האב המייסד והבנאי: היחסים בין דוד בן-גוריון ללוי אשכול, המשותף והשונה
מערכת היחסים בין דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, לבין לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי, היא אולי הדרמה הפוליטית, האישית והפסיכולוגית המרתקת ביותר בתולדות ההנהגה הישראלית. זהו סיפור קלאסי, כמעט טרגי באופיו, על שותפות היסטורית עמוקה וארוכת שנים שהפכה ליריבות מרה ולקוטביות מנהיגותית. בן-גוריון ואשכול היו שני ענקים שעיצבו את דמותה של מדינת ישראל, אך עשו זאת מתוך תפיסות עולם, מזגי הנהגה וסגנונות אישיים שונים בתכלית. בחינת המשותף והשונה ביניהם מספקת צוהר להבנת התבגרותה של החברה הישראלית – מהשלב המהפכני של הקמת המדינה, אל שלב הניהול, הנרמול והפיוס.
עשרות שנים של שותפות: החזונאי וקבלן הביצוע
לא ניתן להבין את עומק הקרע בין שני המנהיגים מבלי להבין תחילה את עומק השותפות ביניהם. שניהם עלו ממזרח אירופה (בן-גוריון מפולין, אשכול מאוקראינה), שניהם היו מאבות תנועת העבודה, ושניהם עיצבו את מוסדות "המדינה שבדרך" דרך ההסתדרות ומפלגת מפא"י.
במשך שנים רבות, נראה היה כי השניים משלימים זה את זה באופן מושלם. בן-גוריון היה "הנביא" והאסטרטג העליון. הוא שרטט את החזון ההיסטורי, קיבל את ההכרעות הגורליות (כמו ההכרזה על הקמת המדינה למרות אזהרות ארצות הברית) ומיקד את מרצו בבניין הכוח הצבאי של צה"ל ובשאלות של גורל וייעוד. אולם, בן-גוריון לא אהב לעסוק בפרטים האפורים של הכלכלה, התשתיות או התקציבים.
כאן נכנס לתמונה לוי אשכול. אשכול היה "הטרקטור", קבלן הביצוע שהפך את המילים של בן-גוריון למציאות חומרית. כאשר בן-גוריון קרא להמונים לעלות ארצה, היה זה אשכול, כראש מחלקת ההתיישבות, שהיה צריך לדאוג לאוהלים, לפחונים ולמים במעברות. כאשר בן-גוריון יצא למלחמת העצמאות, הוא מינה את אשכול למנכ"ל משרד הביטחון, בידיעה שאשכול הוא היחיד שמסוגל לארגן את הרכש, התקציבים והלוגיסטיקה של צבא בהקמה. כאשר בן-גוריון חלם על הפרחת הנגב, אשכול היה זה שגייס את הכספים, הקים את "מקורות" והניח את המוביל הארצי. אשכול ראה את עצמו כחייל נאמן של התנועה ושל העומד בראשה, ובן-גוריון סמך על אשכול בעיניים עצומות בכל הנוגע למשק ולכלכלה.
ההערכה של בן-גוריון לאשכול הייתה כה רבה, עד כי כאשר החליט לפרוש סופית מראשות הממשלה ב-1963, בעיצומה של "פרשת לבון", הוא סימן את לוי אשכול כיורשו הטבעי והראוי ביותר.
פרשת לבון ("עסק הביש") והקרע ההיסטורי
האירוניה ההיסטורית היא שהמשבר הפוליטי שהביא את אשכול לכס ראש הממשלה, הוא זה שגם הפריד בינו לבין מורו ורבו. "פרשת לבון", שעסקה בשאלה "מי נתן את ההוראה" להפעלת רשת ריגול כושלת במצרים ב-1954, הפכה לאובססיה עבור בן-גוריון. למרות שוועדות שרים פטרו את שר הביטחון לשעבר פנחס לבון מאחריות, בן-גוריון התעקש כי יש להקים ועדת חקירה משפטית טהורה וכי אי אפשר להתפשר על חקר האמת המוחלטת.
אשכול, עם כניסתו לתפקיד, מצא את עצמו מול מדינה מפולגת, מפלגה שסועה ומערכת ביטחון מדממת בגלל פרשה שהתרחשה כמעט עשור קודם לכן. גישתו של אשכול הייתה הפוכה מזו של בן-גוריון: הוא האמין שיש רגעים שבהם יציבות המדינה ושלמות החברה חשובים יותר מחקר "האמת הטהורה". הוא תבע למשוך קו על העבר, להפסיק להתעסק בפרשה ולהתחיל לנהל את המדינה.
בן-גוריון ראה בכך בגידה. בעיניו, פשרה על אמת ושקר הייתה עיוות מוסרי שאין לסלוח עליו. העימות החריף, ובשנת 1965 פרש בן-גוריון ממפא"י ההיסטורית, והקים את רשימת רפ"י יחד עם תומכיו הצעירים (משה דיין ושמעון פרס), מתוך מטרה להפיל את ממשלת אשכול. אשכול, בתגובה, איחד את השורות בשמאל, הקים את "המערך", והתמודד מול בן-גוריון בבחירות של 1965. ניצחונו המוחץ של אשכול (45 מנדטים למערך לעומת 10 בלבד לרפ"י) סימן את השחרור הסופי שלו מצילו של "הזקן". העם אמר את דברו: תמה תקופת המנהיגות המשיחית, החלה תקופת הניהול השקול.
מנהיגות של חזון וסמכות מול מנהיגות של פשרה וקונצנזוס
ההבדל התהומי ביותר בין בן-גוריון לאשכול היה בסגנון המנהיגות ובמזג האישי.
בן-גוריון היה מנהיג סמכותני, קפדן ונוקשה. הוא פעל מתוך תחושת שליחות היסטורית כמעט נבואית. החלטותיו התקבלו לעיתים קרובות בחיתוך דיבור קצר, בהוראות חד-משמעיות, ותוך חוסר סובלנות מוחלט למתנגדיו. המושג שטבע, "ממלכתיות", משמעותו הייתה כפיפות מוחלטת של כל האינטרסים הסקטוריאליים לטובת המדינה ולטובת חזונו שלו על איך המדינה צריכה להיראות. הוא לא היסס ללכת נגד הזרם, נגד מפלגתו ונגד דעת הקהל, אם האמין שזו הדרך הנכונה.
אשכול, לעומתו, ייצג מנהיגות דמוקרטית, פשרנית ומכילה. הוא סלד ממשברים דרמטיים ומקבלת החלטות סמכותנית. פילוסופיית המנהיגות שלו התבססה על בניית קונצנזוס. הוא הרבה להתייעץ, לכנס ועדות ולשמוע מגוון דעות. בניגוד לזעפו של בן-גוריון, נשקו של אשכול היה חוש ההומור שלו, ה"יידישקייט", והיכולת להוריד ויכוחים אידיאולוגיים לוהטים לפסים מעשיים. בעוד יריביו פירשו את הפשרנות שלו כחולשה וכהססנות, אשכול ראה בה שיטה לניהול חברה שסועה. הוא האמין שעל ידי פשרות טקטיות, ניתן להשיג הסכמה רחבה ולמנוע קרעים בלתי הפיכים.
מדיניות פנים: חרמות לעומת נרמול פוליטי ואזרחי
גישתם המנוגדת של השניים באה לידי ביטוי חריף במדיניות הפנים. בן-גוריון השתמש בהדרה פוליטית ככלי לשמירת השלטון ולעיצוב המדינה. סיסמתו המפורסמת "בלי חרות ומק"י" קבעה את גבולות הלגיטימציה בישראל, והותירה את הימין הרוויזיוניסטי (בראשות מנחם בגין) מחוץ למחנה הממלכתי ומחוץ לכל ממשלה. בן-גוריון ניטר טינה עמוקה לבגין ולתנועתו, וסירב לאורך כל שנות כהונתו לאשר את העלאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי לארץ. הוא גם שמר בקנאות על הממשל הצבאי שהוחל על ערביי ישראל, מתוך תפיסה ביטחונית מחמירה.
אשכול, שהיה מונע מרצון לאחות קרעים, הפך את הקערה על פיה. עם כניסתו לתפקיד, הוא החליט לאפשר את קבורתו הממלכתית של ז'בוטינסקי בהר הרצל (1964), צעד שהיווה סמל עצום של פיוס לאומי כלפי הימין. שנתיים לאחר מכן, ב-1966, ביטל אשכול לחלוטין את הממשל הצבאי מעל ערביי ישראל, למרות אזהרות בכירי מערכת הביטחון.
רגע השיא של מדיניות ההכלה של אשכול הגיע בערב מלחמת ששת הימים (1967). בניגוד מוחלט לגישת "בלי חרות", אשכול פתח את שערי הממשלה והקים את ממשלת האחדות הראשונה ("ממשלת הליכוד הלאומי"), אליה צירף את מנחם בגין. בעוד בן-גוריון העדיף לשלוט לבדו ולבודד את מתנגדיו, אשכול הבין שבעת משבר קיומי, העם זקוק למנהיגות מאוחדת המייצגת את כלל הקשת הפוליטית.
מדיניות חוץ וביטחון: צרפת לעומת אמריקה, הרפתקנות מול זהירות
גם בתפיסת הביטחון והחוץ ניכרו הבדלים עמוקים. בן-גוריון האמין בכוחה של ישראל לעצב עובדות בשטח, לעיתים גם בניגוד לעמדת מעצמות העל. ברית החוץ המרכזית שלו הייתה עם צרפת, ובמבצע קדש (1956) הוא חבר לצרפת ובריטניה ויצא למלחמת מנע בסיני נגד מצרים, צעד שהוביל להתנגשות חזיתית עם נשיא ארצות הברית, דווייט אייזנהאור, שאילץ את ישראל לסגת.
אשכול היה זהיר, ריאליסטי ומפוכח הרבה יותר בזירה הבינלאומית. הוא הסיט את ספינת מדיניות החוץ הישראלית מהברית הרעועה עם צרפת, אל עבר ברית אסטרטגית עמוקה וארוכת טווח עם ארצות הברית. אשכול היה ראש הממשלה הראשון שהוזמן לבית הלבן, שם רקם יחסים הדוקים עם הנשיא לינדון ג'ונסון והבטיח לראשונה אספקת נשק התקפי אמריקני לישראל.
במאי 1967, כאשר נאצר סגר את מיצרי טיראן, אשכול עמד בלחץ עצום מצד הצבא לצאת מיד להתקפה, כפי שבן-גוריון כנראה היה שוקל לעשות. אך אשכול, מתוך ניסיונו וגישתו הזהירה, סירב לצאת למערכה מבלי להבטיח תחילה את תמיכתה השקטה של ארצות הברית. "תקופת ההמתנה" שגזר על צה"ל נתפסה כהססנות, אך היא זו שהבטיחה את הלגיטימציה הבינלאומית והמנעה מישראל סנקציות בינלאומיות חמורות לאחר המלחמה.
בסופו של דבר, אף על פי שבן-גוריון ואשכול הפכו בשנותיהם המאוחרות ליריבים פוליטיים מרים, בפרספקטיבה ההיסטורית הם לא סתרו זה את זה, אלא סימנו שני שלבים הכרחיים בחיי האומה. בן-גוריון היה האב המייסד, האיש בעל הכריזמה והאכזריות ההכרחית שנדרשה כדי להקים מדינה מאין בתנאים כמעט בלתי אפשריים. אשכול היה המנהיג המתבגר, הבנאי שהבין כי מדינה לא יכולה להתקיים לנצח במצב של מהפכה תמידית. הוא הניח את התשתיות הכלכליות, יצר את החוסן הדמוקרטי ונרמל את החברה הישראלית. שני המנהיגים, איש איש בסגנונו, היו חיוניים לעיצובה של ישראל כפי שאנו מכירים אותה כיום.
