כאשר בוחנים את ההיסטוריה של מדינת ישראל, נהוג לחלק את מנהיגיה לאנשי חזון, לאנשי צבא ולאנשי רוח. דוד בן-גוריון נתפס כנביא המייסד, יצחק רבין ומשה דיין כמצביאים המהוללים, אך לוי אשכול חמק לא פעם מהגדרות פשוטות אלו. למרות שכיהן כראש ממשלה באחת התקופות הסוערות והגורליות ביותר – מלחמת ששת הימים – מהותו האמיתית של אשכול לא הייתה של מצביא או תיאורטיקן, אלא של איש ביצוע מובהק. הוא היה קבלן, מנהל פרויקטים, איש של תשתיות, לוגיסטיקה וחישובי כמויות. בסביבתו הקרובה הוא כונה "הטרקטור", ולא בכדי: אשכול היה הכוח המניע שחרש, סלל, בנה והניח את התשתיות הפיזיות שעליהן יושבת מדינת ישראל עד עצם היום הזה.
אשכול הבין מראשית דרכו הציבורית כי חזון לאומי ללא בסיס חומרי ופיזי – ללא מים זורמים בברזים, כבישים סלולים, קווי חשמל וקורת גג יציבה – יישאר בגדר מילים ריקות. מאמר זה צולל לעומק עשייתו התשתיתית של לוי אשכול, ובוחן כיצד הפך את הרעיון הציוני ממסמך הצהרות לאופרציה הנדסית ולוגיסטית אדירת ממדים.
חזון המים: מחברת "מקורות" ועד למוביל הארצי
האתגר הקיומי הראשון והמשמעותי ביותר שעמד בפני היישוב היהודי בארץ ישראל, ועליו עמל אשכול עשרות שנים, היה משק המים. הארץ התאפיינה בחלוקה גיאוגרפית אכזרית: רוב המים נמצאו בצפון, בעוד שרוב הקרקעות הפנויות להתיישבות ולחקלאות השתרעו בדרום הצחיח. בשנת 1937, יחד עם פנחס ספיר ומהנדס המים שמחה בלאס, ייסד אשכול את חברת "מקורות".
אשכול לא הסתפק בניהול דירקטוריונים; הוא היה מעורב עד צוואר בפרטים הטכניים ביותר של שאיבת המים והולכתם. הוא סייר באתרי קידוח, למד את ספיקות המשאבות, והבין את ההידרוליקה העומדת מאחורי לחצי מים במעלה הרים ובמורדות עמקים. תחת ניהולו, החלה "מקורות" בפרויקטים אזוריים בעמק יזרעאל, אך עיניו של אשכול היו נשואות דרומה. ב-1947 היה זה אשכול שדחף את פרויקט קו המים הראשון לנגב, מבצע הנדסי מהיר של הנחת צינורות שהבטיח את קיומן של 11 הנקודות בנגב, ובכך הכריע את גבולות המדינה בתוכנית החלוקה.
עם זאת, פרויקט הדגל התשתיתי הגדול מכולם היה "המוביל הארצי", שהושלם ב-1964. אשכול, כשר האוצר וכדמות המרכזית מאחורי הפרויקט, פיקח על אופרציה שכללה חציבת תעלות, כריית מנהרות, והנחת צינורות בטון ופלדה בקוטר עצום של 108 אינץ' (כ-2.74 מטרים). הקמת תחנת השאיבה "ספיר" בכנרת, שהייתה צריכה לשאוב מים מגובה של 212 מטרים מתחת לפני הים ולהעלותם אל מפלס פני הים ומשם דרומה, הייתה מבצע הנדסי חסר תקדים בקנה מידה מזרח-תיכוני. המוביל הארצי לא רק הפריח את השממה, אלא יצר מערכת דם תשתיתית אחת שאיחדה את המדינה מבחינה הידרולוגית וכלכלית.
אתגר הדיור הלאומי: מבנים יבילים ומעברות במדינה בהקמה
לאחר הקמת המדינה ב-1948, ישראל ניצבה בפני האתגר הדמוגרפי והלוגיסטי הגדול בתולדותיה: קליטת מאות אלפי עולים בשנים ספורות, שהכפילו את אוכלוסיית המדינה. אשכול, שמונה לראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, נדרש לספק קורת גג מיידית להמונים. בתנאים של מחסור חמור בחומרי בניין, במלט ובברזל, אי אפשר היה להמתין לתכנון אדריכלי ולבניית בתי קבע מאבן.
הפתרון של אשכול היה הנדסי ולוגיסטי בבסיסו: הקמה מהירה של מאות "מעברות" ברחבי הארץ, תוך שימוש במבנים יבילים ובבנייה קלה. אשכול ניהל מערך רכש בינלאומי ומקומי של אלפי צריפים שוודיים מעץ, פחונים, בדונים ואוהלים. מבנים יבילים אלו, שתוכננו מראש להיות פשוטים לשינוע ולהרכבה, אפשרו הקמה של יישובים שלמים בתוך שבועות ספורים.
למרות שהמעברות היו פתרון זמני וקשה למגורים, הן מנעו אסון הומניטרי וסיפקו בסיס התחלתי שממנו ניתן היה לצמוח. אשכול פיקח על מערכי ההובלה של המבנים הללו, על יציקת משטחי בטון בסיסיים כרצפות, ועל מתיחת רשתות תשתית של מים וחשמל זמניים. במקביל, הוא כבר החל לדחוף את השלב הבא: הקמת מפעלי מלט ולבנים, והסבת המעברות לשיכוני קבע – פרויקט "השיכונים" ששינה את פני ערי הפיתוח והשכונות החדשות.
מופת של תכנון אזורי: הקמת חבל לכיש
אחד מהישגיו המזהירים והמרשימים ביותר של אשכול בתחום התכנון והבנייה היה הקמתו של חבל לכיש בשנות ה-50 המוקדמות. עד לאותה תקופה, ההתיישבות בארץ הייתה לרוב ספונטנית או נקודתית – קיבוץ פה, מושב שם, בדרך כלל בהתאם לזמינות הקרקע והביטחון. אשכול הבין שכדי לאכלס את הדרום ואת אזור הספר המשתרע בין הרי חברון למישור החוף הדרומי, יש צורך בגישה מתקדמת וכוללת: תכנון אזורי שלם מאפס.
"חבל לכיש" תוכנן כיחידה אורגנית אחת, המבוססת על מדרג יישובי מדויק וחיבור חכם של תשתיות. אשכול וצוות המתכננים שלו (ובהם לובה אליאב) חילקו את החבל לשלוש רמות. ברמה הראשונה: מושבים ויישובים חקלאיים קטנים, המבוססים על חלקות אדמה מעובדות ומשק חי, שנועדו להבטיח ביטחון תזונתי ופרנסה לעולים. ברמה השנייה: "מרכזים כפריים" (כמו נהורה, אבן שמואל ומרכז שפירא), אליהם חוברו היישובים החקלאיים הקטנים. מרכזים אלו נועדו לרכז שירותים שאי אפשר היה להקים בכל כפר – מוסכים לתיקון טרקטורים ציוד חקלאי ומרפאות אזוריות. ברמה השלישית והעליונה: העיר קריית גת, שתוכננה לשמש כבירת החבל. היא נועדה לקלוט את התוצרת החקלאית מהאזור כולו אל מפעלי תעשייה מתקדמים (כמו מפעלי סוכר וטקסטיל), ולספק שירותי שלטון, תרבות ומסחר מרכזיים.
פרויקט לכיש חייב אופרציה הנדסית עצומה. היה צורך לסלול עשרות קילומטרים של כבישים חדשים, למתוח קווי מתח גבוה מהרשת הארצית אל לב האזור השומם, ולהניח מערכות השקיה מסועפות שאפשרו את גידול הכותנה והסלק בקרקעות. אשכול, בדרכו האופיינית, ירד לפרטים: הוא בדק את איכות האספלט, עקב אחר קצב התקדמות הטרקטורים של מע"צ, והוודא שחלוקת מכסות המים למושבים נעשית בצורה שתאפשר חקלאות רווחית. ההצלחה של מודל לכיש הפכה לאבן בוחן בינלאומית לתכנון חבלי ארץ, ומשלחות ממדינות מתפתחות מרחבי העולם הגיעו לאזור כדי ללמוד כיצד מקימים אזור תעשייתי-חקלאי משולב מהיסודות.
כלכלה של "ברזל ומלט": אשכול כשר האוצר
עבודתו התשתיתית של אשכול הגיעה לשיא השפעתה במהלך 11 השנים שבהן כיהן כשר האוצר (1952-1963), התקופה הארוכה ביותר בתפקיד זה בתולדות המדינה. הוא נכנס למשרד בעיצומו של משבר כלכלי קשה ומשטר צנע, אך במקום להסתפק בחשבונאות ובאיזון תקציבים, הוא הפך את משרד האוצר למנוע הצמיחה המרכזי של הבנייה והתעשייה בישראל.
הפילוסופיה הכלכלית של אשכול הייתה ברורה: השקעה בנכסים יצרניים ופיזיים, או כפי שנהג לומר, "בברזל, מלט ומכונות", ולא בצריכה ראוותנית של משקי הבית. ההזדמנות הגדולה שלו הגיעה עם חתימת הסכם השילומים עם גרמניה המערבית. בעוד שרבים חששו שהכספים "ייבלעו" במימון הוצאות שוטפות של הממשלה, אשכול הקים את חברת השילומים והתעקש שהכסף ישמש אך ורק לבניין הכוח הכלכלי של המדינה.
באמצעות כספי השילומים וקרנות פיתוח, אשכול רכש ציי אוניות סוחר ששימשו בסיס לחברת "צים", רכש קרונות וקטרים משוכללים לרכבת ישראל שחיברו את חיפה והצפון למרכז, השקיע הון תועפות בציוד כבד לתעשייה, ובנה תחנות כוח חדשות ששילשו את יכולת ייצור החשמל של המדינה. אחד הפרויקטים האסטרטגיים ביותר שקידם באותן שנים היה תכנונו והתחלת הקמתו של נמל אשדוד (אז קראו לו "נמל המים העמוקים בדרום"). הוא הבין שנמל חיפה לא יוכל לשרת לבדו את צרכי הייצוא והייבוא ההולכים וגדלים של מדינה מודרנית, בייחוד את הייצוא החקלאי העצום מחבל לכיש והנגב.
תשתיות הביטחון ובניין הכוח הצבאי
הגישה התשתיתית של אשכול חלחלה גם אל תפיסת הביטחון שלו. כאשר מונה לראש הממשלה ולשר הביטחון ב-1963, הוא לא הסתכל על צה"ל רק דרך פריזמה של תורות לחימה, אלא כמערכת טכנולוגית ולוגיסטית אדירה שזקוקה לפלטפורמה הפיזית הטובה ביותר.
אשכול אישר תקציבים לפיתוח דרכים צבאיות, לבניית בסיסי חימוש והצטיידות קדמיים, ולהקמת סדנאות רכב מתקדמות שאפשרו לצה"ל לשקם טנקים ונגמ"שים פגועים. הוא עמד מאחורי הרחבת שדות התעופה הצבאיים ובניית דת"קים (דירים תת-קרקעיים) להגנה על מטוסי חיל האוויר – תשתיות בטון שבלעדיהן מבצע "מוקד" במלחמת ששת הימים לא יכול היה להתרחש. היכולת של צה"ל להניע כוחות שריון עצומים דרומה לסיני ומזרחה לירושלים ב-1967 נשענה, בסופו של דבר, על הכבישים, המסילות והתשתיות הלוגיסטיות שאשכול התעקש לתכנן ולממן לאורך שנות ה-50 וה-60.
מורשת של יסודות ועשייה
ההיסטוריה נוטה לעיתים קרובות לזכור נאומים חוצבי להבות, רגעי דרמה מדיניים והכרעות צבאיות בשדה הקרב. לוי אשכול היה איש פרגמטי, שניחן בהומור חכם אך נטול פאתוס מנהיגותי דרמטי. אולם עשייתו, יותר מזו של רוב מנהיגי ישראל, ניכרת לעין בכל פינה במרחב הגיאוגרפי והאנושי של המדינה.
מי שמטייל כיום בכבישי חבל לכיש, שותה כוס מים שמקורה במערכת המים הארצית, מבקר באזורי התעשייה של ערי הפיתוח או מתבונן בהתרחבות הנמלים ותחנות הכוח, פוגש למעשה את מורשתו החיה של אשכול. הוא היה המהנדס הראשי הלא-מוכתר של ישראל, המנהיג שראה קודם כל את הצורך לצקת יסודות יציבים מתוך הבנה מעמיקה שרק תשתית איתנה, חקלאות יצרנית, מערכות אספקה אמינות וכלכלה של יצירה ועבודה – הן הערובה האמיתית לקיומה, צמיחתה ועתידה של המדינה.
