כאשר בוחנים את מורשתו של לוי אשכול, ראש ממשלתה השלישי של מדינת ישראל, קשה לנתק את דמותו מהאירוע הדרמטי ביותר בתקופת כהונתו – מלחמת ששת הימים. אולם, הגדרתו של אשכול אך ורק דרך משבר 1967 עושה עוול למשנתו הסדורה. אשכול לא היה מנהיג של "דם, יזע ודמעות", ולא נואם שניחן בפאתוס משיחי כקודמו דוד בן-גוריון. מדיניותו, לאורך עשרות השנים שבהן כיהן בעמדות מפתח (ראש מחלקת ההתיישבות, שר החקלאות, שר האוצר וראש הממשלה), התאפיינה בפרגמטיות חדה, בחתירה לפיוס פנימי, ובתפיסה שהעוצמה הלאומית נשענת קודם כל על תשתית פיזית, כלכלית וחברתית איתנה.
מאמר זה משרטט את קווי המתאר המרכזיים במדיניותו של לוי אשכול בארבעה צירים עיקריים: הכלכלה, החברה והפנים, החוץ והביטחון, וההתיישבות. קווים אלו חושפים מנהיג שבנה את התשתית לדמוקרטיה הישראלית הבוגרת.
1. מדיניות כלכלית: מבניין המשק לתיקון מבני ("המיתון")
תפיסתו הכלכלית של אשכול עוצבה במידה רבה בשנותיו כשר אוצר (1952-1963). בתקופה זו, מדיניותו הושתתה על עקרון הפיתוח המואץ באמצעות הכוונה ממשלתית של הון. אשכול ניתב את כספי הסכם השילומים מגרמניה המערבית, יחד עם תרומות יהדות התפוצות ואיגרות החוב (ה"בונדס"), להשקעות מאסיביות ב"ברזל ומלט": הקמת נמלים, רכישת אוניות, בניית תחנות כוח ופיתוח תעשייה כבדה. המדיניות הייתה ברורה – העדפת נכסים יצרניים לטווח הארוך על פני צריכה פרטית ורווחה מיידית.
אולם קו המדיניות הכלכלית המרתק והנועז ביותר של אשכול התרחש דווקא בעת כהונתו כראש ממשלה, עם הנהגת מדיניות "המיתון" ב-1966. כלכלת ישראל בשנות ה-60 המוקדמות סבלה מ"התחממות יתר": צמיחה מהירה שלוותה באינפלציה גואה, מחסור חמור בעובדים, תלות עצומה בייבוא שגרמה לגירעון מסוכן במאזן התשלומים, ותלות במענקים מחו"ל (שכספי השילומים מגרמניה החלו לאזול).
אשכול ושר האוצר שלו פנחס ספיר הובילו מדיניות מאקרו-כלכלית של "קירור משק". הממשלה קיצצה בתקציביה, הקפיאה שכר, העלתה מיסים וצמצמה אשראי. המטרה האסטרטגית הייתה כפולה: ראשית, לאלץ מפעלים להתייעל טכנולוגית כדי שיוכלו להתחרות בשוקי העולם; ושנית, להעביר כוח אדם מענפי השירותים והבנייה (ששירתו את הצריכה המקומית) אל תעשיית הייצוא. אף על פי שהמיתון גרם לעלייה חדה באבטלה ולפגיעה קשה בפופולריות של אשכול – עד כדי יצירת אווירת נכאים ציבורית – אשכול סירב לסגת. הוא הוכיח מנהיגות כלכלית שאינה פועלת לפי סקרים או גלי אהדה, אלא מתוך אחריות לעתיד המשק. במבט היסטורי, מדיניות זו הצילה את הכלכלה הישראלית, יצרה תעשיית ייצוא תחרותית, והכינה את התשתית הכלכלית שאפשרה לישראל לעמוד בהוצאות העצומות של מלחמת ששת הימים ולאחריה.
2. מדיניות פנים וחברה: מ"ממלכתיות נוקשה" לפיוס לאומי ולדמוקרטיה אזרחית
בעוד דוד בן-גוריון שלט במדינה בגישה "ממלכתית" ריכוזית ונוקשה, שהדירה קבוצות שלא התיישרו עם הקו השליט (כפי שהתבטא בסיסמה "בלי חרות ומק"י"), אשכול הנהיג מדיניות פנים של פיוס, הכלה ונרמול. הוא האמין שחברה חזקה אינה יכולה לחיות בחרדה פנימית מתמדת ובפיצול אידיאולוגי קיצוני, ולכן חתר למצוא מכנה משותף רחב ככל האפשר.
העלאת עצמות ז'בוטינסקי: המהלך הסמלי והחשוב ביותר בתחום זה היה החלטתו של אשכול ב-1964 להעלות ארצה את עצמותיו של המנהיג הרוויזיוניסטי זאב ז'בוטינסקי. בן-גוריון סירב לכך במשך שנים מתוך טינה יוקדת ליריבו האידיאולוגי ולתנועת החרות. אשכול, מתוך הבנה שיש לרפא את הפצעים ההיסטוריים, התעלם מהתנגדות מקורבי בן-גוריון ואישר הלוויה ממלכתית לז'בוטינסקי בירושלים. מדיניות זו של שבירת חומות החרם הכשירה את הקרקע לשילובו של הימין הישראלי, בראשות מנחם בגין, בזרם המרכזי של הפוליטיקה.
ביטול הממשל הצבאי: הישג דמוקרטי דרמטי אף יותר במדיניות הפנים של אשכול היה ביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל ב-1966. מאז קום המדינה, חיו מרבית אזרחיה הערבים של ישראל תחת משטר צבאי שהגביל את חופש התנועה שלהם ופיקח על חייהם האזרחיים. למרות התנגדות עזה מצד גורמים במערכת הביטחון (ובהם השב"כ וקצינים בכירים), אשכול קיבל החלטה ערכית-פוליטית שדמוקרטיה אינה יכולה להתקיים כשחלק ניכר מאזרחיה חיים תחת חוקים דרקוניים. ביטול הממשל הצבאי סימן קו מדיניות של שילוב ושוויון אזרחי, והווה אבן דרך בהתבגרותה של הדמוקרטיה הישראלית.
3. מדיניות חוץ וביטחון: הפנייה לארצות הברית והשימוש המושכל בכוח
לוי אשכול ירש מדינת ישראל שהייתה נשענת מבחינה ביטחונית ודיפלומטית כמעט לחלוטין על צרפת. אשכול, מתוך קריאה מפוכחת של המפה העולמית והמלחמה הקרה, החליט להוביל קו מדיניות אסטרטגי של הפניית העורף למזרח ולצרפת, ובניית ברית אסטרטגית עם ארצות הברית.
אשכול עמל על טיפוח יחסים אישיים עם נשיא ארצות הברית, לינדון ג'ונסון, וב-1964 עשה היסטוריה כראש הממשלה הישראלי הראשון שהוזמן לביקור ממלכתי בבית הלבן. מדיניות זו נשאה פרי בדמות פריצת האמברגו האמריקני על מכירת נשק התקפי לישראל. אשכול חתם על עסקאות ראשונות לאספקת מטוסי קרב מתקדמים ("סקייהוק") וטנקי "פטון", שהפכו לימים לעמוד השדרה של צה"ל.
באותה נשימה, אשכול עיצב את מדיניות העמימות הגרעינית של ישראל מול ארצות הברית. בשיחותיו מול הממשל האמריקני (שנודעו כ"מזכר הבנות אשכול-קומר"), הוא עיגן את הנוסחה ולפיה "ישראל לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון", משפט שאפשר לאמריקנים להעלים עין מהפרויקט בדימונה, ובמקביל סיפק לישראל הרתעה אסטרטגית שקטה. בנוסף, אשכול השלים את המהלך הדיפלומטי המורכב של כינון יחסים דיפלומטיים מלאים עם מערב גרמניה (1965), תוך עמידה מול סערה ציבורית עזה מבית, מתוך הבנה קרה שישראל זקוקה לתמיכתה הכלכלית והמדינית של גרמניה כדי לשרוד במזרח התיכון.
בתחום הביטחון והפעלת צה"ל, אשכול דגל במדיניות של כוח כמוצא אחרון. הוא לא היסס לאשר מבצעים נקודתיים בגבולות (כמו מול סוריה במאבק על המים), אך סלד מהרפתקנות צבאית. קו מדיניות זה הגיע לשיאו במאי 1967. אל מול האיום המצרי והלחץ העצום של צמרת צה"ל לצאת למתקפה מיידית, אשכול כפה את "תקופת ההמתנה". הוא קבע כלל ברור: אין יוצאים למלחמה לפני שמוצו כל המהלכים הדיפלומטיים והובטחה הבנה ושתיקה אמריקנית. רק כאשר הוכיח לעולם ולעצמו כי אין מנוס, פקד לצאת לקרב. אשכול הוכיח כי איפוק אסטרטגי אינו חולשה, אלא מרכיב חיוני בבניית הלגיטימציה של מדינה קטנה להשתמש בכוחה הצבאי.
4. מדיניות התיישבות ותשתיות: מתכנון פיזי לפיזור דמוגרפי
הציר הרביעי במדיניותו של אשכול הוא תפיסת המרחב הישראלי. אשכול לא ראה בהתיישבות רק מעשה אידיאולוגי של "תקיעת יתד", אלא חלק מתכנון לאומי, כלכלי וביטחוני כולל.
קו המדיניות הבולט ביותר שלו היה התכנון האזורי ופיזור האוכלוסין. בשנות ה-50 וה-60 הוא סירב לאפשר למאות אלפי העולים להצטופף במישור החוף ובתל אביב. הוא כיוון אותם, ולעיתים קרובות אילץ אותם, להתיישב בערי הפיתוח בנגב ובגליל (דימונה, ירוחם, חצור, קריית שמונה ועוד). כדי לתת לאזורים אלו עוגן כלכלי, אשכול דחף להקמת פרויקטים כדוגמת "חבל לכיש" – מודל של תכנון אזורי שכלל יישובים חקלאיים המקושרים למרכזים כפריים ולעיר מחוז אחת (קריית גת) שבה הוקמו תעשיות לעיבוד התוצרת.
כדי להחיות את הפריפריה, אשכול הוביל מדיניות השקעה מאסיבית בתשתיות לאומיות המחברות את קצוות הארץ למרכזה. הקו המנחה היה שריבונות אמיתית זקוקה לתשתית זורמת. שיאו של יישום מדיניות זו היה אישור ודחיפת פרויקט "המוביל הארצי", אשר נטל את המים מהצפון השופע והעביר אותם לדרום הצחיח, וכך אפשר את המשך פיתוחה החקלאי והאנושי של מדינת ישראל בנגב.
