כאשר בוחנים את גלריית ראשי הממשלה של מדינת ישראל, דמותו של לוי אשכול (ראש הממשלה השלישי, שכיהן בין השנים 1963-1969) עומדת לעיתים קרובות בצילם של ענקים כריזמטיים כדוד בן-גוריון או מנחם בגין. הוא לא ניחן בפאתוס רטורי, לא לבש מדים מיתולוגיים, וסגנון דיבורו התאפיין לעיתים קרובות בהומור יידישאי, בהתלבטויות גלויות ובחיפוש מתמיד אחר פשרה. אולם, בפרספקטיבה היסטורית, שנות כהונתו כראש ממשלה נחשבות לאחת התקופות הקריטיות, המעצבות והמוצלחות ביותר בתולדות המדינה.
אשכול קיבל לידיו מדינה צעירה, חצויה פוליטית, הנתונה למרותו של אב מייסד סמכותני, והותיר אחריו דמוקרטיה בוגרת, מנורמלת, מחוזקת צבאית, ובעלת ברית אסטרטגית של ארצות הברית. מאמר זה בוחן את תפקודו של לוי אשכול כראש ממשלה, תוך דגש על המהפכות השקטות שהוביל בחברה, בכלכלה ובמדיניות החוץ של ישראל.
היציאה מהצל: ירושת בן-גוריון וגיבוש המנהיגות העצמאית
בשנת 1963, בעיצומו של המשבר הפוליטי החריף שנודע כ"פרשת לבון" (עסק הביש), התפטר דוד בן-גוריון מתפקידו כראש הממשלה. בן-גוריון הניח כי כמו בעבר, המפלגה (מפא"י) תתחנן בפניו שישוב בתנאיו שלו. אך להפתעתו, צמרת המפלגה החליטה לקבל את ההתפטרות והטילה את הרכבת הממשלה על שר האוצר הוותיק והמוערך – לוי אשכול.
אשכול נכנס לתפקיד מלווה בציפיות נמוכות. רבים ראו בו מנהיג מעבר, "ממלא מקום" אפרורי שנועד להחזיק את ההגה עד לשובו של "הזקן". אולם אשכול הפגין עצמאות מרהיבה מהרגע הראשון. הוא סירב להיכנע לדרישותיו החוזרות ונשנות של בן-גוריון להקים ועדת חקירה משפטית לפרשת לבון, בטענה שהמדינה אינה יכולה להמשיך לדמם בגלל פצעי העבר, ועליה לעסוק בעתיד.
העימות הגיע לשיאו לקראת בחירות 1965. בן-גוריון, בזעמו על "יורשו שמרד", פרש ממפא"י יחד עם תומכיו הצעירים (ביניהם שמעון פרס ומשה דיין) והקים את רשימת רפ"י (רשימת פועלי ישראל). אשכול, מצידו, הוביל מהלך של איחוד בשמאל והקים את "המערך" (הראשון, בין מפא"י לאחדות העבודה). מערכת הבחירות הייתה סוערת ויצרית, ורבים העריכו כי בן-גוריון ימחץ את אשכול בקלפי. אך התוצאות הדהימו את המערכת הפוליטית: אשכול והמערך זכו בניצחון מוחץ עם 45 מנדטים, בעוד רפ"י של בן-גוריון התרסקה ל-10 מנדטים בלבד. הניצחון ב-1965 העניק לאשכול לגיטימציה דמוקרטית מלאה והוכיח כי הציבור הישראלי התבגר ומוכן למנהיגות חדשה – מנהיגות של קונצנזוס ולא של הכתבה מגבוה.
נרמול ופיוס לאומי: ביטול הממשל הצבאי והעלאת עצמות ז'בוטינסקי
אחד מסימני ההיכר הבולטים ביותר של תקופת אשכול היה השאיפה לפיוס לאומי. בן-גוריון הנהיג את המדינה בגישה של "ממלכתיות" נוקשה, שפסלה לחלוטין את מי שלא התיישר עם הקו הרשמי, כפי שהתבטא באמרתו המפורסמת "בלי חרות ומק"י". אשכול, לעומתו, ראה בחברה הישראלית פסיפס שזקוק לאיחוי, וקיבל שתי החלטות דרמטיות ששינו את פני החברה:
הראשונה הייתה ההחלטה מ-1964 להעלות ארצה את עצמותיו של המנהיג הציוני-רוויזיוניסטי זאב ז'בוטינסקי ורעייתו יוענה. בן-גוריון סירב בתוקף במשך שנים לאשר את הבאת העצמות, מתוך טינה היסטורית עמוקה ליריבו הפוליטי. אשכול, שהבין את הכאב והתסכול העמוק של מצביעי תנועת החרות והימין הישראלי, החליט לאפשר את הבאת העצמות לקבורה ממלכתית בהר הרצל. צעד זה נחשב לאבן דרך היסטורית בשבירת חומות האיבה בין הימין לשמאל בישראל, והכנת הקרקע לשילוב תנועת החרות בזרם המרכזי של הפוליטיקה.
ההחלטה השנייה, שנגעה למיעוט הערבי בישראל, הייתה בעלת משמעות אזרחית ודמוקרטית אדירה: ביטול הממשל הצבאי ב-1966. מאז קום המדינה, חיו אזרחיה הערבים של ישראל תחת שלטון צבאי נוקשה שהגביל את תנועתם, חייב אותם בהוצאת אישורי נסיעה ופיקח על חייהם היומיומיים. למרות חששות מערכת הביטחון, אשכול קיבל החלטה אמיצה לבטל את הממשל הצבאי לחלוטין. הוא הכריז כי לא ניתן לקיים לאורך זמן דמוקרטיה שבה אחוז ניכר מאזרחיה חיים תחת משטר מיוחד, והצעיד את ישראל לעבר נרמול אזרחי.
כלכלת ישראל בנקודת רתיחה: פרויקט "המיתון" (1966-1967)
כשר אוצר לשעבר, אשכול הבין היטב את נקודות התורפה של הכלכלה הישראלית. בשנות ה-50 וה-60 נהנתה ישראל מצמיחה מואצת, אך זו מומנה במידה רבה על ידי כספי השילומים מגרמניה ומענקים מחו"ל, ולא מכלכלת ייצוא יציבה. התוצאה הייתה אינפלציה הולכת וגוברת, גירעון מסוכן במאזן התשלומים, ורמת חיים שעלתה באופן מלאכותי שלא תאם את התפוקה האמיתית של המשק.
ב-1966 החליט אשכול, בשיתוף עם שר האוצר פנחס ספיר, על צעד כלכלי כואב ובלתי פופולרי שנודע כ"המיתון". הממשלה הקפיאה שכר, קיצצה בתקציבי פיתוח ציבוריים והעלתה מיסים, במטרה "לקרר" את המשק, להפחית את הצריכה הפרטית ולעודד מעבר של עובדים מענפי השירותים לתעשייה המייצאת.
התוצאות בטווח הקצר היו קשות. האבטלה זינקה, חברות פשטו רגל, והמורל הלאומי צנח. באותה תקופה נולדה הבדיחה המרירה: "האחרון שיוצא מלוד, שיכבה את האור". אשכול ספג ביקורת ציבורית ארסית, אך הוא סירב להיכנע לפופוליזם והתעקש שהתרופה המרה חיונית לחיי החולה. בפרספקטיבה היסטורית, כלכלנים מסכימים כי צעדי המיתון שנקט אשכול הם שהצילו את הכלכלה הישראלית מקריסה, כפו עליה התייעלות טכנולוגית ותעשייתית, והכינו את התשתית לפריחה הכלכלית האדירה שהגיעה לאחר מלחמת ששת הימים.
הפנייה מערבה: ברית אסטרטגית עם ארצות הברית
בתחום מדיניות החוץ והביטחון, אשכול חולל תמורה אסטרטגית שעיצבה את מעמדה של ישראל עד לימינו. עד לתקופתו, צרפת הייתה ספקית הנשק העיקרית והפטרונית המדינית החשובה של ישראל. אשכול, מתוך קריאה נכונה של המפה הגיאופוליטית העולמית, זיהה שהברית עם צרפת תלויה על בלימה (תחזית שהתממשה באמברגו הצרפתי של 1967), וכי הפטרונית האמיתית שישראל זקוקה לה במלחמה הקרה היא ארצות הברית.
ביוני 1964, עשה לוי אשכול היסטוריה כאשר היה לראש הממשלה הישראלי הראשון שהוזמן לביקור רשמי וממלכתי בבית הלבן. הוא רקם מערכת יחסים אישית וחמה עם הנשיא לינדון ג'ונסון, איש חווה מטקסס, שהתחבר מאוד לאופיו החקלאי והישיר של אשכול. במהלך פגישותיהם, הצליח אשכול לשבור את הטאבו האמריקני על מכירת נשק התקפי לישראל. הוא חתם על עסקאות היסטוריות לרכישת מאות טנקי "פטון" ומטוסי תקיפה מתקדמים מסוג "סקייהוק".
מעבר לנשק, ההבנות שהושגו בין אשכול לג'ונסון קיבעו לראשונה את המחויבות האמריקנית לשמירה על יתרונה האיכותי של ישראל (QME) במזרח התיכון – עיקרון שמלווה את יחסי ארצות הברית-ישראל מאז ועד היום. בנוסף לארצות הברית, אשכול השלים ב-1965 את המהלך המורכב של כינון יחסים דיפלומטיים מלאים עם מערב גרמניה, למרות סערה ציבורית עזה, מתוך הבנה שישראל אינה יכולה להתקיים מבחינה כלכלית וצבאית ללא תמיכתה של הכלכלה החזקה באירופה.
שעת המבחן: משבר 1967 וממשלת האחדות
כל ההכנות הללו – בניין הכוח הצבאי האמריקני, איחוי הקרעים בעם ויצירת החוסן הכלכלי – עמדו למבחן העליון בחודש מאי 1967, כאשר הצבא המצרי נכנס לחצי האי סיני וסגר את מיצרי טיראן.
כפי שצויין רבות, אשכול ניהל את המשבר בקור רוח יוצא דופן. הוא עמד בלחצים כבדים מצד צמרת צה"ל לצאת למתקפת מנע מיידית, והתעקש למצות את המהלך הדיפלומטי כדי להבטיח שארצות הברית תעמוד לצידה של ישראל ולא תכפה עליה נסיגה כפי שאירע ב-1956. למרות שתקופת ההמתנה שחקה את עצבי הציבור ואת תדמיתו של אשכול עצמו (במיוחד לאחר "נאום הגמגום" המפורסם ברדיו), ההשהיה הזו קנתה לישראל את הלגיטימציה הבינלאומית הקריטית להזדקקה.
אשכול גילה גדלות נפש נדירה של מנהיג כאשר הבין שהציבור זקוק לחיזוק מורלי שאין ביכולתו לספק. למרות התנגדותו העזה, הוא ויתר ב-1 ביוני 1967 על תיק הביטחון לטובת משה דיין, וצירף לממשלה את יריבו הפוליטי הוותיק מנחם בגין מסיעת גח"ל, בכך שיצר את "ממשלת הליכוד הלאומי" (ממשלת האחדות) הראשונה. ההחלטה הזו שידרה לעם ולצבא אחדות שורות מוחלטת לקראת המערכה, וסללה את הדרך לניצחון המזהיר של מלחמת ששת הימים. אשכול ניהל את הממשלה בעת המלחמה בתבונה, ואף קיבל החלטות אסטרטגיות גורליות כמו אישור כיבוש רמת הגולן בימים האחרונים של הלחימה.
השנים האחרונות והמורשת הדמוקרטית
הניצחון ב-1967 שינה את פניה של מדינת ישראל, ושינה גם את חייו של אשכול. האופוריה הציבורית התמקדה באלופי צה"ל, בעוד אשכול נדרש לנהל את המציאות המורכבת של מדינה השולטת על שטחים עצומים ועל אוכלוסייה פלסטינית גדולה, במקביל לפרוץ "מלחמת ההתשה" בחזית התעלה. עומס העבודה והלחצים הנפשיים והפיזיים הכריעו אותו, ובפברואר 1969 נפטר לוי אשכול מהתקף לב בעודו מכהן בתפקידו.
במשך שנים רבות, תדמיתו נותרה חיוורת אל מול הגיבורים הצבאיים של התקופה. אולם, כאשר ההיסטוריונים בוחנים את תרומתו, הם מסכימים פה אחד כי כהונתו כראש ממשלה הייתה מהמוצלחות ביותר שידעה המדינה. לוי אשכול היה ה"מבוגר האחראי" של ישראל. מנהיגותו התאפיינה בראייה מפוכחת, בנייה עקבית של עוצמה כלכלית וצבאית, ובעיקר – סובלנות ופלורליזם. הוא הבין שדמוקרטיה אינה נבנית על אידיאולוגיה מונוליתית ועל הערצה עיוורת למנהיג, אלא על פשרות, על הכלה של קבוצות שונות, ועל חתירה בלתי פוסקת לקונצנזוס לאומי. לוי אשכול לא רק בנה את היסודות הפיזיים של ישראל; כראש ממשלה, הוא בנה את הנפש הדמוקרטית שלה.
