלי פוליטי, דיפלומטי ופסיכולוגי רב-עוצמה. באמצעות בדיחות, משחקי מילים ואירוניה עצמית, הצליח אשכול לפרק מוקשים פוליטיים, לגשר על פערים תרבותיים מול מנהיגי אומות העולם, ולשמור על שפיותה של מערכת שלטונית שפעלה תחת לחצים קיומיים אדירים.
יידישקייט ואירוניה: שבירת המיתוס ה"צברי"
כדי להבין את ההומור של אשכול, יש להבין את מקורותיו. אשכול (במקור שקולניק) נולד באוקראינה והביא עמו ארצה את מלוא העושר של ה"יידישקייט" – תרבות יהדות מזרח אירופה ששפתה יידיש. היידיש אינה רק שפה; היא תפיסת עולם שלמה המושתתת על אירוניה, על יכולתו של החלש לצחוק על מצבו, ועל ספקנות בריאה כלפי כוח ושררה.
בדור שבו מנהיגי היישוב ניסו למחוק כל זכר לגלותיות ולעצב את דמות ה"צבר" הלוחם, יפה הבלורית והתואר שאינו יודע פחד ואינו מהסס, אשכול היה עוף מוזר. הוא סירב להתנצל על שורשיו. במקום לדבר בסיסמאות צבאיות קצרות, הוא השתמש בפתגמים ביידיש כדי לתאר מצבים מורכבים. כשחברי כנסת או שרים החלו לדבר בפטוס גבוה ומוגזם, אשכול היה נוהג "לדקור" את בלון הנפיחות שלהם במשפט עממי אחד שהחזיר את הדיון לקרקע המציאות. ההומור הזה שידר לציבור מסר מרגיע: מנהיג המסוגל לצחוק, ובמיוחד לצחוק על עצמו, הוא מנהיג שאינו מאבד קשר עם המציאות ואינו לוקה בשיגעון גדלות.
פוליטיקה של פשרה דרך צחוק: "חצי תה וחצי קפה"
אחד המאפיינים הבולטים של פוליטיקה הוא משחקי אגו והתנגשויות חזיתיות. אשכול ניהל את מפלגת מפא"י ואת הממשלה – גופים שהיו עמוסים לעייפה באנשים בעלי אגו ענק, כמו משה דיין, שמעון פרס, פנחס ספיר וגולדה מאיר. במקום להתעמת איתם חזיתית כפי שעשה בן-גוריון, אשכול נטרל עימותים באמצעות בדיחות והומור.
אחד הסיפורים המפורסמים ביותר שדבקו באשכול (ויש האומרים שהומצא עליו על ידי יריביו, אך הוא אימץ אותו באהבה) הוא סיפור ה"חצי תה וחצי קפה". מסופר כי כאשר נשאל אשכול אם הוא מעדיף לשתות תה או קפה, הוא חשב רגע וענה: "תביאו לי חצי תה וחצי קפה". יריביו הפוליטיים, ובראשם אנשי רפ"י של בן-גוריון, השתמשו בבדיחה זו כדי לצייר אותו כאדם הססן, חסר עמוד שדרה, שאינו מסוגל לקבל החלטה חותכת אפילו בסוגיה פעוטה של משקה.
אולם, לאשכול הייתה משנה פילוסופית-פוליטית מאחורי ה"הססנות" הזו, אותה הגדיר כ"פשרה האשכולית". באחד הדיונים הפוליטיים אמר את משפטו המפורסם: "אני מתפשר ומתפשר, עד שאני מקבל בדיוק את מה שרציתי". אשכול הבין שחברה דמוקרטית שסועה אינה יכולה לשרוד החלטות בינאריות קשוחות של "שחור ולבן". ההומור אפשר לו למסמס התנגדויות, להעניק ליריביו את התחושה שהם ניצחו בוויכוח, ועדיין להוביל מתחת לפני השטח את המדיניות שבה האמין (כמו בתחום הכלכלה, התשתיות והמים).
משפט מפורסם נוסף שלו ששיקף את גישתו הפרגמטית-הומוריסטית להבטחות פוליטיות היה: "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים". למרות שהמשפט נשמע ציני, בסביבתו של אשכול הסבירו כי זו הייתה הדרך שלו להתמודד עם הלחצים הבלתי אפשריים של קבוצות אינטרסים. הוא סירב לשקר ב"רצינות תהומית", והעדיף לפטור דרישות לא הגיוניות באמצעות קריצה הומוריסטית שהבהירה לפונה שיש גבול למה שהמדינה יכולה לספק.
"שמשון דער נעבעכדיקער": ההומור כדיפלומטיה אסטרטגית
אולי התרומה הגדולה ביותר של חוש ההומור של אשכול הייתה בזירה הבינלאומית, ובעיקר ביצירת הברית האסטרטגית עם ארצות הברית. עד לתקופתו של אשכול, יחסי החוץ של ישראל נשענו רבות על הדיפלומטיה הצרפתית הנוקשה והרשמית. ביוני 1964, היה אשכול לראש הממשלה הישראלי הראשון שהוזמן לביקור רשמי בבית הלבן בוושינגטון. נשיא ארצות הברית דאז היה לינדון ג'ונסון – פוליטיקאי מחוספס, חוואי מטקסס, שלא אהב דיפלומטים בחליפות מהודרות שמדברים בשפה מכובסת.
המפגש בין אשכול לג'ונסון היה אהבה ממבט ראשון, והיא נבנתה כולה על הומור ועל "שיחת חקלאים". אשכול נטש את כללי הטקס הנוקשים. הוא ישב עם ג'ונסון ודיבר איתו על בעיות הבצורת בטקסס לעומת מצוקת המים בקיבוץ דגניה. הוא סיפר לו בדיחות עממיות על פרות, על טרקטורים ועל מזג האוויר. ג'ונסון הוקסם מהיהודי המבוגר שהזכיר לו את ותיקי טקסס, והקשר האישי הזה הוא ששבר את הקרח והוביל, בסופו של דבר, לאישור עסקאות הנשק ההיסטוריות הראשונות של ישראל עם אמריקה (מטוסי הסקייהוק וטנקי הפטון).
באותה תקופה טבע אשכול את אחד המושגים הגיאופוליטיים המבריקים ביותר בתולדות ישראל, באמצעות בדיחה. כדי להסביר לשריו את מהות יחסיה של ישראל עם ארצות הברית והעולם המערבי, הוא כינה את ישראל "שמשון דער נעבעכדיקער" (שמשון המסכן / ה"נעבעך"). בביטוי אוקסימורוני והומוריסטי זה, קיפל אשכול את תורת הביטחון הישראלית כולה: מצד אחד, ישראל חייבת להיות חזקה כתרים, בעלת עוצמה צבאית חשאית וגלויה (שמשון הגיבור) שתוכל להכריע כל צבא ערבי. מצד שני, מבחינה דיפלומטית ותקשורתית, ישראל חייבת תמיד להציג את עצמה כ"נעבעך" – מדינה קטנה, מאוימת, ענייה ומסכנה, שנמצאת בסכנת השמדה. אשכול הבין שבעולם הציני של הפוליטיקה הבינלאומית, אף אחד לא נותן נשק וסיוע כלכלי למעצמה אזורית מתרברבת; הסיוע ניתן לחלש שזקוק להגנה. ההומור היידישאי של ה"נעבעך" עבד בצורה מושלמת מול הממשל האמריקני.
הומור תחת אש: המיתון ומלחמת ששת הימים
בשנותיו האחרונות, אשכול התמודד עם שניים מהמשברים החמורים ביותר שידעה המדינה: המיתון הכלכלי של 1966, ותקופת ההמתנה ומלחמת ששת הימים ב-1967. אלו היו זמנים שבהם החיוך נמחק מעל פניו של הציבור הישראלי.
במהלך המיתון הכלכלי היזום, ספג אשכול קיתונות של לעג ובוז. ברחובות סופרו עליו בדיחות אכזריות (כמו "האחרון שיוצא מלוד שיכבה את האור"). מנהיג אחר, בעל אגו שברירי, היה יוצא מדעתו או מדכא את מתנגדיו. אך אשכול, שניחן באירוניה עצמית נדירה, ספג את הלחץ והשתמש בהומור כמנגנון הגנה פסיכולוגי. הוא נהג לומר בדיונים סגורים שכנראה חצי מהעם כועס עליו, והחצי השני פשוט רותח מזעם, ובכך פרק את המתח בחדר. הוא ידע שיש לו מטרה אסטרטגית (הבראת המשק), והיה מוכן להיות המטרה לבדיחות של העם כל עוד המשק מתייעל.
במאי 1967, הלחץ הגיע לנקודת רתיחה. צמרת צה"ל, ובראשה אלופים צעירים ולוחמניים כעזר ויצמן ואריאל שרון, הטיחו באשכול דברים קשים על הססנותו ודרשו לצאת למלחמה מיד. בישיבות המטכ"ל המתוחות (שזכו לכינוי "מרד האלופים"), אשכול ספג את העלבונות בחיוך מריר. כשהאלופים לחצו, הוא השיב בהומור שחור וקר רוח שנועד להרגיע את ההיסטריה הצבאית, והזכיר להם שמלחמה היא לא טיול של תנועת נוער, ושחובה להבטיח קודם כל את תמיכת המעצמות כדי לא להישאר "עם הניצחון ועם ועדה של האו"ם שתכריח אותנו לסגת".
אפילו ברגע השפל הפוליטי שלו, כאשר הלחץ הציבורי אילץ אותו למסור את תיק הביטחון ליריבו משה דיין כדי להקים ממשלת אחדות, אשכול שמר על חוש ההומור. כשנשאל על כניסתו של דיין למשרד הביטחון בקריה, הוא התבדח במרירות ואמר שעכשיו יש למדינה ברוך השם שני שרי ביטחון, ונקווה שזה לא יותר מדי בשביל צבא אחד. יכולתו להוריד מעצמו סמכויות למען טובת המדינה, מבלי לראות בכך "סוף העולם", נבעה מאותה פילוסופיית חיים שלא לוקחת את עצמה ברצינות תהומית.
מורשתו ההומוריסטית של לוי אשכול מלמדת שיעור עמוק במנהיגות. לעיתים קרובות, הציבור מחפש מנהיגים שמדברים בסימני קריאה, שמכים על השולחן ושמבטיחים ניצחונות מוחלטים. לוי אשכול הציע מודל של סימני שאלה, של פשרות ושל קריצה. ההומור שלו היה ביטוי של ביטחון עצמי עמוק – אדם המכיר בערך עצמו אינו זקוק לגינוני כבוד מלאכותיים. באמצעות הצחוק, הפתגמים והאירוניה, אשכול הצליח לשמור על איזון פנימי בסביבה מטורפת, לקרב לבבות בעולם דיפלומטי קר, ולהוביל את מדינת ישראל בבטחה, כ"טרקטור" אפור וחייכן, דרך המשברים המסוכנים ביותר בתולדותיה.
