לוי אשכול, ראש ממשלתה השלישי של מדינת ישראל, זכור בזיכרון הקולקטיבי לעיתים קרובות כדמות פשרנית, אדם של הומור יידישאי, עסקן מפלגתי ואיש של פיתוח וכלכלה. ואולם, בחינה היסטורית מדוקדקת ונטולת מיתוסים של תפקודו במשבר מאי-יוני 1967 חושפת מנהיגות מסוג אחר לחלוטין: מנהיגות שקולה, קורת רוח, בעלת חזון אסטרטגי ויכולת עמידה בלחצים אדירים. תקופה זו מהווה את שעת המבחן הגדולה ביותר של אשכול, שבה הכין את הקרקע, צבאית ומדינית, לניצחון המזהיר ביותר בתולדות צה"ל.
שנות בניין הכוח (1963-1967)
כדי להבין את הצלחתו של צה"ל בששת הימים, יש לחזור אחורה לשנים שקדמו למלחמה. אשכול, שירש את הנהגת המדינה מדוד בן-גוריון, החזיק במקביל הן בתפקיד ראש הממשלה והן בתפקיד שר הביטחון. תחת הנהגתו, צה"ל עבר תהליך התעצמות חסר תקדים.
אשכול זיהה את הצורך בגיוון מקורות הנשק של ישראל. עד תקופתו, צרפת הייתה ספקית הנשק העיקרית. אשכול הוביל מהלך אסטרטגי דרמטי להתקרבות לארצות הברית, והצליח לחתום על עסקאות נשק היסטוריות שכללו את רכישת מטוסי ה"סקייהוק" וטנקי ה"פטון". למרות המשבר הכלכלי החריף שחוותה ישראל באותן שנים (תקופת ה"מיתון"), אשכול הקפיד לא לקצץ בתקציב ההצטיידות של צה"ל. הוא הבין שצבא חזק הוא תעודת הביטוח של המדינה, והכין את המכונה הצבאית שפעלה בשלמות ב-1967.
פרוץ המשבר ותקופת ההמתנה
באמצע מאי 1967, נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר החל להזרים כוחות לחצי האי סיני, בניגוד להסכמים שנחתמו לאחר מבצע קדש. בהמשך, הוא דרש את פינוי כוח המשקיפים של האו"ם, ולבסוף – הצעד הדרמטי מכל – סגר את מיצרי טיראן לשיט ישראלי, מהלך שהיווה "קאזוס בלי" (עילה למלחמה) מובהק.
בישראל פרצה חרדה קיומית. העורף החל לחפור שוחות ולהכין בתי קברות מאולתרים. צה"ל, בפיקודו של הרמטכ"ל יצחק רבין, לחץ לצאת למתקפת מנע מיידית. אולם, אשכול הבין שמלחמה אינה רק עניין צבאי, אלא גם מדיני. הוא זכר היטב את לקח מלחמת סיני (1956), אז נאלצה ישראל לסגת מכל השטחים שכבשה בשל לחץ אמריקני וסובייטי, מכיוון שיצאה למלחמה ללא גיבוי של מעצמת-על.
אשכול כפה על צה"ל את "תקופת ההמתנה". הוא שלח את שר החוץ, אבא אבן, למסע דילוגים בפריז, לונדון ווושינגטון. הנשיא הצרפתי דה גול הזהיר את ישראל שלא לתקוף ראשונה, ונשיא ארה"ב, לינדון ג'ונסון, ביקש זמן כדי לארגן "שייטת בינלאומית" שתפרוץ את המצור הימי. אשכול ידע שהסיכוי לשייטת כזו קלוש, אך המטרה האמיתית הייתה להראות לעולם שישראל מיצתה כל אופציה דיפלומטית לפני ששלפה את חרבה.
רגעי המשבר האישיים והלאומיים: הרמטכ"ל ונאום הגמגום
הלחץ באותם ימים היה בלתי נתפס. ב-23 במאי, הרמטכ"ל יצחק רבין, שקרס תחת העומס הפיזי והנפשי והמתח מול דרג מדיני משהה, עבר משבר שזכה לכינוי "הרעלת ניקוטין" ונעדר מתפקידו ליומיים. אשכול נכנס בסוד העניינים, גיבה את רבין, שמר על סודיות המשבר ומנע זעזוע בצמרת הצבא.
עם זאת, מבחינה ציבורית, אשכול חטף מכה אנושה. ב-28 במאי הוא נשא נאום ברדיו שנועד להרגיע את הציבור. דקות לפני השידור, הכניס השר ישראל גלילי תיקונים בכתב ידו לדף הנאום של אשכול. כשהגיע לתיקונים, אשכול, שהיה עייף וסבל מראייה לקויה, לא הצליח לקרוא את הכתב, היסס, ניסה לתקן את עצמו ונשמע מגמגם. "נאום הגמגום" הפך לנקודת שבר תדמיתית; הציבור והתקשורת תפסו אותו כמנהיג חלש ומבולבל, אף שבאותו זמן בדיוק ניהל את המערכה המדינית בקור רוח.
מרד האלופים וההקרבה הפוליטית
המתיחות הגיעה לשיא בישיבה שנערכה ב"בור" בקריה בין הממשלה לפורום מטכ"ל. אלופי צה"ל, ובראשם עזר ויצמן ואריאל שרון, הטיחו באשכול דברים קשים ובוטים, ואף רמזו כי ההססנות של הממשלה מסכנת את קיום המדינה. הישיבה הזו קיבלה לימים את השם "מרד האלופים". אשכול עמד מולם בנחישות, ספג את העלבונות, וסירב להיגרר להרפתקה צבאית לפני שיושלם המהלך הדיפלומטי האמריקני. "אני לא רוצה להישאר עם הניצחון ועם ועדה של האו"ם שתכריח אותי לסגת," הסביר.
חרף עמידתו האיתנה, הלחץ הציבורי מבית, יחד עם קמפיין פוליטי של אנשי בן-גוריון, אילצו את אשכול לעשות מעשה של הקרבה אישית נדירה. ב-1 ביוני הוא הסכים לוותר על תיק הביטחון ולהעבירו ליריבו הפוליטי, משה דיין. במקביל, הוא הקים את ממשלת האחדות (ממשלת הליכוד הלאומי) הראשונה בתולדות המדינה, כשצירף את מנחם בגין מסיעת גח"ל לממשלה. ויתור זה על כוח פוליטי טהור לטובת מורל העם הוא רגע שממחיש את סדר העדיפויות הלאומי של אשכול.
ניהול המלחמה והניצחון
לאחר שארצות הברית הודיעה בעקיפין כי לא תמנע פעולה ישראלית (אור "צהוב-ירוק"), ממשלת ישראל בראשות אשכול קיבלה ב-4 ביוני את ההחלטה ל### לוי אשכול: המנהיגות השקולה והאדריכל השקט של הניצחון במלחמת ששת הימים
לוי אשכול, ראש ממשלתה השלישי של מדינת ישראל, נתפס לעיתים קרובות בזיכרון הקולקטיבי כמנהיג אפור, איש של פשרות עסקניות, כלכלה והתיישבות. ואולם, בחינה היסטורית מעמיקה של תפקודו לפני ובמהלך מלחמת ששת הימים ביוני 1967 חושפת תמונה שונה לחלוטין. אשכול ניהל את אחד המשברים הקיומיים החמורים ביותר של מדינת ישראל בקור רוח, בתבונה אסטרטגית, ותוך נכונות לשלם מחיר פוליטי ותדמיתי כבד למען הבטחת קיומה של המדינה.
הרקע: מנהיג אזרחי בעין הסערה
אשכול ירש את תפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון מדוד בן-גוריון ב-1963. בניגוד לקודמו, אשכול לא היה איש צבא מובהק אלא איש של עשייה אזרחית. למרות זאת, בשנים שקדמו למלחמה, הוא הוביל מהפכה בבניין הכוח של צה"ל. תחת הנהגתו, בוצעה "הפנייה לאמריקאים" – מעבר רכש הנשק מצרפת לארצות הברית. אשכול אישר רכש מאסיבי של טנקים מודרניים ומטוסי קרב מתקדמים (דוגמת ה"סקייהוק"), אשר היוו את התשתית הטקטית לניצחון המזהיר של צה"ל ב-1967.
ההידרדרות למלחמה והמאמץ המדיני של "תקופת ההמתנה"
בחודש מאי 1967, בעקבות מידע כוזב שהעבירה ברית המועצות לסוריה ולמצרים, החל נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר להזרים כוחות לחצי האי סיני. הצעדים הבאים היו דרמטיים: גירוש כוחות האו"ם מסיני וסגירת מיצרי טיראן לשיט ישראלי – צעד שהיווה "קאזוס בלי" (עילה למלחמה).
בעוד צה"ל והציבור דרשו פעולה צבאית מיידית ומוחצת, אשכול הבין שפעולה חד-צדדית ללא גיבוי בינלאומי עלולה להוביל לאסון מדיני, ולעצירת צה"ל על ידי המעצמות בטרם ישלים את משימתו (כפי שקרה במבצע קדש ב-1956). הוא כפה על הצבא והמדינה את "תקופת ההמתנה". במהלך שבועיים מורטי עצבים, שלח אשכול את שר החוץ אבא אבן למסע דילוגים בפריז, בלונדון ובוושינגטון. מטרתו הייתה "לקנות זמן", להוכיח לעולם שישראל עשתה הכול כדי למנוע מלחמה, ולהשיג הבנה אמריקנית (מאת הנשיא לינדון ג'ונסון) שאם ישראל תותקף או תיאלץ לתקוף – ארה"ב תעמוד לצידה.
נאום הגמגום וחרדת הציבור
תקופת ההמתנה לוותה בחרדה קיומית עמוקה בעורף הישראלי. פארקים הוסבו לבתי קברות זמניים, והאזרחים חשו שהשואה עומדת לחזור על עצמה. בניסיון להרגיע את הציבור, ניגש אשכול ב-28 במאי לשאת נאום ברדיו ("קול ישראל"). אולם, רגעים לפני השידור, שרי הממשלה הכניסו תיקונים בכתב יד לדף הנאום. כשהגיע למשפט שעסק בהסגת כוחות, התקשה אשכול – שהיה מותש מחוסר שינה וממתח עצום – לפענח את הכתב, היסס וגמגם מול המיקרופון הפתוח. האירוע נצרב בתודעה הלאומית כ"נאום הגמגום" ויצר דימוי שגוי של מנהיג חלש ואובד עצות, בעוד שבפועל, מאחורי הדלתיים הסגורות, ניהל אשכול את המערכה בנחישות.
"מרד האלופים" וקור הרוח המנהיגותי
ההמתנה שחקקה את עצביה של צמרת צה"ל. בסוף מאי התקיימה ישיבה טעונה בין שרי הממשלה לפורום מטכ"ל. אלופים בולטים, בהם אריק שרון ומתי פלד, הטיחו באשכול מילים קשות ודרשו לתקוף מיד, בטענה שכל יום שעובר עולה בחיי חיילים. הישיבה זכתה לכינוי "מרד האלופים". אשכול ספג את הביקורת, לא איבד את עשתונותיו ולא נכנע ללחץ הלובשי המדים. הוא עמד על דעתו שחובה להשלים את המהלך הדיפלומטי מול ארצות הברית תחילה.
יתרה מכך, כאשר הרמטכ"ל יצחק רבין חווה משבר אישי של תשישות וקרס תחת הלחץ ערב המלחמה (מה שכונה "הרעלת ניקוטין"), אשכול גילה אמפתיה, תמך בו, שמר על הסוד ולא ניצל את ההזדמנות להחליפו, מה שאפשר לרבין לחזור לתפקוד מלא כעבור יממה.
ממשלת הליכוד הלאומי והוויתור הפוליטי
למרות עמידתו האיתנה, אשכול היה קשוב לרחשי הלב של הציבור. הלחץ התקשורתי והפוליטי (אפילו מתוך מפלגתו שלו, מפא"י) להכניס את משה דיין למשרד הביטחון היה עצום. בראשית יוני, בצעד המעיד על גדלות רוח ואחריות לאומית, החליט אשכול לוותר על תיק הביטחון ולהעבירו לדיין. במקביל, הוא צירף את סיעת גח"ל בראשות מנחם בגין (שהיה עד אז מוקצה פוליטית על ידי מפא"י) לממשלה, והקים את ממשלת האחדות הלאומית הראשונה בתולדות המדינה. צעד זה העניק לציבור את זריקת העידוד המורלית שהיה כה זקוק לה, והכין את העורף למלחמה.
החלטות אסטרטגיות במלחמה
ב-5 ביוני, משהבשילו התנאים המדיניים והאמריקאים נתנו את ה"אור הירוק" השקט, אישרה ממשלת אשכול את המכה המקדימה – "מבצע מוקד", שהשמיד את חילות האוויר של מדינות ערב והכריע למעשה את המלחמה בשעותיה הראשונות.
במהלך המלחמה עצמה, אשכול המשיך לנווט את הספינה בהחלטות אסטרטגיות כבדות משקל: הוא דחף לשחרור העיר העתיקה בירושלים למרות החשש מהסתבכות מול ירדן והעולם הנוצרי, והוא זה שקיבל את ההחלטה הסופית לתקוף בחזית הסורית ולכבוש את רמת הגולן בימים האחרונים של המלחמה, חרף התנגדותו ההתחלתית של שר הביטחון דיין.
מורשת של אמת אובייקטיבית
עם סיום מלחמת ששת הימים, נשטפה ישראל בגל של אופוריה. תהילת הניצחון ותמונות הניצחון נדבקו למשה דיין, ליצחק רבין ולאלופי צה"ל. לוי אשכול, "קבלן הביצוע" האמיתי של הניצחון, נדחק הצידה בנרטיב הפופולרי.
אולם כיום, במרחק עשרות שנים של מחקר היסטורי מבוסס עובדות, התמונה ברורה: הניצחון ב-1967 לא היה קורה ללא צבא הלוחמים שאשכול בנה, הגיבוי האמריקני שאשכול השיג בדם יזע ודמעות בתקופת ההמתנה, והאחריות הלאומית שהפגין כשהוותר על כבודו האישי למען אחדות העם. לוי אשכול הוכיח שמנהיגות לאומית במיטבה מתבטאת בשליטה ברוחות הסערה, בעמידה מול פופוליזם, ובקבלת ההחלטות הנכונות – גם כשהן הקשות ביותר.
